מה ההבדל בין שלם למושלם?

שלם הוא דבר שלא נפגם, נשבר או חסר באופן כלשהו. התאור מתאים למדדים פיזיים או למדדים שאינם פיזיים, אבל ניתנים לכימות.

מושלם הוא תואר שעוסק ביתרונות הדבר, ערכים שאינם ניתנים לספירה או למדידה, ואין לו קשר עם השלמות הפיזית.

לדוגמה, עוגה היא שלמה אם לא נגסו בה או חתכו או פרסו ממנה (אפילו לא יישור דקיק שאחריו מהדקים את דפנות התבנית החד-פעמית לטשטש את הפשע), ואין זה משנה אם גודלה הוא כגודל קאפ קייק, תבנית של אינגליש קייק או תבנית גדולה של תנור.

פרוסת עוגה אחת יכולה להיות מושלמת אם היא עונה על מערכת ערכים מתאימה: נימוחה, ריחנית, טעימה, אוורירית, מתוקה, רכה, עשירת טעמים וכו'.

הרצאה שלמה, היא זו שיש לה מבנה של התחלה, אמצע וסוף, בלי קשר לעובדה שהיא גורמת לשומעים לפהק רוב הזמן. הרצאה יכולה להיות מושלמת גם הגעת ברבע השלישי וחמקת החוצה חמש דקות בטרם הסתיימה.

קלריסה איננו ספר שלם, מפני ששטפן צווייג לא סיים את כתיבת הסיפור, אבל הוא בהחלט עונה לתואר מושלם.

קלריסה היתומה נשלחת על ידי אביה למנזר, שהוא הביטוי הכי קרוב לסדר, משמעת, דיסציפלינה וארגון קפדני, שמתאים לערכיו.

אביה "עובד" בצבא בתפקיד של תיאורטיקן, סטטיסטיקאי, חצי נביא חצי היסטוריון, שמנתח את המלחמות הצפויות על סמך אלה שהיו, וממלא דפים ומסמכים ותיקיות ושאלונים, מסווגים וכאלה שלא, והכל במדים מצוחצחים. והוא גאה במדיו המצוחצחים, המעוטרים וחרבו הממורקת, תסרוקתו המשוחה בשמן ודמותו החיילית, הנקייה מכל רבב של מלחמה אמיתית המרובבת בדם, יזע, דמעות, רעמי ירי, רעב, צמא ובוץ.

אלה הימים שטרם מלחמת העולם הראשונה, עוד לפני שהעולם השתגע, בימים בהם שלטה באוסטריה ובגרמניה תרבות ה"אהוב את ילדיך מרחוק, אבל בשום אופן אל תראה להם את זה".

בסרטו המופתי "סרט לבן", מתאר מיכאל הנקה איך ועל איזה רקע צמחו נאצים מסורסי אהבה ונטולי רגש. ואם נתייחס גם לסרט "צלילי המוזיקה" של טרום מלחמת העולם השנייה, אפשר להבין דבר או שניים בענייני הורות, אהבה וחינוך ספרטני.

את הספר פותח צווייג במילים: "לימים, כאשר ניסתה קלריסה להיזכר בחייה, התקשתה למצוא את ההקשר הכולל. דומה היה ששטחים נרחבים מהם התכסו חול ואיבדו כליל את צורתם, וכעת הזמן עצמו מרחף מעליהם, חסרי מתאר כעננים ונטולי מידה של ממש." טקסט יפהפה, עשיר, פואטי ומשובץ בדימויים נפלאים.

קלריסה מתקשרת עם אביה במכתבים סדורים שהיא נאלצת לכתוב, נטולי ספונטניות. מערכת יחסים ממופית, מתוארכת, נספרת או נמדדת, כיאה וכיאות לבתו של איש מסמכים. חיים שלמים הרחוקים משלמות.

כשהיא פורשת מן המנזר בעקבות שינוי דרמטי בחייו של אביה, היא עוברת לעבוד כעוזרתו האישית של פסיכיאטר מפורסם, שיעמוד לימים לימינה כשתהיה נטולת עוגן ומגן.

ואז פורצת מלחמת העולם הראשונה, ובניגוד לרוב הספרים שעוסקים במלחמה ההיא מן הצד של בנות הברית, הספר הזה מתאר את המלחמה מן הצד השני.

כיאה לפציפיסט מושבע, מצליח שטפן צווייג לתאר כי רגליים כרותות, איברים מדממים, פציעות איומות, הרעלה בגזים, דשדוש בבוץ, זבובים שעטים על מעיים שפוכים וגם הלם קרב, נראים אותו דבר משני עברי המתרס, ולא חשוב מי מנהיג צד זה או אחר.

ואם למלחמת העולם השנייה היתה מטרה מוסרית חשובה, הרי שמלחמת העולם הראשונה נראית כמו אוסף של סיבות פוליטיות וכלכליות שיצאו מאיזון ושטפו את העולם. והתוצאה איומה.

גם קלריסה ואחיה נשטפים בזרם העכור, כל אחד בדרכו, החיים או המוות, וקלריסה בוחרת את בחירתה המוסרית הנובעת מן ההיסטוריה הפרטית שלה, בחירה יוצאת דופן באותם ימים.

מסיבות השמורות עמו נטש צווייג את החיים ואת הספר בטרם עת. חלקים גדולים מהרומן מושלמים ורק חלקו האחרון כתוב במין סטקטו. משפטים קצרצרים כמו ראשי פרקים לא מפותחים שנקטעים באמצעם.

ורק הערה אחת, שלא תוציא את צווייג מקברו כדי לתקן את הטעות. בעמוד 29, בקיץ 1912 אביה בן חמישים ושמונה. שנתיים אחר כך, באוקטובר 1914 הוא בן שישים ושמונה. יש עוד שגיאה אחת שהמתרגמת מציינת, אבל זה נובע כמובן מהעובדה שהספר ננטש.

שטפן צווייג החל לכתוב את הרומן בנובמבר 1941 ושם קץ לחייו בפברואר 1942. פחות משלושה חודשים לכתיבת יצירת מופת כזאת? מדהים.

קלריסה, הרומן שלא נגמר.
כמו שכבר צוין במלא מקומות, קלריסה נכתב בשנותיו האחרונות של צוויג ולאחר שנטל את חייו, גם לא הספיק לסיים אותו.
אהבתי מאוד את העובדה שבחרו לפרסם את טיוטת הרומן הזה בכל זאת כספר, ולו רק בגלל העובדה שאפילו ספר לא גמור של צוויג - יצירה בפני עצמו.
עלילת הספר מתעסקת בחייה של קלריסה, מילדותה ועד לרגע הבגרות שלה (איזור גיל 21, בכל זאת) בה היא עוברת הרבה דברים משמעותיים בחיים שלה - והכל מנקודת הזווית המדויקת והכיפית של צוויג.
מה שאותי תפס בעיקר, זאת התפיסה של המלחמה אצל צוויג.
הסיפור של קלריסה מתפתח עם תחילת מלחמת העולם הראשונה, והדמויות מתעסקות הרבה בעניין של מלחמה עולמית, ובכלל בכל מה שנוגע.
נהניתי מאוד לקרוא ולהבין את מה שצווייג מנסה להעביר בייחוד עם הקשר לזמנים שלנו, אחרי הכל גם אנחנו בזמן מלחמה, ועם כל הבלאגן הפוליטי, מצאתי הרבה קווים דומים גם מבחינת ההשתייכות חברתית וההרגשה הזולה הזאת של ניסיון נואש להיכנס תחת מטריה חברתית שנותנת משמעות ומעמד, וגם מהצד של הרצון הלא נגמר של הימנעות ממלחמה - ורק כמיהה ללחיות בשקט.
כמה וכמה מהדמויות בספר זועקות את זה, את חוסר הרצון להתעסק בכל מה שהמצב הקיים דורש, ונראה שצווייג כותב את זה מדם ליבו, בעקבות כל מה שקרה באירופה בתקופתו.
כמו שכולם יודעים הוא גם לא ממש התקבל יפה אצל הנאצים דאז, ולא רק שברח לברזיל, בסוף גם התאבד.
(אגב, ביד ושם ראיתי תמונה ואיזכור שלו כמיצג וקצת תהיתי, הוא התאבד בגלל השואה? אפשר לקשר את הדיכאון והייאוש לכל ענייני הנאצים, אבל משהו שם קצת לא ברור לי)
הספר הזה מהווה מין שיתוף רגשי של תקופה קשה ומעיקה, במעטה של רומן. לכן עם זה שהרומן לא גמור, יש בו המון, או לפחות כך אני הרגשתי כשגם ברקע שלי מתחוללת מלחמה מקוללת.

****




טוב, אני מצטער. לא התחברתי. לא התיישב לי. לא הסתדר לי. בניגוד לחלק המכריע של מבקרי האתר, הספר הזה עבר לגמרי לידי, ייתכן שאפילו מעל הראש, בהתחשב בביקורות המהללות ובמוניטין של צווייג.

בעיניי זה לא ספר טוב, כי הוא לא בדיוק ספר, הוא שלד של ספר. סינופסיס מפורט, כחוש ספרותית ומייגע לסרט תקופתי דהוי עם פואנטה עבשה ולא מתוחכמת. קורות חייה של אוסטרית אחת, קלריסה, יתומה מאם ובת לאב טכנוקראט, שלא מוצאת את עצמה בחיים שלה, ובמיוחד שאלה מתרחשים בתקופה אפלה ומשונה, סביב מלחמת העולם הראשונה. הספר כתוב באופן כזה בערך: יש את הבחורה הזאת, נשלחה ללמוד במנזר כי אבא שלה שלח אותה לשם, הוא היה קפדן ומנוכר, ושם קרה לה ככה וככה, אחר כך היא סיימה שם וחזרה לוינה, ואז קרה לה ככה וככה, היא עבדה אצל מישהו, הוא היה מבסוט ממנה, הוא אמר לה ככה, היא אמרה לו ככה, וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה. אני מניח שקורא מיומן וסבלני ממני היה מצליח לחלץ מבין השורות את האווירה, את הטון, ואת התובנות השונות, אבל כנראה שעליי זה לא עבד. אני את הספרים שלי מעדיף כשהם הולמים את החוק הספרותי הפשוט של show, don't tell. זה ספר שכולו tell, ועם מעט מאוד שואו, בעיקר בדיאלוגים.


סורי, שטפן.


****

מהפחות מוצלחים של צווייג. הוא גם לא סיים אותו ממליץ לקרוא ספרים אחרים שלו כמו הנערה מהדואר וקוצר רוחו של הלב או הנובלות המצוינות שלו

יש לי תמיד כמה ספרים שמורים בצד שמוגדרים אצלי "קריאה בטוחה", כלומר אני בטוח כמעט לחלוטין שאהנה מהם בצורה מלאה, הם נשמרים בצד וכשאני רוצה לקרוא משהו באמת טוב הם מגיעים לידי, קלריסה של צוויג הוא ספר כזה.

סיפורה של קלריסה נפתח באוסטריה בשנים שלפני מלחה"ע ה-I, היא מתייתמת מאימה בגיל צעיר וגדלה אצל אביה. האב איש צבא עסוק וקר בעצם איננו מעוניין להקדיש זמן לגידול הילדה ושולח אותה ל-10 שנים לגדול ולהתחנך במנזר. קלריסה יוצאת מן המנזר בנערותה, צעירה, משכילה, דקדקנית ויסודית בהלכותיה. היא מושכת את תשומת ליבו של רופא עצבים מפורסם ומזדקן והופכת יד ימינו. היא נשלחת לייצג את הרופא בכנס חשוב בשוויץ שאמור לשדר אחדות וסולידריות באקדמיה האירופאית כולה. מלחה"ע ה-I נפתחת כשקלריסה בכנס. היא יוצרת קשרי חברות הדוקים עם מארגן הכנס שהופך מאהבה. המלחמה מפרידה בניהם והיא מחליטה להתנדב לעזור בבית חולים שדה קרוב לחזית המלחמה. שם היא מכירה חייל פצוע שעתידה ועתידו יהיו שזורים יחד.
כל המאפיינים של כתיבתו של צוויג נמצאים בספר זה שהוא אחד משיאי בשלותו. תיאור עמוק ויסודי של הנפשות הפועלות. לכל דמות יש אפיון של רמת המוסר שלה והיא נדונה לפרטים תוך כדי עלילה. הסיפור ברובו מסופר על ידי קלריסה עצמה, ומעניין לקרוא את דעותיה על שלל הטיפוסים שהיא פוגשת לאורך הסיפור.

הכתיבה מאוד אופיינית לצוויג, רזה, הדוקה, זורמת ומעניינת לכל אורך הדרך. זהו מספריו האחרונים של צוויג שנכתב בשהותו בברזיל כשנה לפני ששם קץ לחייו.
ההנאה מובטחת.

קלריסה עונה להגדרה של ספר טוב, עם בונוס: סיפור אנושי קטן, הכתוב בכישרון גדול, והבונוס: הסיפור נצמד למאורע היסטורי אמיתי ושואב ממנו כוח.
הספר עוסק באנשים מוחמצים. אביה של קלריסה מאבד את רעייתו ונשאר מטופל בבת ובבן. קלריסה נשלחת לחינוך במנזר, עניין מקובל בזמנים ההם. היא מגלה יכולת אינטלקטואלית, אבל מבחינה חברתית היא לא מעורבת בין הבנות ושיחה בטלה אינה ממין העברות הזמן החביבות עליה. אביה איש צבא העוסק בעיקר בסטטיסטיקה צבאית, דרגתו בכירה והוא מסייע לצבא בהכנה לקרבות העתיד, אבל לא זוכה כלל וכלל להערכה. בשלב מסוים הוא נפלט מהצבא, שם היה רוב חייו, ופתאום הוא חסר עיסוק ותכלית. בשלב זה הוא מוציא את קלריסה מהמנזר, כשהיא ממש על סף לימודיה שם.
שלב המעבר בחיי קלריסה ואדוארד אחיה בא כשהאב מודיע להם על כך שסכום כסף, שהיה הנדוניה של רעייתו, יעמוד לרשותם וידאג לעתידם. זה מאפשר לקלריסה חיים ללא דאגות והיא מוצאת משרה אצל היועץ הממלכתי זילברשטיין, פסיכיאטר בהכשרתו.
כנס בענייניו של היועץ זילברשטיין עומד להיערך בשוויץ, אבל אין הוא פנוי לנסוע אליו. הוא מבקש מהעוזרת הנאמנה שלו קלריסה לנסוע ולדווח לו. היא נוסעת לשוויץ ושם היא מוצאת את ליאונר, מארגן הכנס. הזמן הוא יוני 1914, ערב פרוץ המלחמה הגדולה. עם סיום הכנס קשריה של קלריסה וליאונר מתהדקים, הם הופכים לנאהבים. הם ממשיכים את חופשתם, הזמן הוא יולי 1914, וכשהם פתאום נעשים מודעים למתרחש סביבם, מתברר שהם למעשה אויבים באשר היא אוסטרית והוא צרפתי. הם נפרדים בכאב. קלריסה פונה לשוב לווינה, להתנדב לחזית לבקשת אביה, הנקרא אף הוא לשוב לצבא.
התפתחות הסיפור מתרחשת כשנודע לקלריסה שהיא בהריון ואין לילד שם של אב, ואילו אביה מוחזר לצבא, יודע מה הצבא צריך לעשות וכנגד מי להלחם, אבל לא כך מתרחש.
התחושה הכללית בסיפור היא של אנשים שיכולים לעשות הרבה בחייהם, לתרום רבות לסביבתם, אבל מאורעות אסוניים משבשים הכל. אלה החומרים הקלאסיים של צוויג, עליהם כתב בהרחבה בספר המונמנטלי העולם של אתמול. הוא אישית שילם על כך גם בחייו, תרתי משמע.
כתיבה חסכנית ונקיה מתאורים מיותרים מביאה לפנינו עוד סיפור יפה של צוויג.

קלריסה, היא נערה שהתייתמה מאמה. אביה, איש צבא, נוקשה וקפדן,
אינו מסוגל להתמודד עם גידול ילדיו. שולח את קלריסה להתחנך במנזר.
בסיום לימודיה, קלריסה פוגשת בווינה בד"ר זילברשטיין, רופא עצבים מפורסם,
ונעשית יד ימינו.
כתוצאה מאילוצי זמן, ד"ר זילברשטיין שולח את קלריסה, במקומו,
לקונגרס שמתקיים בשווייץ, שם היא פוגשת את ליאונר, בחור צרפתי, ומתאהבת בו.
כשמלחמת העולם הראשונה פורצת, היא נאלצת להיפרד מליאונר ולחזור לאוסטריה,
היא מתחילה לעזור במאמץ המלחמתי בעבודה בבית חולים צבאי,
זמן קצר אחר כך מגלה שהיא הרה...
שטפן צוויג, כתב את היצירה "קלריסה", בערוב ימיו, ממקום גלותו בברזיל.
על אף שהיצירה לא הושלמה בשל הנסיבות ומגבלות החופש שחלו עליו, היצירה מופלאה
ומומלצת ביותר.

שטפן צוויג נולד ב-1881 כיהודי אוסטרי. כילד היו לו חילוקי דעות עם אימו הנוקשה, ולכן את הרוך והחום הוא מצא בחיק סבתו.

במלחמת העולם הראשונה הוא התגייס ושירת כספרן, כי לא מצא את עצמו בשדה הקרב.

עם איסור פרסום ספריו על ידי הנאצים, הוא עקר לברטניה, ולאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, עזב את ברטניה ועבר לברזיל.

שטפן צוויג בחר להתאבד יחד עם לוטה אשתו השנייה, וב-22.2.1942 בני הזוג נמצאו ללא רוח חיים חבוקים במיטתם.

ולמה כתבתי את הפתיח הזה?

משום שב"קלריסה" ישנם לא מעט קטעים ביוגראפיים המפרטים עובדות, רגשות ומחשבות המאכלסים בהם את דמותו של הסופר.

דרך היצירה "קלריסה", מצליח שטפן צוויג לשפוך אור על דמותו והסביבה בה הוא חיי כגון: מלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השנייה, החיים בין שתי המלחמות, רוח התקופה, העוני, הדלות, התסכול, היחסים עם הסביבה ועוד.

האב הקשוח, האם הקפדנית שנעדרת מחייו, והחום שקיבל מסבתו, הדמויות הללו יחדיו מקבלות ביטוי ושזורות ביצירה "קלריסה". עובדות אלה מביאות אותי לתובנה אחת ברורה: "היצירה "קלריסה" היא חלק מהביוגרפיה של שטפן צוויג.

ביצירתו, צוויג מציף על הכתב ומטמיע את כאבו האישי בדמותה של "קלריסה". כידוע שטפן צוויג היה חשוך ילדים ונושא זה הטריד אותו מאוד. וכהוכחה לכך במכתבו לחברו- ברטולד פירטל הוא כתב: "אתה יכול לפחות לשאוב סיפוק מכך שחייך נמשכים בחיי צאצאיך ואינך מרגיש כמוני, שדבר אינו מעכב אותי זולת חוסר יכולת להחליט ושוויון נפש. בגיל מסוים צריך לשלם מחיר על היעדר ילדים-וילדיי האחרים, הספרים, איפה הם עכשיו?" (עמוד 155)

*זהירות: ספויילר... בעמוד 101 פרופ' זילברשטיין מסביר לקלריסה "... לא קל להיות עם סוד בלב. אני לא מאשים אותך. את תהיי חייבת להמשיך, והדמעות ייקוו בעינייך כשתראי ילדים אחרים, שיש להם שם אב. אבל, ילדתי, כל זה יהיה קל יותר וטוב יותר עבורך, מאשר... כי את המעשה האחר, ילדונת, לא יהיה אפשר להשיב. את לא תדעי לשם מה את חיה. אבל יש משהו בעצם העובדה שאת אמו של מישהו, אני הרי יודע במקצת..."

ידידו האישי של שטפן צוויג היה ד"ר זיגמונד פרויד, והוא אורז אותו לתוך דמותו של פרופ' זילברשטיין הפסיכולוג, שהיה מעסיקה של קלריסה ולימים גם איש סודה.

מלבד ד"ר זיגמונד פרויד באריזת פרופ' זילברשטיין, צוויג לא מהסס להביע את אי הסכמתו מול משנתו של ד"ר זיגמונד פרויד דרך יצירתו הנוכחית "...הוא סבור שאפשר לרפא אדם שיודעים מה הגורם למצוקתו אם מראים לו היכן הטירוף שלו שוכן ומנין הוא בא. פרויד רוצה להביא את האנשים אל הגורם, אני רוצה להרחיקם משם. אני חושב שמוטב לגרום למטופל להתמקד בגורם אחר, אני לא חושב שהאמת תעזור לו. להפך חייבים לתת לו שיגעון, משהו שיוכל לנעוץ בו את שיניו, כדי שלא יכרסם את הכבד שלו...." (עמוד 43)

מי זו "קלריסה"?

"קלריסה" נולדה בגליציה בעת שאביה שרת כסרן במטה הכללי. אימה נפטרה זמן קצר אחרי שנולדה מדלקת ריאות.

בגלל שאביה ליאופולד היה איש צבא קשוח ועסוק, היא ואחיה אדוארד המבוגר ממנה בשנתיים נשלחו לסבתה.

לאחר מות הסבתא האחים הופרדו, ונשלחו כל אחד לאחות אחרת של האב. בגיל שמונה קלריסה הועברה לפנימיית מנזר, ואחיה הועבר לבית ספר לצוערים כיאה לאיש צבא.

כשהתבגרה קלריסה קיבלה הצעת עבודה אצל פרופ' זילברשטיין, ותמורה משכורת נאה ריכזה עבורו את סיפורי החולים.

בשנת 1914 קלריסה נסעה לכנס ב"לוצרן" והתאהבה בליאונר הצרפתי שהיה פרוד מאשתו השאפתנית.

אשתו עזבה את ליאונר לפני כמה שנים, בגלל שכעסה על כך שנטש את משרתו כמזכיר השר, ועבר למשרת הוראה בישוב קטן.

ליאונר לא אהב את שאפתנותה של אשתו וטען בפני קלריסה "שאפתנות הולמת את הגבר, אצל אשה היא הופכת לקריקטורה"... עמוד 62. עוד קטע המלמד על רוח התקופה ומקומה של האישה במאה הקודמת.

האירועים מחזירים את קלריסה וסודה חזרה לעיר הולדתה, ואיך היא מתמודדת עם הסוד? בעזרת חייל שהיה גם טיפוס מפוקפק, וההיפך הגמור מהערכים שספגה בבית ילדותה.

מול דמותה של קלריסה שעושה כל מה שהסביבה מצפה ממנה, מופיעה דמות משנית בצורתה של מריון. מריון- חברתה מהימים שלמדה במנזר וידעה "להסתדר". מריון עשתה כל מה שהיא רוצה בניגוד לקלריסה. עוד דמות שנוספה ליצירה ולא לשווא.

הספר "קלריסה" הוא טיוטא אחרונה, לא גמורה של שטפן צוויג שמותירה את הקורא עם סימני שאלה רבים.

אין פה סיפור עם סוף. הסוף כאן לא גמור!

לדעתי ספר משובח של סופר ענק, עם תיאור מצבים נפשיים, והתמקדות בנפש הפשוטה והשסועה, וכל זה על רקע עובדות היסטוריות מורכבות.

ללא עוררין יצירת מופת! חגיגה למעריציו של צוויג!

בשורה התחתונה: קוקטייל של חייו הפרטיים של הסופר עם הסביבה ורוח התקופה.

לי יניני

זה טוב לשבת בגואה החמה שבהודו ולקרוא על אגמים והרים צוננים בשוויץ ובאיטליה.

לקלריסה לא היה ניסיון בחיים. ניסיון שצוברים בגיל קטן ולא אמורים לשלם עליו בעת רכישתו. ולכן כשעמדה מול החלטות משמעותיות כאדם בוגר לא היה לה על מה להתבסס בעת קבלת ההחלטה אלא על האינטואיציה שלה. וכך הלך מצבה והסתבך. אולי במקביל להסתבכות המצב באירופה ופתיחתה של מלה"ע הראשונה.
ועל החלטות אלה היא שילמה בגורל שלה.

זה הגורל העצוב של בנים להורים שאפתנים שהילדים שלהם הם רק תפאורה לקריירה אותה הם מתחזקים.

העלילה מעניינת וזורמת יפה והנושא חשוב, אבל הספר לא ממש ריגש אותי