"כמו שתלכוד בתולה על פני שמלתה המעודנת
את זהרו של ירח מלא הקורן מלמעלה
אל תוך חדרה אשר בעליה, ולבה בחזהה
שש למראה הברק מלא היופי; כך אז איאסון
בהנאה הרים הגיזה הגדולה בידיהו.
על לחייו הזהובות גם עלי מצחו ניסך אודם
מנגוהותיו של הצמר כמו להבה מתלקחת."

אמ;לק: אפוס מעולה, תקראו, אבל עדיף שתקראו הומרוס ואוריפידס לפני.


הארגונאוטיקה היא האפוס היחידי שהגיע אלינו שלם מהתקופה ההלניסטית. לפניה יש לנו את הומרוס והסיודוס, בערך 500 שנים מוקדם יותר, ואחריה יש לנו את ורגיל ואוביד, בערך 200 שנים מאוחר יותר.
היצירה שגרמה לי להתעניין בכל תרבות יוון ורומי, ולקרוא המון בנושא, הייתה "מדיאה" של אוריפידס. טרגדיה מקסימה שקראתי לפני קצת יותר משנתיים.
"מדיאה" עוסקת בעלילותיה של מדיאה אשת יאסון לאחר האירועים המתוארים ב"ארגונאוטיקה" שלהלן, אז מטבע הדברים מאז ועד עתה מאוד התעניינתי ב"ארגונאוטיקה" ומאוד רציתי לקרוא את הטקסט הזה. והנה, סופסוף זה קרה..

על העלילה בקצרה: זה המסע של יאסון ומיטב גיבורי יוון הקדומה (הדור שלפני מלחמת טרויה!) לממלכת קולכיס המסתורית (בגאורגיה של ימינו) כדי להביא ממנה את גיזת הזהב האלוהית למלכו של יסון, ששלח אותו למשימה מתוך כוונה שהיא תהיה בלתי אפשרית והוא ימות במסע.
היו המון גרסאות של המיתוס הזה לפני ואחרי האפוס הזה של אפולוניוס, שהיה מראשי הספרייה האלכסנדרונית המפורסמת ביותר, אבל כיום זו הגרסה הכי שלמה וידועה.

יש כאן הרבה שוני מהאפוסים ההומריים, אבל אפילו עוד יותר מכך, קבלת השראה עצומה מהם.
כלומר, זה דבר שדי קשה לקבוע בהתחשב בעובדה שמתוך מאות השירות האפיות שאפולוניוס (כותב ה"ארגונאוטיקה") יכול היה לעלעל בהן, היחידות שנשארו לנו שלמות הן הומרוס והסיודוס, אבל קווי הדמיון כאן -לאודיסיאה בייחוד - הם פשוט קרובים מדי מכדי שזה יהיה צירוף מקרים.
השונה הוא שה"ארגונאוטיקה" לוקחת את עצמה בהרבה פחות רצינות. זה אפוס שמרגיש לפרקים כמו פרודיה על הקונספט של האפיות, עם קטעים כמו מריבות פתטיות בין הארגונאוטים, הרקלס שמשמש כאן אתנחתא קומית קורעת מצחוק (היוונים פשוט אהבו לצחוק על הרקלס, זה היה קטע..), יסון בתור אנטי גיבור (ניגע בזה בהמשך), האימה שאוחזת באופן קבוע בארגונאוטים וההצלה הקבועה לא בזכות תושיותם אלא בזכות דאוס אקס מאכינה או הנערה הברברית מדיאה, ובאופן עמוק יותר בחוסר הנאמנות של הגיבורים כאן לקוד ההירואי ההומרי, עם די הרבה צביעות מצד המעורבים ביחס לערכים הללו.
זה אפוס שמרגיש יותר ציני וסרקסטי מאשר הומרוס, כזה שעדיין מעריך מאוד את הרעיונות ההומריים, אבל מצביע על הפער ביניהם לבין בני אדם, אפילו כאלה שנחשבים גיבורים בני אלים.

הדומה לאפוסים ההומריים הוא השימוש האינטנסיבי בסימליות, לעיתים כאלו שהומרוס עצמו השתמש בהן, היתקלות של הארגונאוטים באותן הדמויות והמקומות שאודיסאוס נתקל בהם אצל הומרוס, והתכתבות בין דמויות כאן והסיפור שלהן לבין הדמויות ההומריות, כשהדמויות כאן הן סוג של תמונת מראה שלילית.
למשל, תחשבו על אודיסאוס והנאמנות שהוא מפגין כלפי אישתו לאורך האפוס שלו, לעומת יאסון הפאקבוי האולטימטיבי.. זו השוואה שלענ"ד היא די בולטת לקורא שמכיר את שני הטקסטים.
חוץ מזה, יש כאן מספר רגעים שמחקים את הומרוס, הבולטים שבהם הם תיאורים ארוכים של עשרות הארגונאוטים בפתיחת האפוס, באופן שמזכיר מאוד את "קטלוג הספינות" הידוע לשמצה מה"איליאדה", וכמוהו גם כאן מדובר בקטע מטרחן ומעיק, ובהמשך תיאור של מעיל שיאסון לובש במהלך הספר הראשון, תיאור שמהדהד את הקטע המפורסם והיפהפה על מגן אכילס ב"איליאדה".

פרט ייחודי לאפולוניוס באפוס הזה הוא ההתעכבות והכמעט התאבססות על פרטים גאוגרפיים במהלך המסע של הארגו. אם הומרוס נתן תשומת לב מועטה מאוד לדיוק גאוגרפי וליצירת מפה קוהרנטית ב"אודיסיאה", אז כאן ההפך הגמור; אנחנו מקבלים באופן קבוע, בעיקר בשני הספרים הראשונים, תיאורים גאוגרפיים מדוקדקים של התחנות בדרכה של הארגו לקולכיס, ואפילו של איים, מקומות וממלכות שהארגו פשוט עוברת ליד ולא עוצרת בהם.
אני מבין את ההיגיון של אפולוניוס בכתיבה הזו; הוא היה מהאליטה האקדמאית של אלכסנדריה ההלניסטית, הם היו רציונליסטים ופרוטו מדענים, ורצו לשים דברים בהקשר לריאליה שהם הכירו. מעבר לכך, הרבה מהמקומות והפרטים שאפולוניוס מזכיר היו מוכרים לקוראים שלו באותה התקופה. הוא נותן כל מיני סיפורי מקור למקדשים, ערים וכיו"ב שהיו קיימים בימיו.
תחשבו על זה ככה; זה כמו שתקראו פואמה אפית על דוד המלך, ויהיו בה תיאורים מדוקדקים של אתרים בירושלים, חברון, פלשת וכו' שאנחנו מכירים עד היום כמו מערת המכפלה, הר הבית, קבר רחל, חמשת ערי פלישתים.. זה פשוט מקרב את היצירה לקורא.
Alas, אני לא קורא הלניסטי מהמאה השלישית לפנה"ס, אז אני יכול להבין למה אפולוניוס בחר לכתוב בכזה פירוט גאוגרפי על דברים שלא קשורים לעלילה, אבל אני לא יכול להנות מזה. עבורי זה היה רצף מתיש של פרטים לא חשובים לסיפור.

מאוד אהבתי עד כמה שהאפוס הזה מטרים את הסוף הטרגי והידוע לשמצה של יסון ומדיאה.
שוב ושוב, באופנים עדינים יותר ופחות, אפולוניוס מראה לנו שהקשר הזה מכיל בתוכו יסודות לא בריאים של ניצול (אנושי ואלוהי כאחד), חטאים מוסריים, ואי יציבות נפשית מההתחלה.
אפולוניוס גם מאפיין את יסון בתור אדם פסיבי להחריד, שמנווט על ידי האירועים במקום לנווט אותם.
כך למשל, למרות שהוא המנהיג של הארגונאוטים, באופן קבוע ארגונאוטים שונים מבזים אותו ללא תגובה מצידו, ושוב ושוב ברגעי מפתח הוא מתואר לנו בתור מי שיושב ושותק, במעין הלם מהאחריות שמוטלת עליו.
יסון כמעט ולא מבצע באפוס הזה מעשי גבורה או חושב על פתרונות לקשיים עלילתיים. מי שמציל אותו באופן קבוע אלו האלים, מדיאה וחבריו.

מדיאה היא דמות פשוט מרתקת באופן כללי, מהאהובות עליי במיתולוגיה היוונית, וכאן היא מקבלת טיפול מצוין וקורע לב.
מדיאה היא נערה לא מנוסה ודי משונה כשהאירועים כאן מתחילים, סה"כ נסיכה די מוגנת שעוסקת בפולחן הקטה וכישופים בתור תחביב. ואנחנו ממש רואים כאן עד כמה היא צעירה, פגיעה ו"ירוקה" שוב ושוב.
יש קטע פשוט נפלא, לפני הפגישה הראשונה שלה עם יסון, שהיא משקרת קצת למשרתות שלה על מטרותיה ועל מה שהולך לקרות, ואז היא משחקת איתן בשדה בהמתנה ליסון.
המשורר מתאר לנו שהיא לא מצליחה להתרכז במשחק מרוב מחשבות עליו, ואני אתן לו לתאר את השאר..
"אפס למרות המשחק, לא הוסחה דעתה של מדיאה
בהגיגים אחרים; לא ידעה הנאה ממושכת
ממשחקיה ולא התמידה בשום שעשוע,
אלא פרשה במבוכה. לא יכלה למקד את עיניה
כלל ועיקר בקבוצת השפחות; למרחק מביטה היא
ובדרכים תתבונן, גם תכופות תסב את פניה.
ובחזהה נשבר לבבה בכל פעם לשמע
רעש חולף: לא תדע אם פסיעה היא או רחש הרוח.
כה נכספה לו, וזמן לא רב אחר כך הוא מופיע,
גבוה קומה הוא צועד, כמו סיריוס מן האוקיינוס
בעלותו מרהיב למראה, בוהק ונוגהה,
אך על עדרי הצאן ימיט פורענות עד אין קצה;
ככה נחמד למראה הגיע בן איסון אליה,
אך כשהופיע עורר בה כאב אהבה מיוסרת.
ולבבה נפל בחובה, ועיניה השתיים
נצטעפו, גם סומק חמים פשט בלחייה;
אין בכוחה להרים הברכיים, לנוע קדימה
או לאחר, כי רגליה קפאו מתחתיה. בינתיים
האמהות כולן פרשו מעמם ותרחקנה.
אפס השניים ניצבו זה מול זו, נאלמו ונדמו,
כמו אלונים או כמו ארנים נישאים עד גובה,
זה לצד זה נטועים בהרים ואוושה לא ישמיעו
כי אין עוד נשב; ברם אחר כך עם נשפה של הרוח
לא יחדלו מלרשרש ולנוע; ככה השניים
עוד ידברו ארוכות כאשר יניעום משבי אהב.
יסון הבין אשר העלמה מתבוססת בצער
שלוח אלים[..]"
(ספר שלישי 948 - 974)
אנחנו רואים כאן גם הטרמה של הטרגדיה העתידית, גם מבוכה נערתית של אהבה ראשונה, וגם את יאסון שמזהה שהיא תחת השפעת כוח כלשהו ומדבר אליה מכאן ואילך מתוך התובנה הזו. פשוט קטע עמוס בעומק וכתוב באופן יפהפה.

קצת לפני כן יש לנו עוד קטעים מקסימים, בהם מדיאה מתלבטת אם לעזור ליסון או לא. אני אביא אותם גם כן:
"יחפה ועוטה רק כתנת אז קמה;
דלת חדרה היא פותחת ורב רצונה להגיע
אל אחותה, לחצות את מפתן החצר וללכת.
ברם ארוכות נעמדה במבוא לשכתה ולא זזה
כי עצרתה בושה; היא פונה ופוסעת אחורה,
אפס שנית תצא מחדרה ואז שוב היא חומקת
פנימה: לריק נשאוה רגליה אנה ואנה.
כך בפנותה אל החוץ הבושה תעכבה בחדר;
ברם אם בושה עוצרתה, הרי עוז תשוקה ימריצנה.
היא עוד שלוש פעמים מנסה ושלוש נעצרת,
אך ברביעית עלי מיטתה היא קורסת אפיים.
כמו שכלה תבכה בחדרה לאישה מלא הכוח,
הוא שאחיה וגם הוריה קבעו לה לבעל,
ומבושה וזהירות עדיין בין כל שפחותיה
לא תתערה, אלא בפינה תשב מתאבלת;
האבדיתהו גזרה כלשהי עוד בטרם המתיקו
סוד אהבה זו עם זה. ולמראה המיטה השוממת
צער בוער בחובה, ואולם תתייפח בשקט
פן במילים נוקבות הנשים הנשואות יגנוה.
וכמותה מקוננת מדיאה."
(ספר שלישי 645 - 664)

"לילה אזי הוריד חשכתו והליט את הארץ;
ומלחים בספינה עלי ים מביטים אל הליקה;
אל כוכביו של אוריאון גם כן; כל זקיף וכל הלך
משתוקקים זה כבר לשינה, וחבלי התרדמת
גם נכרכים סביב האם אשר שכלה ילדה;
ונביחות של כלבים בקריה עוד לא תשמענה,
אין בליל קולות, כי דממה אחזה בשחור העלטת.
אפס שינה מתוקה לא נפלה כלל וכלל על מדיאה,
ובערגתה לבן איסון רבות דאגות העירוה;
מעצמתם הגדולה של בני הבקר היא חוששת,
יען ודאי ימיתוהו מוות אכזר בשדה ארס.
ובחזהה לבה הנרגש פעם ברוב להט,
כמו קרן שמש אשר מקפצת בין כתלי בית
ומזנקת ממים, שפכום זה עתה אל קלחת
או, יתכן, אל תוך דלי; במהירות היא אצה ומנתרת
פעם לכאן ופעם לשם מסחרור הערבולת;
ככה אף לב העלמה נרעד ונסער בחזהה.
מרחמים עיניה דומעות ובחובה ללא הרף
סבל שחקה, התלבה בגופה ונכרך סביב שריריה
העדינים, העמיק עד הגיד שמתחת לעורף,
שמה חודר העז בכאבים כאשר רגשי אהב
לא ירגעו ממיטים תלאובות נוראות על הנפש."
(ספר שלישי 744 - 765)

האלים כאן, בתור הגורם שמביא ישירות לטרגדיה של מדיאה ויסון, מתוארים כמי שמשחקים בחיי אדם למען החשבונות האישיים שלהם, ללא שום אכפתיות לאפקט של זה על האנשים.
הרה תומכת ביסון לאורך המסע הזה נטו כי היא מתעבת את המלך ששלח אותו אליו, והיא רוצה שיסון ומדיאה יחזרו וינקמו בו עבורה. מעבר לזה, לא אכפת לה מהם, הם כלי להרוס את המלך ותו לא.
אפרודיטה מורה לארוס בנה לגרום למדיאה להתאהב ביסון כי הרה ואתנה באו לבקר אותה כדי לבקש את זה, ואפרודיטה, בקטע פסיב אגרסיב קורע מצחוק, תמהה מה הביא אותן אליה, כי הן לא מבקרות אותה כמעט בכלל (אלת האהבה היא פולנייה).
אפרודיטה מספרת שארוס הוא, ובכן, ילד ז*ן, שמורד בה באופן קבוע ומאיים עליה אם היא מנסה למשטר אותו, אבל בכל זאת היא הולכת ומורה לו לגרום למדיאה להתאהב ביסון.
סצנה עוד יותר קורעת מצחוק מתפתחת, כשהיא מוצאת את ארוס מרמה את גנדימידס במשחק קוביות, ומשחדת אותו עם כדור שהיה לזאוס בתור ילד. ארוס ליטרלי נאחז בשולי השמלה שלה ובוכה כמו ילד קטן שתביא לו את הכדור, אבל היא אומרת שהיא תביא רק אם הוא יעשה את מה שהיא ביקשה. ואז, רוטן, הוא יורד מהשמיים..
גם הומרוס תיאר את האלים באופן מאוד מגוחך וביקורתי, אבל זה.. זה כבר כמה רמות מעל הומרוס. לפחות אצל הומרוס היה להם אכפת מספיק מבני האדם, כמו סוג של חיות מחמד אהובות, כדי להילחם בינם לבין עצמם על טרויה, אבל כאן? כאן האלים הם חבורה של ילדים קטנוניים שקובעים גורלות, הורסים ובונים חיים, על בסיס שטויות כמו כדורי משחק ו"המלך הזה לא זובח לי מספיק".


טוב, אז לסיום: פואמה קורעת מצחוק וקורעת לב בו זמנית, מכילה בתוכה רגעי אקשן מטורפים, הרפתקאות מרתקות ומוזרות, ביטויי שירה מקסימים עם סימליות מקוריות. פשוט תענוג צרוף למי שלמוד הומרוס ואוריפידס ורוצה לקבל זווית שונה על העולם שהם תיארו.
יש כאן פילר (ע"ע החומר הגאוגרפי המעיק), ואני לא בטוח איך אני מרגיש עם הסיום שמגיע קצת משום מקום, ללא סיכום הולם במיוחד.

נב 1 - אורפאוס נמצא כאן בתפקיד משנה, אבל יש עוד "ארגונאוטיקה" שנכתבה כמה מאות שנים לאחר זו של אפולוניוס, בה הוא המספר. לא תורגמה לעברית אבל יש תרגומים לאנגלית. אני חייב לקרוא אותה. למי שלא בקיא, אורפאוס היה המוקד של פולחני מסתורין ביזאריים ביוון העתיקה. תחשבו על אורפאוס בתור סוג של רבי שמעון בר יוחאי של היוונים. כשאני חושב על זה, זו הקבלה מעולה..

נב 2 - קראתי את הספר בתרגומו לעברית של אברהם ארואטי, אבל בד בבד גם קראתי את ההערות בתרגומו של פיטר גרין לאנגלית. גרין מספק לפחות פי 10 יותר הערות מאשר ארואטי, ונכנס לפרטים ברמה כמעט אקדמית. בתור חנון מושבע של כל מה שיוון העתיקה, ההערות הללו היו חשובות לי ונהנתי מהן מאוד, בעיקר כי גם גרין שונא את יסון כמוני ויורד עליו בלי הפסקה.
לקורא יותר קז'ואלי קריאה רק בתרגום לעברית מספיקה בהחלט. יש הערות שמבהירות את מה שחשוב כדי להבין את הטקסט, ומהשוואה בין התרגומים, התרגום לעברית עושה עבודה טובה מאוד בהעברת היצירה.

נב 3 - מדיאה שולתתת!!!111

לסיום הסיום, פינת ה-קטעים-שאהבתי-מהספר-ולא-היה-לי-איפה-לשים-בביקורת:

[..] הן הכירה
את הדרכים - כי תכופות לפנים התהלכה לחפש שם
באדמה שרשים רעילים וגוויות, כדרכן של
כשפניות - אך רעד אז לבה מאימה מצמררת.
הלבנה, האלה טיטניס, אך עלתה מן האופק
וכשהבחינה בה פוסעת טרודה ונמהרת,
התרוננה לאידה וכזאת בנפשה גם הביעה:
"לא לבדי, מסתבר, אסתלק למערה בהר לטמוס,
אף לבדי לא אבער בתשוקה ליפי אנדימיאון.
יען תכופות, הוי כלבה, בעטיה של ערמת לחשיך
באהבים נזכרתי, כדי שבאופל הלילה
מרקחותייך אשר לך יקרו תכיני בנחת.
אפס נראה כי עתה גם לך בטרוף נגזר חלק;
אל אכזרי נתנך את יסון להיות לך לפגע
מלא מועקה. ברם לכי, והגם שהינך כה פיקחת
אף על פי כן אזרי עוז ושאי מכאובך רב האנח."
(ספר רביעי 50 - 65)

אהב ארור, פורענות גדולה, דווי כביר לבני אשת!
יען ממך מריבות איומות, אנחות ורוב נהי,
שאר מכאובים תעורר מלבדם, רבים עד אין קצה.
נגד ילדי צורריי, הוי אלוה, עור ותפוס נשק,
כמו ששלחת טירוף מתועב בנפשה של מדיאה.
(ספר רביעי 445 - 449)

כמו שעל יד חולות שפת הים עלמות תגלגלנה
עד מתניהן את קפלי שמלותיהן ואזי תיפרדנה
כדי לשחק בכדור מעוגל, כל אחת תתפסהו
מרעותה ומיד באוויר תעיפהו גבוה
עד המרומים, אף לא פעם אחת ייפול על הארץ;
כך בנות נראוס העבירו אישה לרעותה על פי סדר
את הספינה הטסה באוויר מעל ים הגעש,
הלאה מפני הסלעים, וסביבן קלחו מים בשצף.
(ספר רביעי 948 - 955)

הן לעולם אי אפשר לעדות בני האדם מוכי סבל
כי ברגליים בוטחות יצעדו בנתיבו של העונג,
אלא תמיד איזה צער מריר ילווה את אשרנו.
(ספר רביעי, 1165 - 1167)

אך חצו התלקח ובער כמו שלהבת
בנערה, העמיק אל חדרי לבבה. ללא הרף
היא משלחת עיניים קורנות בבן איסון, ופגה
רוח תבונה מחזה במכוכתה. היא שוכחת
כל ענייניה: לבה הן הוצף בעצבות מתקתקת.
כמו שסביב אוד מתלהט תערום עובדת כפיים
עץ לבערה - אישה שמלאכתה טווית חוטי צער -
כדי להפיץ במעונה קרניים של אור כשעוד חושך,
יען השכימה לקום; והנה אש גדולה מתלקחת
מן הבערה הקטנה ואת כל הזרדים היא שורפת;
ככה בסתר, מתחת לבה, התכרבל ובער לו
אהב ארור; לחייה הענוגות גם המירו
גוון, חוורו ואדמו חליפות בהסח הדעת
(ספר שלישי 286 - 298)

Hans Jakob Christoffel von Grimmelshausen- Der abenteuerliche Simplicissimus Teutsch

אני מגוייס מהיום הראשון למלחמה. בבוקר השבת השחורה חזרתי בטיסה מטיול בחו"ל עם הבת שלי וחברים, ארזתי תיק ודהרתי לבסיס. מלבד ציוד ההלבשה והלוחמה, זרקתי גם מספר ספרים לתיק. אחד מהם הוא הספר הזה ששאלתי רגע לפני נסיעתי לחו"ל מהספרייה. הספר הראשון שקראתי היה מקבץ סיפורים קצרים שקיבלתי מאחד החברים באתר ולבקשתו נמנעתי מלכתוב סקירה על הספר. סיימתי אותו מאוד מהר ועברתי לספר הזה. רקע עלילתו היא מלחמת 30 השנים וכבר בפתיחתו מתוארת פשיטת חיילים על כפר, עינוי תושביו, מעשי אונס, בזיזה ושריפתו. וכל זה מנקודת מבט של אידיוט אשר לא מבין במה הוא חוזה. התיאורים הגראפים התחברו לי בצורה מטלטלת לאירועי השביעי באוקטובר.
הנס יאקוֹבּ כריסטוֹפל פון גרימלסהאוּזן היה חייל במלחמה הזו ולמעשה, מעבר להיותו של ספר זה רומן פיקרסקי, הוא מסמך אותנטי ומרתק על זוועות המלחמה.

מי יתן, ישובו בנים/ת לגבולם, ונדע ימים שקטים יותר.

מכיוון שאני המלצתי להוסיף את הספר לרשימת הספרים באתר, מן הדין הוא שאכתוב עליו ביקורת.


HOMO SUM; HUMANI NIHIL A ME ALIENUM PUTO בן אנוש הנני, ושום דבר אנושי אינו זר לי –
ציטוט של פובליוס טרנטיוס אפר (159-195 לפנה"ס)
מתוך הקומדיה שלו "המענה את עצמו"

לפני מספר חודשים יצא לאור בתרגום ראשון לעברית אחד הספרים הגרמניים הידועים ביותר, שהשפיע באופן משמעותי וארוך טווח על הספרות הגרמנית. הספר יצא לאור בפעם הראשונה ב-1668 בפרנקפורט, והפך לרב מכר. מפתיע בעיניי שהספר תורגם רק לאחרונה לעברית, אך מפתיעה לא פחות העובדה שלמעט רשימה קצרה מאת גלית דהן קרליבך שהתפרסמה באתר "אפוק", לא מצאתי במרשתת ביקורות על התרגום החדש. לדעתי מדובר באירוע ספרותי מהמדרגה הראשונה.
הספר נכתב על ידי הנס יקוב כריסטובל פון גרימלסהאוזן, גרמני יליד 1622, בן למשפחת אצולה פרוטסטנטית שירדה מנכסיה ואיבדה את תאריה. מלחמת שלושים השנים פרצה בזמן שגרימלסהאוזן היה נער צעיר, וסחפה אותו יחד עם כל אירופה לתוך מערבולת ארוכת שנים של אימה רצחנית, ביזה כדרך חיים ומשבר כלכלי עמוק. הספר "ההרפתקן סימפליציסימוס התם" הוא הראשון מבין ה"כתבים הסימפליציאניים" שכתב המחבר על המלחמה ההיא (המלחמה הכוללת הראשונה בהיסטוריה), והוא יצא לאור עשרים שנה לאחר הסכמי וסטפליה שהביאו לסיומה.
הסיפור מגולל את הרפתקאותיו המטורללות ולעתים הדמיוניות לחלוטין של ילד/נער/איש צעיר המטולטל על ידי גורלו העיוור במרחבי השטחים הלוחמים, ועל שלל הטיפוסים בהם הוא נתקל. בתוך כך מציג בפנינו הסופר תמונה רחבה של גרמניה המשוסעת בין כוחות לוחמים שכבר שכחו למה פרצה המלחמה (במקור – מלחמת דת בין הקתולים והפרוטסטנטים), על חיילים שהדרך היחידה שלהם להתקיים היא על-ידי ביזה של התושבים (וכיצד הביזה הזאת משחיתה את הנפש ומובילה לאכזריות מפלצתית, חסרת תכלית וטעם), על השחיתות הכנסייתית מכל הפלגים שמחלחלת לכל שכבות החברה ועל חוסר התוחלת שבמלחמה. למרבה השמחה, גרימלסהאוזן אינו נוקט עמדה לצד זה או אחר מבין הכוחות הלוחמים, ועל כן יש לפנינו לא רק רומן פיקרסקי סטירי, פציפיסטי, מצחיק ואיום, אלא גם מסמך מיקרו היסטורי מרתק, עדות ישירה מאותה מלחמה מהמאה ה-17, פרי עטו של אחד מחייליה, ואף כי הרומן הוא כנראה בדיוני בעיקרו (על אף רמזים שונים שהוא כביכול אוטוביוגרפי), הרי שאין עוררין על כך שהסופר השתתף בפועל במלחמה ותיאר את רוח התקופה כהוויתה.
אף על פי שהספר כתוב בגוף ראשון ומסופר כביכול מפיו של סמפליציוס סמפליציסימוס, הגיבור לא חוסך מאיתנו ולא מסתיר את פגמי אישיותו, וכאלה יש רבים. הספר מתחיל כאשר סמפליציוס הוא תם, נוצרי אדוק ובר לבב עד כדי טיפשות ממש, ממשיך במפגש שלו עם העולם האכזר השואב אותו בחדווה אל אורח חיים שכולל את כל שבעת חטאי המוות פלוס בונוסים, ומסתיים בחזרה בתשובה ובפרישה מהעולם. מצד אחד יש כאן הטפת מוסר לחוטאים ושיר הלל לטוב ולטהור (הנדיר כל-כך בספר), אבל גם ברור מאוד עד כמה גרימלסהאוזן עצמו (שהיה דווקא איש מכובד מאוד, על פי הידוע לנו) מתענג על כל החטא העסיסי הזה שגודש את הספר, ואנחנו מתענגים איתו.
מבין כתביו של גרימלסהאוזן, זהו הספר המפורסם והנפוץ מכולם, אבל ספר אחר שלו ידוע אולי אף יותר בזכות העיבוד החופשי לו זכה מבית היוצר של ברטולט ברכט, "אמא קוראז' וילדיה". המחזה התבסס על ספרו של גרימלסהאוזן, בעל השם הקומפקטי, "סיפור חייה של הארכי-רמאית והנוודת קוראז'" (בגרמנית, השם עוד יותר ארוך) ותורגם אף הוא על-ידי עדו אברבאיה כ"קוראז' הנודדת" (הוצאת כרמל, 2015).
בסוף הספר יש אחרית דבר מעניינת מאת המתרגם, אך לא מצאתי בה התייחסות למלאכת התרגום עצמה. הייתי שמחה לקרוא ביקורת מלומדת שתשווה בין שפת המקור של הספר (מסתבר שב-2007 'תורגם' הספר לגרמנית מודרנית!) ובין התרגום לעברית, שהוא קולח מאוד וקל לקריאה. בכל זאת, המקור נכתב בגרמנית ארכאית שאינה בשימוש כיום.
מומלץ ביותר, מצחיק ביותר, מחריד ביותר, מחכים ביותר, מפתיע ומוזר. הקריאה בספר הזכירה לי את, "דון קיחוטה איש למנשה" של סרוונטס, את "דקמרון" של בוקאצ'ו, ובראש ובראשונה – את "ההרפתקאות המפתיעות של הברון מינכהאוזן" של רודולף אריך ראספה מ-1785.