סיפור נדיר ומפעים שנכתב פעם בדור.
הסף הכי קרוב למושלמות.

כבוד לסופרת, למתרגמת מיכל סלע ולכותבת אחרית דבר אורית ואקנין-יקותיאלי.

על כוס קפה מר, נטול קוביות סוכר, מול דפים ריקים, צפים ועולים זיכרונות העבר של ח'אלד, גיבור ספרה של אחלאם מסתע'אנמי. מסתע'אנמי, סופרת ומשוררת אלג'ירית, בחרה להגיש את הסיפור, בגוף ראשון, מפיו של גבר, הנושא על גופו את צלקות המלחמה לשחרור אלג'יריה מהכיבוש הצרפתי. גבריות ונשיות הם מוטיבים מרכזיים בסיפור זה. גבריות חלופית המנסה לטשטש את הגברתנות הצבאית, ונשיות הנעה בין המסורתיות למרדנות.

ח'אלד, צעיר בשנות העשרים לחייו, מצטרף למאבק המזויין לשחרורה של אלג'יריה. כדורי המלחמה, המפלחים את זרועו השמאלית וגורמים לכריתתה, קוטעים את שירותו והוא נאלץ לשוב לביתו. נטול זרוע שמאל שב ח'אלד לביתו כשלפניו משימה, לדאוג לרשום את בתו התינוקת של מפקדו וחברו, טאהר, שנותר בחזית, במרשם האוכלוסין של העירייה בשם שהעניק לה – אחלאם. אלג'יריה זוכה בעצמאותה בשנת 1962, אולם שחרורה לא הביא עמו בשורות לשיפור חיי האוכלוסייה, ולאכזבת אלג'ירים רבים התברר כי עידן העצמאות סובל מתחלואים ומצוקות, כאלו שעוררו ואף החריפו פערים כלכליים וחברתיים, והסערות הפוליטיות לא אחרו לבוא. המורדים הפכו לעריצים שכבשו את השלטון במדינה, והשחיתות הפוליטית תפסה את מקומה. ה"מהפכה התרבותית" שהתאפיינה בתהליך ערביזציה של החינוך והתרבות האלג'ירית, גרמה לפילוג בחברה והשפה הפכה לזירת מאבק חברתי-פוליטי בקרב החוגים השונים במדינה. בעוד שהאליטה העדיפה את השפה הצרפתית, שנחשבה לשפת המודרניזציה, סברו אחרים כי יש להתנתק משפת האויב הקולוניאליסטי ולחזור לשורשים, לשפה הערבית.

ומה יעשה צייר נכה אשר מרגיש רדוף במולדתו, שאינה מכבדת את כישרונו, כי להבדיל מכתיבה, ציור נחשב לסוג של סטייה תרבותית, ושאינו מוכן להתמקח על חירותו ולהמשיך לשתוק, שכן "בשנותיו הראשונות לומד האדם לדבר, ובשארית ימיו מלמדים אותו המשטרים הערביים לשתוק" - יפנה למערב. וכך ח'אלד מחליט להשאיר את לבו במזרח ועושה דרכו אל המערב, אל צרפת. בגלותו בצרפת, מבסס ח'אלד את מעמדו כצייר כשמקור השראתו הוא תבנית נוף מולדתו, הגשרים של מחוז קונסטנטין. אך גבר שמרן ומסורתי כמו ח'אלד אינו מסתגל בנקל לחיי המערב, וגם חיי הזוגיות נמדדים לפי הכריכים שאוכלת האישה, כי מי שבא מתרבות של נשים שהקדישו את חייהן למטבח ולהכנת אוכל מנחם ליקיריהן, אינו מסוגל לאהוב אישה החיה על אוכל מוכן. שלא לדבר על הלבוש, שברוח המודרניזציה, התקצר לו במרוצת הזמן.
עשרים וחמש שנה אחרי, ומכל התערוכות בעולם, פוסעת לתערוכת ציוריו בחורה צעירה, אחלאם שמה. היא- סופרת צעירה הכותבת בערבית ומדברת בצרפתית, משכילה ומרדנית מאמינה, הקוראת תיגר על מוסכמות אבל גם לחופש יש גבולות. הוא- מצייר "געגועים" מהלכים על גשרים. ושניהם – שרידי מלחמה. המפגש ביניהם מספיק בשביל להצית את אש האהבה בגבר כבן חמישים, הנסחף בטירוף האהבה והחושים. וכשהאהבה נכנסת, התבונה מתעופפת.

זה אינו ספר שירה אבל זהו שיר הלל לגעגועים ואהבה למולדת, אלג'יריה ולעיר קונסטנטין. קולה של הסופרת נשמע מפי ח'אלד ואחלאם, אם כי בספר יש מיעוט דיאולוגים ורובו מבוסס על זיכרונות עבר. זהו סיפור אהבה שהוא כציור של אשליה אופטית הגורם לקורא להתעמק במילים ובמשפטים, רבי המשמעות, שוב ושוב. ובמיוחד זהו סיפורו של דור, דור מאוכזב של עידן הפוסט קולוניאליזם, שחלומות השחרור התנפצו עבורו. כתיבה פואטית עטורת דימויים, אם כי לעיתים קצת דחוסה, הגורמת ללכת בה לאיבוד, לטוב ולרע.

מילה טובה לתרגום, מעיר ומאיר העיניים, של מיכל סלע. ולאחרית הדבר הקצרה של אורית ואקנין-יקותיאלי, התורמת להיכרות של הקוראים עם הסופרת וההיסטוריה של אלג'יריה.

**************
הרומן משובץ, בין היתר, באזכורים של אנשי תרבות שונים, אחד מהם ז'אק ברל. אז ברוח הרומן וגם למי שבא להיזכר באחד משיריו היפים: "Ne Me Quitte Pas" (אל תעזבי אותי) : https://www.youtube.com/watch?v=i2wmKcBm4Ik

ספר שונה ומיוחד מהמקובל בהרבה מובנים. תשתית העלילה, ח'אלד הוא לוחם חרות אלג'ירי שמאבד את ידו באחד הקרבות בקונסטנטין והופך לצייר בפריז.
אחלאם היא בתו של סי טאהר, לוחם ממנהיגי המרד שלחם שכם עם שכם עם ח'אלד. אחלאם נפגשת אתו בתערוכה שהוא מציג. אין זו הפגישה הראשונה כי הקודמת לה הייתה כעשרים וחמש שנים, כשאביה מבקש כי יעביר דבר מה לבתו בת כמה החודשים זמן קצר לפני מותו בקרב.
חרף פער הגילים, מתפתח סיפור אהבה שבו יש אינטרס הדדי,היא תחייה את הדמות הפלקטית של האב גיבור החייל לכדי דמות ממשית והוא יקבל אהבת נעורים אמתית.
את המשך הרומן יש לקרוא, כי הוא עובר מספר תפניות מפתיעות ומרתקות.
בנפשו של ח'אלד מתחולל תהליך משולב של אהבה אמתית , לא משתנה למולדת ולסמלה בעיניו, העיר קונסטנטין שמחליפה לבוש , צבע, והלכי רוח בעיני הגיבור.
התמורות מתייחסות לשינוי האדיר ב"לוחמים" שהפכו לסרסורי ממון ושלטון, עם סיום הקרבות. החלומות מתנפצים אל רודנות והתפתחות מדרג של טובות הנאה.
אחלאם וח'אלד אינם משתתפים במשחק זה, וכל אחד מוצא כלים אחרים להתמודד.
הרובד השלישי שמייחד ספר זה והופך אותו לפנינה ספרותית הוא הכתיבה וסגנונה.
הספר נכתב על ידי אחלאם, בגוף ראשון של..ח'אלד. נקודת המבט היא גברית, בריכוך "נשי". ח'אלד אינו המאצ'ו בסיפור אלא הדמות הנפגעת מדברים ונושאים אמתיים ומדומים. הסבל שלו כאוהב מאוכזב ומרומה מקרין על מכלול חייו, הדבר מתואר לפרטים מדויקים צעד אחר צעד. כך שנבנה עולם משתנה עד הסיום המפתיע.
ומעל כל זה בא עולם הדמויים הספרותי שמבצבץ בכל עמוד. עולם זה מוצג בערבסקות לשוניות מפתיעות ויפות.
קונסטנטין ואחלאם מעורבבים וכך מתקבל השיח הבא:" שבת והסבת את עינייך אל הציור האחרון. התבוננת בו ואמרת:" ובכן זו אני!"
"אולי לא את היא, אך כך אני רואה אותך. יש בך מנפתולי העיר הזאת, מן העגלגלות של גשריה, מן התמירות שלה וסכנותיה, משהו מן המערות בערוצי נחליה, משהו מן הנהר הקוצף החוצה את גופה, משהו מן הנשיות והפיתויים הכמוסים שלה, מן החיים השוקקים בה."
כאן הפסקתי את הקריאה כדי.. לקרוא על העיר קונסטנטין, ההיסטוריה שלה וגשריה ונשביתי ביופייה גם בלי שבקרתי בה.
גם למטבעות לשון "מיניאטוריים" יש מקום כמו "איני זוכר מי אמר :"בשנותיו הראשונות לומד האדם לדבר, ובשארית ימיו מלמדים אותו המשטרים הערביים לשתוק"".
או למשל תיאור הנשיקה הראשונה:" כמה זמן נמשכה הנשיקה? דקתיים? שלוש?או חמש דקות של שגעון וזהו?... האם יכולות חמש דקות לבטל חמישים שנה מחיי?.. מדוע לא חשתי לאחריהן כל רגש חרטה, אף לא בושה כלפי זכרו של סי טאהר?....למה לקלקל את האושר בחרטה,...אינני זוכר מי אמר:" חרטה היא החטא שאנו חוטאים,"...
ויש עוד הרבה.
הספר מומלץ מאוד לקריאה על סגנון אחר , שונה, בעל רבדים שאינם שכיחים בספרי היום יום שלנו. לא במקרה קיבלה אחלאם מוסתע'אנמי , פרסים והוקרה. פשוט מגיע לה.