ספטמבר הגיע בחום חורך. אחר הצהריים באחד מימי ראשית הסתיו, כאשר האוויר עודו ספוג בשארית להט השרב, ישב השופט הצעיר קריסטוֹף קוֹמיבֶש במשרדו ועיין במסמכים של תיקי הגירושין.
אחד התיקים האלה עִניין אותו במיוחד, כי הכיר מרחוק את הנפשות הפועלות. הבעל, גיבורם המיוסר של הגירושין, שהדיון בהם נקבע לעוד שלושה ימים, היה רופא צעיר בעל שם, מנהל המעבדה של מוסד רפואי עירוני, חברו של קומיבש מהימים שחבשו את ספסל הלימודים. הם למדו יחד בכיתות התיכון הנמוכות, ואחר כך נפגשו בנשפים ובאירועים חברתיים אחרים באוניברסיטה. השופט הרהר תמיד בחיבה בחברו הצנוע, בעל ההליכות השקטות וההופעה הביישנית. עכשיו, כשסידר את המסמכים, ניצבה לפניו דמותו של הרופא ברורה מתמיד. הוא ראה אותו, והוא כבן עשרים ושתיים או שלוש, באחד הנשפים שנערכו מטעם האוניברסיטה, עומד באולם הכניסה המפואר של בית מלון גדול, משיב בחיוך נבוך, בנימוס שלומיאלי של אדם חסר ניסיון בעולם הגדול, על שאלותיהם החביבות-המתנשאות של אדונים נכבדים. גם הוא, המתמחה הצעיר, עומד בתוך החבורה ופתאום הוא מרגיש משיכה אל חברו הנשכח לספסל הלימודים, שבקושי הכיר אותו. זה היה רגע של התלקחות פתאומית ללא שום סיבה ניכרת לעין. ואולם אחר כך, כאילו הפריד ביניהם איסור לא מוגדר שלא היה אפשר לגבור עליו, חלפו שוב איש ליד רעהו בכמה מילות נימוס ובחיוך ידידותי אדיב. ניסיונות ההתקרבות המגושמים האלה נמשכו דרך קבע. לעתים נפגשו ברחוב ומיהרו זה לקראת זה בחיוך שמח, ובו בזמן ידעו ששוב תסתיים הפגישה בלא כלום, רק ילחצו ידיים בטלטול זרועות וימלמלו מילים סתמיות, כן, כאילו הם מדברים על "משהו אחר" - על משהו אחר? על מה? השופט שקע במחשבות וניגש לחלון.
מבעד לחלון הפתוח נשמעה מחצר הכלא חריקת גלגליה של משאית. הוא שמע את הוראות השומרים, אחר כך נשמעה חבטה של חפצים כבדים, ככל הנראה שקים, ורחש של אנשים עובדים. חלון משרדו נפתח אל קיר חסין אש של הכלא הסמוך, שפתחי אוורור זעירים היו קבועים בו. בהיותו עובד מדינה זוטר בראשית דרכו, הכפוף לממונים עליו, קיבל בינתיים את החדר הזה, הפחות נוח בבניין, שהיה מחניק בקיץ ובחורף החשיך כבר בשעות אחר הצהריים המוקדמות. את החדרים המשקיפים על הרחוב, הנוחים והמרווחים יותר, תפסו כמובן השופטים המבוגרים יותר ובעלי המעמד הגבוה יותר, וגם הוא חשב שהחלוקה הזאת הוגנת ונאותה. הרחק למטה, בחצר המרוצפת, הורידו אסירים שקים מעגלת משא, העמיסו אותם על גבם ונעלמו בשורה עורפית מאחורי הדלת הנגררת של המרתף.
כבר שלוש שנים עבד השופט בחדר הזה, ומדי יום ביומו בחן במשך כמה דקות את החיים בחצר הכלא. לכאן הוליכו את האסירים לטיול, כאן מיהרו לעבור בזמן הביקורים קרוביהם של אלה שישבו במעצר ושל אלה שדינם כבר נגזר, כאן עברו האסירים שזומנו לחקירה או לדיון משפטי בבניין. הוא הכיר את המראה הזה עד שהיה לו לזרא, את העולם העצוב והחדגוני הזה, ואף על פי כן לא חלף יום בלי שייגש לחלון לפני לכתו ויביט החוצה זמן מה בריכוז, כמבקש להשתכנע בדבר מה עוד פעם אחת. היתה אווירה תעשייתית ועניינית בחיי היומיום בחצר הכלא. כמו חצר של מפעל שהכול מתרחש בו כל יום, בכל רגע, בדיוק בזמן הקצוב - ומה שקורה גם אינו מפחיד ונורא כל כך כפי שמשקיף מן הצד עשוי לחשוב, אלא רק עצוב וחסר תקווה. אלה היו הרגשות שעלו בו כאשר התבונן יום יום בקיר חסין האש של הכלא ובחצר שסוגרות עליה דלתות ברזל.
אִימְרֶה גְרֵיינֶר, דוקטור גריינר, הרהר בפיזור נפש. כך קוראים לרופא העומד להתגרש עכשיו מאשתו. קודם לכן קרא בתשומת לב את נתוניו האישיים של חברו לכיתה לשעבר ותר אחרי זיכרונות משותפים. מוצאו של דוקטור גריינר ממשפחה סקסונית באזור ההררי. הוא ציין לעצמו שהרופא מבוגר ממנו בחצי שנה, ביוני מלאו לו שלושים ושמונה שנים, ואילו לו עצמו ימלאו שלושים ושמונה רק בדצמבר. הקביעה הזאת דכדכה אותו משום מה. אבל גם גילה של האישה הפתיע אותו: לגברת גריינר, ששם הנעורים שלה אַנָה פַזֶקַש, כבר מלאו שלושים. הוא חישב והרהר: עכשיו, כשמתוך המסמכים צצו ועלו אנשים בשר ודם, נזכר בכל מיני דברים. גם בכך שלפני תשע שנים, בקיץ חם ומתיש במיוחד, פגש בפעם הראשונה את אנה פזקש, על מגרש הטניס באי1. סביר להניח שהבחורה הצעירה עדיין לא הכירה אז את דוקטור גריינר, ועל כל פנים, לא פורסם שהם התארסו. ערב אחד הלכו יחד בשבילי האי לעבר הגשר. הוא נשא את המחבט שלה, היא לבשה שמלת פסים קיצית בצבעי לבן ותכלת. הדרך הייתה חשוכה, הם דיברו על טיול לאורך הדנובה. בתחנת המרכבות גילה ליד פנס התאורה את פניה של אנה פזקש. באור הקלוש הפנתה אליו הצעירה את צדודיתה בחיוך. קולה היה רך להפליא. אבל ייתכן שרק בדיעבד הוא מדמה את הגוון של הרכות הזאת לקולה. ארבעה הלכו בדרך: צעירה נוספת, חברתה של אנה פזקש, ואדון קשיש, אביה של החברה. לפני הפגישה הזאת הִתראה עם אנה פזקש רק פעמיים, לכל היותר שלוש פעמים. כל מה שידע עליה, שאביה היה מפקח חינוך בפריפריה, לפני כמה שנים פרש לגמלאות, ואז עברו להתגורר בפֶּשְט. אנה התחנכה עוד קודם לכן בפנימייה בפשט. היא הגיעה לפרקה, ובשנה האחרונה הרבתה להשתתף בנשפים. על מה דיברו בעצם? את המילים לא זכר, אך את קולה הוא שומע גם עכשיו. אחר כך השתתקו והמשיכו ללכת כברת דרך באפלולית. באחת הפניות נעצר. הצעירה פנתה אליו מיד, כאילו רצתה לומר לו דבר מה. ברגע זה ראה את פניה בבירור, בחדות. כבר הגיעו לגשר. הם הוסיפו ללכת בשתיקה. למחרת בבוקר נסע לחופשה, ארבעה שבועות שהה במרחצאות באוסטריה, ואז גם הכיר את אשתו. אבל הם התחתנו רק כעבור שנה. בשנה הזאת, כשכבר חיזר אחרי אשתו לעתיד והתהלך בין הבריות בחותם של אירוסין רשמיים למחצה - עדיין הופיע בחברה, ביקר גם ב"בתים שבהם הגיעה הבת לפרקה", אך נראה שהאמהות והבנות המעוניינות ידעו, באמצעות שירות המודיעין המסתורי של הנשים, שהוא כבר מאורס - ועדיין נפגש עם אנה פזקש. היא בלטה בגזרתה הנאה וגם ביופייה... יפה? השופט הביט למטה, לחצר, כאילו הוא מחפש מישהו. עגלת המשא כבר התרוקנה, הסוהר ליווה את שני הסבלים האחרונים לדלת הברזל. הוא לא זכר את פניה של אנה פזקש.
הוא עשה סדר בניירות. המסמכים תאמו את דרישת החוק: בני הזוג אישרו כי זה שישה חודשים הם חיים בנפרד, ובטענת "נטישה בוגדנית" ביקשו לפרק את הנישואין. הוא התיישב ושלף מהמגירה התחתונה של שולחן הכתיבה קופסת סיגריות זולות, מגולגלות, ודחס אותן לארנק העור שלו. ממגירה אחרת שלף סיגריות עשויות טבק איכותי מעודן - אותן שמר לאורחים. הוא עצמו הסתפק בסוג הזול יותר שגלגלו הֶרְטָה או האומנת בבית - אבל עכשיו התכונן לבוא בחברה, ייתכן שיהיה עליו לכבד מישהו. לכן הכניס לארנק גם כמה סיגריות שקצותיהן מוזהבים. לא לגמרי בהיסח הדעת עשה את התנועה הזאת. בעודו מסדר את הסיגריות ה"ייצוגיות" המעודנות באחד מתאי הארנק עלה בו הרהור שמחוות קטנות אלה שנועדו להרשים גוזלות את היתרה הצנועה שנותרה לו ממשכורתו, שבזכותה עשויים היו חייו הפרטיים וחיי הקרובים לו להיות אולי נוחים מעט יותר, שלווים וחסכוניים. הוא הסתפק בטבק זול והיה מוכן להסתפק גם בבגדים אחרים, בדירה אחרת, גם בחיי חברה פשוטים יותר. סיגריות מוזהבות בקצותיהן הוא היה חייב לחברה - דרך מחשבה זו הכיר די והותר, ועכשיו כשהבזיקה בראשו - כי עמד לבוא בחברה שבה, בין שירגיש טוב ובין שירגיש רע, יהיה חייב להיות "ייצוגי" - נאנח קלות והתחייך נרגז. הוא נאנח כי חש שהחיים והחובות החברתיות המיותרות הרבות מכבידים וחסרי טעם. וחייך, כי בין כך ובין כך לא היה אפשר לשנות דבר. בקפידה קיפל את המסמכים, ובתנועות מכניות מורגלות נעל במגירה את הסיגריות ועוד כמה חפצים אישיים: את העט הנובע, את הזכוכית המגדלת, קסת קטנה של דיו ירוק שאת צבעו אהב במיוחד והרגיש בחסרונו בכל פעם שבגלל רשלנותו שלו או בגלל רשלנותו של שמש בית המשפט יבש הדיו.
אנה פזקש ואימרֶה גריינר, הרהר, והכניס את המפתחות לכיסו. השעה שש וחצי כבר עברה. בשעה זו היה הבניין הגדול ריק ושקט. על השולחן היו מונחים עוד ארבעה תיקי גירושין. הוא נטל אחד מהם, הסתכל בו והניח אותו מידו. הוא ניסה להיזכר בפגישתו האחרונה עם אנה פזקש, אך לשווא. בשנים האחרונות לא הִרבה לפקוד אירועים חברתיים. לפרישה השקטה הזאת הייתה בוודאי סיבה - אולי המשפחה, אולי המשכורת הצנועה, מכל מקום באה טרם זמנה, הוא פרש למשרדו ולחוג המצומצם של משפחתו בעודו צעיר. הוא לא אהב לחשוב על כך, בבסיס ההבחנה הזאת עמד משהו שלא נוח היה לו להודות בקיומו. על נישואיה של אנה פזקש למד מהעיתונים. אחר כך חלפו שנים והוא לא שמע עליהם. עכשיו נזכר ברגע ההוא שבו שמע בתדהמה שאימרה גריינר, אותו אימרה גריינר שבנעוריו, ואחר כך באוניברסיטה, הרהר בו תמיד בחיבה, האיש שהיה מוכן לפגוש בשמחה ולשוחח אתו אך כשנפגשו מעת לעת לא היה מסוגל לשוחח אתו, נשא לאישה את המכּרה הצעירה ש... אך כאן נעצר. מי הייתה אנה פזקש? האם ההיכרות עמה עשויה הייתה להיות שונה וחשובה יותר מקשר חברתי שטחי וחסר חשיבות? כשהיה רווק ראה אותה פעמיים או שלוש במגרש הטניס ואין ספק שגם אחר כך, אחרי חתונתו, ראה אותה כמה פעמים בחטף, בדרך אגב, כשם שפגש נערות ונשים צעירות שהכיר אותן היכרות מעורפלת, אך לא ידע אפילו את שמן הפרטי. מכל מקום, הוא היה מופתע שאימרה גריינר זה נשא לאישה דווקא את אנה פזקש, שפעם טייל אִתה באי ובאפלולית הסבה אליו את צדודיתה לרגע, כאילו רצתה לומר דבר מה. ובסופו של דבר לא אמרה כלום. ועכשיו מונחים כאן, על השולחן, מסמכיה של אשתו של אימרה גריינר, ששם נעוריה אנה פזקש. כך מתגלגלים החיים, הרהר משועשע ופרץ בצחוק קצר, אירוני, כנוזף בעצמו על הקביעה המרושעת.
את התביעה לגירושין הגישה האישה. היא זו שהאשימה את אימרה גריינר בנטישה בוגדנית. ברגע זה היו מונחות על שולחנו עוד שלוש נטישות בוגדניות, והשופט הסתכל בצרורות המסמכים בעוינות. במשפט פלילי ודאי היה פוסל את עצמו מלפסוק בעניינם של מכרים רחוקים סתמיים כמו חבר כיתתו לשעבר. אך נתוני תיק הגירושין ענו על הדרישות, ואם לא יקרה דבר בינתיים, והקריאה לשלום בית לא תניב פרי, מחר בצהריים יפרק בכוח החוק את נישואיהם של אימרה גריינר ורעייתו, ששם נעוריה אנה פזקש. ברור שהעובדה שהוא מכיר את הנפשות הפועלות בתיק הגירושין אינה מצדיקה את העברת התיק לשופט אחר.
כיוון שכבר סידר הכול על השולחן, והשעה הייתה מאוחרת, העיף עוד מבט על חצר הכלא, נוכח שאין בה עוד איש, נטל את מגבעתו ויצא ממשרדו, פוסע לאטו, בן בית בעיקולי המסדרונות של הבניין הגדול. בחדר המדרגות בירך אותו השוער הזקן לשלום בדרך ארץ, בנימה מסוימת של קרבה. נימת קרבה זו, שכמעט לא היה אפשר להרגיש בה, ואשר סביר כי אדם זר לא היה מבחין בה - עוררה את תשומת לבו של השופט הצעיר בכל פעם שנכנס לבניין ובצאתו ממנו. היא פגעה קצת בכבודו, כבוד עצמי של שופט צעיר, ובו בזמן נעמה לו. עובד הציבור הקשיש, הכפוף לו, בירך כך לשלום את השופט שדרגתו ומעמדו החברתי גבוהים בהרבה משלו, שופט מצליח במערכת המשפט הכמו משפחתית. והוא היה מודע לנימת הקִרבה הזאת, שהיה בה דרך-ארץ ובו בזמן הייתה אבהית, הקפיד על כבודו ועם זאת נד בראשו לשלום בחביבות, שהרי גם הזקן, שומר ממוצא כפרי, משתייך לאותה משפחה גדולה ומסועפת שהוא עצמו רק אחד מבניה, אמנם בן מכובד שנועד לגדולות...
קריסטוף נעצר בשער וכיוון את שעון היד שלו לפי השעון שבחדר המדרגות. הוא הרהר בחצר הכלא, במסמכים שעל השולחן, בקרבה המאופקת ועם זאת איתנה השוררת בבניין הזה בין האנשים, המטביעה אותו בקהל השופטים, הפקידים ושמשי בית המשפט. וכמו בפעמים רבות קודמות, גם עכשיו יצא מכאן כמעט בצער, כאילו לא ברצון הוא עוזב את מקום העבודה, כמו נזיר היוצא משער המנזר אל העולם הגדול בהיסוס ובאי-רצון. הוא לא היה יכול להסביר ברגע זה את אותו רגש אלא ברטט של פחד שווא של עצביו מפני העולם, והוא הרהר בכך. בחוץ, במדרגה העליונה של גרם המדרגות המוביל לשער, עצר והסתכל סביבו במבוכה. השוער סגר מאחוריו את השער הכבד העשוי עץ אלון ונעל אותו במפתח.