הספר מתאר החמצות אולם אופן כתיבתו הוא בגדר החמצה בעצמו. בדרך כלל העלילה אמורה להיות מפתיעה או, בספרים טובים באמת (הבשורה על פי ישו, כרוניקה של מוות יודע מראש) העלילה אינה מפתיעה אולם הסיפור כתוב היטב. במקרה שלפנינו העלילה שדופה והכתיבה לא מוסיפה לה מספיק כי להצדיק זאת. עם זאת, התיאורים ריאליסטיים וקל להזדהות עם הדמויות הפגומות. דבר נוסף אחרון - הספר לא מציע נחמה.
מתאים למי שנהנה לשכשך במיצי קיבה.

התחיל מאוד חזק. הכאב מסופר בבהירות עצומה נהנתי מסערת הרגשות אבל זה לא התפתח למשהו מעבר לאמצע הספר לצערי. עדיין, כתוב טוב ושווה את הזמן

ספר שכתוב מאוד יפה, מיוחד ומעניין. פותח צוהר לתרבות העבר באלבניה. מומלץ לטעמי

מדובר באוסף טוב עם כמה מהסיפורים הקצרים המוקדמים ביותר שכתב גרסיה מרקז. אבל זה לא הופך אותם לפחות טובים.
הסיפורים הקצרים שבתוכה נכתבו כולם לפני 1955. אחד הסיפורים הללו, המונולוג של איזבל הצופה בגשם היורד על מקונדו, מייצג את האזכור הראשון ואת אבן הפינה למה שיהפוך ל-100 שנים של בדידות.

יש בסיפורים כאלה שעוסקים בעל טבעי רודף רוחות, ויש כאלה עדינים יותר, שכמעט כמו החיים האמיתיים.
עיניים של כלב כחול זה הסיפור הזה נותן שם לאנתולוגיה ובצדק. זהו סיפור על אובססיה, עצב ובדידות, על אישה מאוהבת במישהו שהיא חולמת עליו כל לילה. שניהם אמיתיים, היא יודעת את זה, וגם הוא אוהב אותה. אבל הם לא מכירים זה את זה בחיים האמיתיים, וכל יום הוא שוכח שהיא קיימת. כשהיא ערה, היא לא זוכרת איך הוא נראה או איך שמו, היא יודעת רק מה הוא אמר לה פעם, שיש לה עיניים של כלב כחול. אם אף פעם לא יצא לכם לקרוא את האוסף, לפחות מצאו את "עיניים כמו כלב כחול" וקראו.

אם לא בא לכם לקרוא רומנים של מרקז, תנו לסיפורים האלה הזדמנות. ייתכן שתתלהבו מריאליזם קסום

התאכזבתי, יש פוטנציאל לסיום אחר, אבל בחיים כמו בחיים- הסיום לא happy end.
הדמויות הראשיות עם סיפורי חיים מאתגרים, אבל התיאורים שלהם שטחיים, תיאור הקשר ביניהם- שטחי.

הסיבה היחידה שנתתי 3 לספר במקום 2, שהצלחתי לסיים אותו ולא התייאשתי אחרי 20-30 עמודים.

מדובר בספר מופתי, בועט וכואב. ממליצה לכל אוהבי הספרות האפלה והפסימית שלא נכתבה כדי לייפות את המציאות.
'מקום טוב ללילה' הוא ספר על הרס, על אסון וטראומה רב־דורית. בספר שבעה סיפורים במחוזות גאוגרפיים שונים:
אמריקה – על כאב הבגידה, על איסוף השברים והאיחוד בין הנבגדים, אבל בעיקר על כוח ההרס שיש לבחירה לנטוש ילד.
קיבוץ – על כוח ההרס שיש לקהילה סגורה, על ההרס הרב שהצחוק יכול להביא עימו ועל טוב לב שלא מספיק מול ההרס העצום.
הירושימה – על ההרס העצום של מלחמת העולם השנייה, על ההשפעה הדומה בזירות פחות מדוברות ועל ההשפעה הרב דורית של ההרס. הגיבורה לא מספרת על אופיו של מושא תשוקתה ורוב שהקורא יודע עליו הוא מאחיה ומעט זכרונות שלה, אך דבר אחד ברור: גם עליו השפיעה מלחמת העולם השנייה.
תל אביב – מה שמעניין בסיפור הזה, חוץ מהעובדה שהוא סיפור מעולה, הוא השוני שיש בינו לבין שאר הסיפורים בספר, הוא הסיפור היחיד שאין בו אסון משל עצמו. כל האסונות שוליים, מקדימים לאירועים, נמצאים רק כבסיס לסיפור, והחברות היא הבולטת בו.
מה גם, שיש לו סיום, לעומת שאר הסיפורים. ולא סתם סיום, סיום חיובי.
מכיוון שהיא מזכירה את רצח רבין בתחילת הסיפור, ושזהו הסיפור האמצעי בספר, הבנתי שיכול להיות שהיא מנסה לומר משהו, הרי תל אביב היא מרכז ישראל, ויש שאוהבים לומר שישראל היא מרכז העולם. ישראל – שמלאה במלחמות, שכל תושביה למודי טראומות, שעצם קיומה הוא הישרדות של ציבור למוד אסונות, דווקא בה יש עיר של שלום. אולי היא אומרת בסיפור הזה שתל אביב היא התקווה של הספר, ואולי הישראליות השוחרת לשלום.
מינכן – על ההרס של שנאת הזרים, על גיבור שהוא דור שני לשואה שמבין שהנאציזם עדיין משחק בקורבנותיו, יהודים כמוסלמים. ואולי אף שהגזענות משחקת משחק כלל עולמי.
ירושלים – על אז והיום, על ההרס של מלחמה, על כוח ההשמדה, על המצור, הרעב והדבר. היא מחזירה את הגיבורת 'הירושימה' ודרכה מבטאת הפחד, שהוא עצמו האסון. היא מפנה את תשומת לב הקורא אל עוד כמה פרטים באישיותו של מושא תשוקתה, ומעמידה אותו אל מול מושא התשוקה של גיבורת המסע אל ירושלים הנצורה, ומראה את הכאב, הבוז, שיש בנפילה להבנה שמעבר לתשוקה, שיש בפיקחון.
מקום טוב ללילה – הוא על הרס קטסטרופלי, קיומי, אפוקליפטי, אסוף מתוך אסונות הטבע והאנושות. הגיבורה ישראלית והיחידה שנקראת בשם בסיפור הזה, היא נתקעת במקום ההרס ונאלצת לשרוד, עד להבנה שהעולם שהכירה כבר לא יחזור לעולם.
המקום הוא אירופה, כל אירופה. הארובה מזכירה את ארובות המשרפות במחנות ההשמדה של הנאצים, ההרס והחורבן מזכירים את חזון האפוקליפסה ואת אסונות הטבע, האיברים הנוספים והמוות המוזר של כל מה שסובב אותם מזכירים את האסון בהירושימה ונגסקי. לאחר מכן מגיע הצורך באל, באחדות, במדינה משלנו לחזור אליה ושבשבילה נעשה הכול, והחיים לאט לאט מתחילים לנבוט שוב, החיים תמיד ימצאו דרך להמשיך הלאה.
אך כשהאדם כופה ורודֶה בהם להמשיך הלאה בדרכו, ללא חיוּתם וטבעיותם, זהו האסון הגדול ביותר – הטמעת האסון בדור הבא, ההמשכיות הרב־דורית של הטראומה.
אלמנט שחוזר על עצמו בכל הסיפורים הוא הרצון למלא את הרחם בילד, תשוקה בלתי מוסברת דווקא להביא את הדור הבא, יותר מלמיניות עצמה. אני חושבת שהיא מנסה לבטא בכך את הצורך הקיומי בהמשכיות לאחר אסון, כמו צמח שלא מקבל מספיק השקיה ולכן משקיע את כל שיש לו בזרעים ולא בפרי, בשביל שהדור הבא יקום.
אך כשמדובר באדם – האדם יִיצור עוד אסון כדי להביא את הדור הבא, ובכך ימשיך את הטראומה הלאה.
כמעט בכל סיום סיפור הרגשתי שאני מקבלת בעיטה חזקה לבטן, לפעמים גם לגרון.
אלמנט האיסוף שהיא אורגת מהסיפור הראשון אל האחרון מפעים בעיניי, איך שמטראומה אישית היא ממשיכה לקהילה, ואז הלאה למחלמת עולם, למדינה חדשה, מדינה מקלט, לניסיונות לשלום בתוכה, ויורדת שוב לטראומה האישית, אבל שהועברה כבר לדור הבא כדי להראות את התבניות שהדור הבא חי איתן, כדי להראות את שנאת הזרים הכלל עולמית. ואז היא ממשיכה לאסוף אסונות, את אסונות העבר ואת הפחד שדבק בנו. והיישר אל האפוקליפסה, שמתירה את הספר באסון חדש – ההתרבות שלא כדרך הטבע.
לְרוב הסיפורים אין סוף עלילתי, הסוף הוא הנקודה שהיא רוצה להעביר, הדמויות לא מסיימות את מה שיש להן לומר, הסופרת סיימה לומר את מה שיש לה לומר דרכן. אני מניחה שהרבה קוראים לא יאהבו את זה.
ואני מזכירה שוב - מדובר בספר קשה, אז לא למי שמעדיף סיפורת קלילה
ממליצה בחום על הספר המהפנט הזה.

רוצה ספר שינתק אותך מהמציאות? תמיד חיפשת נבואה אדיפילית וחתול מדבר?

קפקא על החוף – הרוקי מורקמי

אחריות מתחילה בדימיון

עלילה:
ביפן העכשווית, נער בורח מביתו בטוקיו לחפש את משפחתו, וקשיש נודד למצוא חתול.

משקל: חצי כבד

מניעים את הסיפור: בעיקר דמויות ורקע, בקושי עלילה

דמויות מעוררות: התפעמות-שקטה, דריכות-עמומה, עידוד-פעיל

וייב: מערער, רודף, מטריד

טון: רהוט, מהרהר, לא אמין

רומן עשיר, רב שכבתי, שמשלב סוריאליזם ונראטיבים כפולים ומקביליים. דמויות מורכבות שמתקדמות לאט, בקצב מדוד ושקול, בסיפור שכתוב בצורה פואטית, חלומית כמעט.

אהבתי מאוד

את האופן שבו מורקמי מערב מטפיזיקה עם יומיומיות. ריאליזם מאגי יפני במיטבו. הסיפור איטי ופתלתל, ונותן הרבה הזדמנויות לעצור, לחלום בהקיץ, להרהר על גורל, וזיכרון.

אבל

האם יש לך סבלנות לספר אטום ומיסתורי בכוונה? הספר מעודד התבוננות ומרגיש כמו חלום: הכל מעורפל, ואת המשמעות את מבינה רק אחרי שאת מדברת עם המטפל שלך.

בקיצור:

חווית קריאה חלומית, נדירה ויפה.

עוד על הספר: אנטומיה של סיפור - קפקא על החוף https://atazur.co.il/but_beautiful/%d7%a7%d7%a4%d7%a7%d7%90-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%97%d7%95%d7%a3/

ספר מדע בדיוני צלול, חד באופן ההצגה של הנושאים שלו. מדע בדיוני, כשהוא במיטבו, מעלה שאלות שנוגעות לקיום האנושי, להכרה האנושית, ולם עשה את זה ב"סולאריס" באופן מבריק ומקורי.

איך להאזין כשהחלל סוגר עליך.

אתה בפתחו של מבצר ענק: אבני קירותיו גדולות, מגושמות, בעובי מטר, כה עבות עד שיש להן נוכחות משל עצמן. לפני הכניסה לבניין אתה נעצר, משתאה: כמה עבות האבנים האלה. אפילו על קורות משקופיהן אפשר לפרוש ידיים. אתה מתרפק על קרירותן של האבנים האלה. הן יוצרות חלל פנימי קריר, צונן, בועה מבורכת של סתיו, מפלט מהקיץ החם, המחניק, הממית, שבחוץ. אתה נכנס למבצר ומוכה בכובד היראה: החלל בין האבנים האלה כה צר עד שבקושי אפשר לזוז בו.

שחורי מתייחסת לכל מילה ביראת קודש, כאל אבן מנזר כבדה ועבה שיש להניחה במקומה המדויק. כל משפט שלה נבנה במאזניים של יהלומן. כל עץ ביער הטקסטואלי שלה צבעוני, יפהפה, מבריק מחידושי אגרונומיה לשונית והכלאות גנטיות של מילים. הפרוזה של שחורי היא שירה המתפקעת מדימויים כמו רימון בסוף הקיץ. קשה שלא להתאהב באופן הכתיבה המשוכלל, העמוס. לא היה עמוד שלא צחקקתי בו בהשתאות נוכח הברק הפואטי, נוכח ההמצאות הבלתי צפויות.

שחורי מפרקת את החוויה החושית של גיבורותיה לאטומים, מערבלת את זרמי הקיום באופן שרק שירה עושה: "ראשו היפה נח על כתפיו כמו בעוד רגע יוסר מעליו" (ע' 18). "דורי הריחה וטעמה את הזמן" (ע' 46). ""הסטודנטים עצמם נדמו כאילו הגוונים נשתו מהם והם נאלצו להציג בפומבי גרסאות חיוורות מתמיד של עצמם" (ע' 148). ההמצאות הפואטיות מרחיבות לב ודעת. מארג החיים הוא כה צפוף ובלתי קוהרנטי, שנדירה היא הספרות שמצליחה לייצג אותו. אצל שחורי, הדמויות והיחסים ביניהן מעוגנים בקרקע המציאות הנוקשה, אבל אופן הכתיבה נותן את מרווח החסד שמאפשר לדמויות נשימה עמוקה יותר מכפי שהיתה כל מציאות מאפשרת להן. כך נוצרת יצירה שהיא מעין ריאליזם סוריאליסטי.

אתה מתפתה לקחת כל משפט בו ולמולל בין אצבעותיך כביצת פברז'ה. אתה מסתנוור מפיסות הזכוכית הצבעונית המנצנצת, ולא מצליח לראות את היער. אתה יודע שהוא שם, אבל אתה מסונוור מהמילים הבודדות. איך היא בונה ספר שלם שכולו יהלומים? מי שבונה ספר כזה צריך לסיים כל יום כתיבה כשהוא רטוב מזיעה, מרוב מאמץ של המוח. ב"אקווריום" ניכר עברה המשוררי של שחורי. היא מחזיקה כל מילה כמו חפץ יקר ונדיר, מסובבת אותה מול עיניה בהשתאות. היא הפקיעה את המילים מסגולתן המשורריותית, השירית, והכניסתן בסד העינויים של הסוגה המחייבת, הכובלת - הנרטיב הספרותי. שחורי עושה זאת במיומנות של סמוראי חרישי שלמד את המקצוע כל חייו, עוד מלפני שנולד. הניסיון מכתיב לה זהירות מופלגת בכל מילה ומשפט, כאילו כל מילה נכתבה רק לאחר התלבטות קשה, כואבת, מיוסרת, בין אינספור אופציות.

זה לא ספר שופע רגש. זה ספר מרוסן, מהודק, חמור-סבר, אבל במובן החיובי: ספר שנכתב מתוך ידיעה שכל ביטוי הוא ויתור, שלילה, איון של כל הביטויים האחרים האפשריים. כותב שזו הנחת המוצא שלו הוא בלתי מתפשר עם עצמו, ישר עד אימה ועצב.

פרוזה שהיא שירה, מחייבת קריאה אטית, פענוחית, כמו שירה. קריאת רומן פואטי היא מלאכה מייגעת. שירה תובעת קשב אחר, מאומץ, קשב לא רק למשמעותם של משפטים ואמירות אלא גם ליחסים הדקים בין המילים. שירה צריכה להינטל כתרופה או כתבלין, במינונים מדויקים וזהירים, ואילו ספרות נולדה שעמודיה ייגמעו כמו מים. ספרות שמעוצבת כשירה כופה על הקורא בה להחמיץ הרבה. רומן שכתוב כשירה אפשר לקרוא רק בשתי דרכים, ובשתיהן אתה יוצא חסר: או שאתה מתעכב על כל עמוד, משתהה כראוי לו ולך, ומחמיץ את המכלול - או שאתה חופז על העמודים כדי לדבוק בעלילה, בהתפתחות הדמויות, ובעשותך זאת אתה מחמיץ את הטעם הפואטי שנסוך על היצירה, כאילו גמרת בביס אחד מנה של שף צרפתי במסעדת פאר.

"אקווריום" הוא כמו יער-עד יפהפה שקשה להיפרד גם מעץ אחד בו. זו היתה אחת מחוויות הקריאה המתסכלות ביותר בחיי. זה כמו להביא ילד צנום, רזה, בעל קיבה של ציפור, לחנות גלידה ולומר לו: "תבחר מה שבא לך. עשרה טעמים, מאה טעמים - מה שתרצה, תקבל." והילד, מה הוא כבר יכול לאכול. אחרי גביע עם שני טעמים, כבר מתפוצצת לו הבטן. לא כל אחד בנוי לקריאת סוג כזה של ספרות. שמצד אחד היא אמיתית מכל אמת, ומצד שני, הפואטיקה שבה מנכיחה ללא הרף את הרובד הסמלי, החלומי.

כתיבתה של שחורי מזכירה את "הביקור" של הילה בלום ואת קנאוסגורד - לא מהצד העלילתי או הצורני דווקא, אלא מהצד הבלתי מתפשר. זו לא ספרות שקל לכתוב אותה ולקרוא אותה. זו ספרות הנוגעת בשורשי הדברים, בוחנת את האופן שבו מבטאים דברים, באופן חמור סבר ובלתי מתפשר. כי כשהסופרת הזיעה את הנשמה והנפש שלה אל תוך הדפים, כל דבר שהוא פחות מתגובה שמכירה בכך הוא בלתי ראוי.
אתה נותר בתום הקריאה כבתוך פעמון צלילה, אחוז בחבלי הכישוף של השפה ותוהה האם הלשון מגלה את הדמויות או מכסה עליהן.