פרולוג
רומן
״אתה מתרגש, רומן?״ שאלה אימא ויישרה את העניבה שלי כשהבטתי בעצמי במראה.
הנהנתי בהתלהבות והבטתי בהשתקפותי בשילוב של גאווה ובלבול. זו לא הייתה הפעם הראשונה שלבשתי חליפה או בגדים יפים. כבן קוואנו, כבר בגיל צעיר הוטלו עליי מחויבויות.
צחקתי בתוכי על הדרך שבה שערי הודבק לראשי. לאימא שלי תמיד היה קשה עם השיער שלי. היא כינתה את זה ״האתגר הגדול ביותר שלי כאם״, כי לא משנה כמה סיפרה או עיצבה את שערי, היא לא הצליחה לרסן את הקווצות הפראיות כרצונה.
לא הועילה גם העובדה שלא הפסקתי לפרוע אותו ולהעביר בו את ידיי לפני מבחן חשוב, או כשמולי אדמס חייכה אליי בשיעור אומנות.
״טוב, אחיך בדיוק מסיים להתארגן, אז תנעל נעליים ואפגוש אותך בכניסה,״ היא הורתה לי בחיוך לפני שיצאה מהחדר.
עשיתי כדבריה וקשרתי כל שרוך בקשר כפול כדי לוודא שלא אמעד.
הוא אולי אבא שלי, אבל בכל זאת רציתי להותיר רושם חיובי.
מעולם לא הוזמנתי לעבודה שלו קודם. אימא אמרה שזה חשוב.
העתיד שלי.
לא בדיוק הבנתי את המשמעות, אבל רציתי שאבא שלי יתגאה בי. לכן ביום שני בבוקר, כשרוב הילדים בגילי עדיין לבשו פיג'מה ונהנו מהעובדה שיש להם חופש מבית הספר, נסעתי אל מרכז העיר אל גורד שחקים ששמי היה רשום על צידו.
ג'וד, אחי הקטן והמעצבן, קיפץ במושב האחורי וירה בצרורות עובדות על אבא והעבודה שלו. לא הבנתי חצי מהדברים שאמר - הוא כל הזמן פלט עובדות שהיו גורמות לרוב תלמידי התיכון לגרד בראש. ג'וד היה מעין גאון במתמטיקה והוריי כבר העסיקו מורים פרטיים שיטפחו את כישרונו.
זה רק הפך אותו לעוד יותר מעצבן.
אימי נשארה בבית. היא אמרה שזה היום של הגברים במשפחה והפקידה אותנו בידיו האמונות של הנהג הוותיק שלנו, אד.
עצרנו ליד הבניין של קוואנו השקעות. התאכזבתי קצת כשאבא לא חיכה לנו, אבל שיערתי שהוא כנראה עסוק. אד הכניס אותנו מבעד לדלתות הזכוכית ואני העפתי מבט חטוף סביבי.
הייתי בלובי הזה עשרות פעמים ומעולם לא הרחקתי לכת מעברו.
אבל היום אסע במעלית הפרטית עד למעלה.
הרגשתי כמו סופרסטאר.
המזכירה של אבא שלי אספה אותנו מהלובי והודתה לאד על שהביא אותנו.
״ידעתם שרק שלושה אנשים בכל הבניין יודעים את הקוד הזה?״ אמר ג'וד בגאווה כשנכנסנו למעלית. ״היא נוסעת היישר למשרד של אבא. שאר המנהלים הבכירים גם נמצאים בקומה הזאת, אבל הם צריכים להשתמש במעלית הרגילה והם יכולים להגיע למשרד של אבא רק אם הם קובעים פגישה או מבקשים רשות.״
״תסתום, ג'וד,״ אמרתי וחייכתי במבוכה אל האישה היפה.
״אבל הוא צודק, שתדע,״ היא אמרה בקריצה מהירה.
״כן אני יודע,״ נאנחתי.
הוא תמיד צדק.
המעלית עלתה במהירות. לפני ששמתי לב, הדלתות נפתחו ועמדנו באזור ההמתנה מחוץ למשרד של אבי. שולחנה של המזכירה ניצב מימין ואזור ישיבה גדול היה ממוקם משמאל. צעדתי לעבר דלת העץ הגדולה שהובילה אל אבי, אבל המזכירה שלו עצרה אותי.
״נראה שאבא שלכם תקוע בפגישה. אולי אעשה לכם סיור בקומת הבכירים? אולי אקח אתכם לחדר המנוחה המפואר וננשנש קצת חטיפים?״ היא הרקידה את גבותיה וגרמה לג'וד לקפץ מעלה ומטה.
אני לא התרשמתי במיוחד.
רציתי לראות את אבא שלי, לא לשבת ולאכול חטיפים — את זה יכולתי לעשות בבית. אבל בכל זאת הלכתי אחרי האישה הצעירה והנאה כשאני מביט לאחור אל משרדו של אבי. כעבור זמן קצר הגענו לחדר המנוחה, אבל לצערה של המארחת שלנו, כל הדונאטס כבר נזללו.
״טוב, בואו נראה...״ אמרה. ניכר היה בה שהיא מבוהלת והיא התחילה לנבור במהירות בארונות המטבח והמגירות.
ניצלתי את העובדה שדעתה מוסחת, לקחתי את המפתחות שלה מהדלפק ויצאתי בגניבה מהדלת. באתי לכאן כדי ללמוד... כדי להרשים את אבא שלי. וזה מה שהתכוונתי לעשות.
חזרתי על עקבותיי והשתמשתי במפתחות שהמזכירה השאירה ברשלנותה ללא השגחה כדי להיכנס למשרד של אבא. עד מהרה נעמדתי ליד הדלת הגדולה של משרדו. הפגישה שלו כנראה הסתיימה כי הדלת הייתה פתוחה מעט. הרמתי את ידי לדלת כדי לפתוח אותה לרווחה ועצרתי.
״הם אמורים להיות כאן בכל רגע,״ אבא אמר. כנראה דיבר עם מישהו בטלפון.
הוא צחק ושמעתי חריקת כיסא. פסעתי צעד לאחור.
״תודה לאל על ג'וד. הילד המסכן רומן - אין לו טיפת שכל ישר בראש. הוא ילד חמוד — ואין ספק שקיבל את היופי ממני,״ הוא גיחך לפני שהמשיך. ״הוא חמוד אבל סתום. אלמלא ג'וד, הייתי חושש לעתידו של המקום הזה. רומן יחריב אותו עד היסוד.״
ליבי צנח כשאבא צחק שוב.
״תקשיב, אני חייב לזוז. נדבר אחר כך. ביי.״
פסעתי עוד צעד לאחור והמשכתי לסגת עד שהרגשתי את המגע הקר של המעלית בגבי.
״הוא חמוד אבל סתום.״
אבא שלי חשב שאני אידיוט.
ידיי נקפצו בכוח סביב המפתחות שהיו עדיין בידיי, בעוד הכעס גואה בליבי.
והוא לא הפסיק לגאות מאז.
