פרק 1
בריאנה
לפתוח את הפה.
להוציא את הלשון.
להזיז אותה ימינה ושמאלה ולהוכיח לליסה האחות שעומדת מולי שבלעתי את הכדור שהיא נתנה לי. היא מחייכת אליי, ואני מחייכת בחזרה אף על פי שאני לא קונה את ההצגה הנחמדה שלה. היא בסך הכול עושה את העבודה שמשלמים לה לעשות. היא לא כאן כי באמת אכפת לה. לא ממני ולא מאף אחד אחר.
״הבא בתור.״ היא מסמנת לי לזוז בלי להרים את הקול. אני פונה לכיוון דלתות הזכוכית המובילות למרפסת המקורה ולחצר הענקית המשקיפה אל האוקיינוס השקט. אם להודות על האמת יכולתי למצוא את עצמי במקום הרבה יותר גרוע. יכולתי להיות זרוקה עכשיו באיזה מוסד גמילה מעופש עם ג’וקים שמתרוצצים על הרצפה ומצעים מטונפים, בלי מים חמים במקלחת או ארוחות מפנקות, ובוודאי בלי הנוף המושלם של מאליבו. אבל אני כאן, ב’הרמוני’, המרכז האקסקלוסיבי שמציע טיפול בהתמכרויות בתנאים של אתר נופש לעשירון העליון. כי אם כבר לטפל בבעיות שלי, עדיף לעשות את זה כשאני מתגוררת באחוזה מפנקת, ישנה בסוויטה פרטית ונהנית מארוחות שף, ספא ובריכת שחייה. נכנסתי לתוכנית המיוחדת שהם פתחו למכורים צעירים, ואין לי שמץ של מושג מתי אצא.
אני זוכרת את הלילה שבו הגעתי ואת השקט ששרר בחוץ. יכולתי לשמוע את רחש הגלים, השמיים היו זרועי כוכבים ומעליי זרח ירח עגול, אבל הנפש שלי שרתה באפלה מוחלטת.
לא הייתי בטוחה שאני רוצה להיות כאן. לא הייתי בטוחה שזו ההחלטה הנכונה, אבל הייתי על המסלול המהיר להתרסקות וידעתי את זה.
אימא חיבקה אותי והבטיחה שהשהות שלי כאן תהיה קצרה, היא אמרה שהיא אוהבת אותי, אבל הקול שלה היה שטוח וחסר רגשות. אבא הנהן בהסכמה ולא הוסיף מילה, ופייפר אחותי התאומה משכה אותי לחיבוק מוחץ ולחשה באוזני שכל מה שאני צריכה לעשות זה להתקשר אליה ושהיא תגיע מייד להציל אותי. אבל שתינו ידענו באותו רגע מזוכך של בהירות שהיא לא יכולה להציל אותי מעצמי.
כאן אני אמורה להחלים — כמה שיותר מהר — כדי שאוכל לחזור לחיים שלי חזקה, ממוקדת מטרה, ובעיקר יפה. הכי חשוב שאחזור יפה, אם תשאלו את ההורים שלי ואת אחותי. הם אולי לא יודו בכך בפה מלא, אבל הם בהחלט חושבים ככה, גם אם הם לא אומרים את זה בקול רם. החיים של כולנו תלויים ביכולת שלי לעמוד מול המצלמה, לחייך ולצחוק, לעשות פרצופים, להיות מגניבה או מהורהרת או מה שנראה לנו שימכור באותו רגע. החיים של כולנו תלויים באהבה הווירטואלית המזויפת שאני מקבלת, שבאה לידי ביטוי בלחיצות על כפתור הלייק, בצפיות, בהצעות לחסויות ובשיתופי פעולה, בכסף שנכנס לחשבון שלי מדי חודש, ומדובר בהרבה כסף. בטח יותר כסף משחשבנו שאי־פעם יהיה לנו. אחרי הכול, אנחנו כבר לא גרים בדירת שני חדרים בבניין מתפורר בלוס אנג’לס, נכון?
אני מתיישבת על כורסת הקש שניצבת מתחת לפרגולת עץ מאסיבית, מכניסה את היד לכיס מכנסי הטרנינג השחורים שלי, מוציאה את חפיסת הסיגריות ואת המצית, תוחבת סיגריה בין שפתיי, מציתה אותה ושואפת עמוק.
יום מספר ארבע־עשרה.
אני לא חושבת שידעתי למה לצפות כשהגעתי לכאן לראשונה לפני שבועיים. באתר האינטרנט של המקום יכולתי לראות את התמונות השיווקיות שפורסמו, ולקרוא כמה מילים על התוכנית שלהם, אבל לא התעמקתי בזה יותר מדי. הייתי בובה על חוט, והמשפחה שלי היא זו שהרקידה אותי על הבמה, או במקרה שלי, מול המצלמה. האם ככה חשבתי שייראו חיי ביום שבו פתחתי את עמוד האינסטגרם שלי, כשהייתי בת חמש־עשרה? ממש לא. בסך הכול העליתי כמה תמונות לאפליקציה וקיוויתי שחברה או שתיים יעשו לי לייק, וזה באמת מה שקרה במשך שנתיים. הלכתי לבית הספר, הקשבתי בשיעורים, יצאתי למסיבות וחייתי חיים נורמליים של נערה מתבגרת ממוצעת שרק רוצה לסיים את התיכון ולהתקבל לאיזה קולג’.
עד שפרסמתי את התמונה ההיא שאחריה שום דבר לא היה אותו הדבר. אותה התמונה מהיום שבו ביליתי עם חברות בים, נשכבתי על החול בביקיני ורוד צעקני, משקפי שמש שחורים ענקיים וכובע רחב שוליים וליקקתי גלידה וניל. הלכתי לישון, התעוררתי למבול של עשרות אלפי לייקים, תגובות, הודעות פרטיות באינסטגרם, וכמה תמונות דיק־פיק שגרמו לי בחילה. למה גברים מרגישים צורך לצלם את הזין המכוער שלהם ואז לשלוח אותו לבחורה שלא מכירה אותם? הם באמת חושבים שישיגו ככה משהו?
הגעתי לבית הספר, החברות שלי קפצו עליי בצרחות ושאגו שאני ויראלית או משהו בסגנון, ואני רק רציתי להגיע לשיעור היסטוריה כדי לא להפסיד חומר לקראת המבחן שהתקיים כמה ימים אחר כך.
״את חייבת להעלות עוד תמונות,״ אחותי פסקה בנחרצות כשהיא תפסה אותי בהפסקה, ״להכות בברזל בעודו חם.״
לא הבנתי מה לעזאזל היא רוצה ממני עד שהיא חטפה את הטלפון שלי, נכנסה לגלריית התמונות ופרסמה באינסטגרם שלי תמונה שבה אני עומדת בגבי למצלמה, או שנכון יותר לומר תמונה של הישבן שלי מכוסה בהרבה מאוד חול ומעט מאוד בגד ים.
ושוב, מתקפת הלייקים נכנסה לפעולה, ההודעות הפרטיות זרמו לתיבה שלי במהירות מסחררת, כמות העוקבים שלי גדלה, והחיים שלי השתנו. להתראות אנונימיות ותמימות, ברוך הבא טירוף מוחלט. מה הפלא שהגעתי לכאן?
אני לוקחת עוד שאיפה מהסיגריה.
הפגישה הקבוצתית מתחילה בעוד עשר דקות, ואם אאחר אזכה לנזיפה ממרי הפסיכולוגית שמנהלת את המפגש. לא שאני מפחדת מהנזיפות שלה, אחרי הכול אני לקוחה שמשלמת על השהות שלה כאן ואף אחד לא הולך לזרוק אותי החוצה, זו פשוט דרך מעצבנת להתחיל את היום, אז אני מעדיפה להגיע בזמן. קל יותר לעמוד בכללים ובחוקים שהציבו לי מאשר להילחם בהם. הכול פשוט יותר כשאחרים מקבלים החלטות בשבילי והמאמץ העיקרי שאני צריכה לעשות זה לצאת מהמיטה בבוקר, גם אם לא תמיד בא לי. לפעמים אני רק רוצה להישאר לישון ולהתחבא מתחת לשמיכה ולא לצאת מהחדר שלי בכלל, אבל זו לא באמת אופציה. אני חייבת להתייצב לארוחת הבוקר, לקחת את התרופות שלי ולהשתתף בפגישות הקבוצתיות ובשיחות האישיות שבהן אני אמורה לנבור בנפש שלי כדי לגלות מה גרם לי להגיע למצב שאליו הגעתי. בשאר הזמן אני יכולה לבחור אם להצטרף לשלל הפעילויות שהמקום מציע או לוותר עליהן, וכרגע אין לי שום כוונה לעשות יוגה או ללכת לטיפול שיאצו.
אני רואה טלוויזיה, מטיילת במתחם, ובעיקר שומרת על התפריט שלי כדי שאחזור הביתה באותה הגזרה שהגעתי איתה.
מתי זה יקרה? אין לי מושג. כשאחליט שאני מוכנה להתמודד עם החיים שמחכים לי בחוץ.
אני מכבה את הסיגריה במאפרה שעל שולחן הזכוכית, קמה מהכורסה ונכנסת פנימה.
״כדאי שתמהרי,״ ליסה האחות מחייכת אליי שוב את אחד החיוכים המזויפים שלה, ״כולם כבר נכנסו לאולם.״
״יש לי עוד כמה דקות,״ אני ממלמלת כשאני קולטת שהספות הענקיות שבסלון המשותף ריקות מאדם.
״עדיף להקדים מאשר לאחר, את לא חושבת?״ היא זורקת את אחת המנטרות המטופשות ששמעתי פה יותר מדי פעמים.
״רואים שאת בת ארבעים,״ אני מגלגלת לעברה עיניים. ״לא שמעת על איחור אופנתי?״
״הציניות הזו אמורה להרשים אותי?״ היא מצקצקת בלשונה, כאילו היא יודעת משהו שאני לא. ״אולי במקום להתחכם, תתחילי להתבונן פנימה ותנסי להבין למה הרמת כל כך הרבה חומות סביבך.״
״מה שתגידי,״ אני לא מתכוונת להיכנס איתה לדיון מעמיק כשהיא זורקת לעברי משפטי העצמה שאפשר לקנות בחנות ‘הכול בדולר’. אני אתבונן פנימה כשאני אחליט, ולא רגע אחד קודם.
אני חוצה את המסדרון הלבן הארוך ונכנסת לאולם הקטן שבו מסודרים כיסאות במעגל. מרי כבר יושבת בכיסא שלה מול החבורה שנועצת בי עיניים כאילו אני פריט מוזיאוני מסקרן.
״לא איחרתי,״ אני ממהרת להבהיר במרמור ומתיישבת על אחד משני הכיסאות הפנויים.
״לא אמרתי שאיחרת, ואין צורך להתגונן,״ מרי מחייכת אליי, ואני מתחילה לחשוש שעד שאצא מכאן אפתח אלרגיה מוחלטת לחיוכים.
״לא התגוננתי,״ אני משלבת ידיים על החזה כאילו אני מתכוננת למתקפה, ״בסך הכול ציינתי עובדה.״
״רשמתי לפניי,״ מרי מהנהנת, ואני תוהה אם היא תעלה את העניין הזה בשיחה האישית הבאה שלנו. ״בואו נתחיל. מי רוצה להיות הראשון?״
אני קולטת את כל ששת חבריי לקבוצה מתכווצים בכיסאות שלהם. מלודי ונייג’ל מתלחששים על משהו, אבל אני לא מצליחה לשמוע אותם. פרקר והופ נראים כאילו הם מוכנים לזנק אל הדלת בכל רגע ולברוח. אימוג’ן, הבחורה הלונדונית שנשלחה לכאן על ידי המשפחה שלה כדי להיגמל מקוקאין, נראית כאילו בעוד שנייה תקבור את עצמה מתחת לשטיח, ולני, הבחור הרזה מוושינגטון שהתחיל לעשן מת’ בשביל הכיף עד שגילה שקל להתחיל וקשה להפסיק, מציץ בשעון היד שלו בעצבנות. אני מתפללת שמרי לא תקרא בשם שלי כשדלת האולם נפתחת וכל המבטים שלנו מזנקים אל הבחור שצועד פנימה בגב זקוף, לבוש מכנסי ג’ינס שחורים, טי־שירט לבנה צמודה של טום פורד ונועל סניקרס של סלבטורה פרגמו. הוא פוסע היישר אל הכיסא הפנוי שלצידי, מתיישב עליו ומיישר את הרגליים הארוכות שלו קדימה. קווצת שיער שחורה נופלת על המצח שלו, אבל הוא לא טורח להזיז אותה. במקום זה הוא משלב ידיים על החזה, כמוני, ולועס את המסטיק שלו בקולי קולות.
אני קולטת מייד את מלחמת הכוחות שעומדת לפרוץ בינו ובין מרי שנעמדת, ניגשת לפינת החדר, מרימה את פח הניירות ואז מתקרבת אל הבחור ומושיטה אותו לכיוונו.
״המסטיק, בבקשה.״ היא מחכה שהוא יזרוק את המסטיק לפח, אבל הוא רק נועץ בה מבט שחצני וממשיך ללעוס בתנועות מופגנות וקולניות. ״אתה בטוח שככה אתה רוצה להתחיל את היום, דסטין?״
דסטין מגלגל עיניים, רוטן ואז יורק את המסטיק לתוך הפח.
אחת אפס למרי. לרגע לא הייתי בטוחה שהיא תנצח.
״תודה.״ היא חוזרת לכיסא שלה, מתיישבת ומניחה את הפח על הרצפה לידה. ״אני חושבת שזו הזדמנות מצוינת להכיר את החבר החדש בקבוצה. דסטין, אתה רוצה להציג את עצמך?״
״בערך כמו שאני רוצה לשתות רעל,״ הבחור מטה את הראש, כאילו הוא מעוניין לפתוח במלחמה חדשה עם הפסיכולוגית שלא עשתה לו כלום.
״אני מתעקשת,״ מרי לא מוותרת.
״למה שלא תציקי לנערת קליפורניה,״ הוא מסמן לעברי בתנועת ראש, ״אולי ככה היא תפסיק לבהות בי בעיני העגל המזדיינות שלה.״
הלסת שלי נשמטת בהלם. מי החצוף הזה חושב שהוא?! קודם כול אני לא בוהה בו, ושנית אין לי עיני עגל. ואיך הוא יודע מאיפה אני? המידע שלי אמור להיות חסוי!
״אזהרה ראשונה, דסטין,״ מרי מאיימת בטון תקיף, ״אתה מכיר את הכללים. בלי קללות ובלי להעליב את המשתתפים האחרים.״
״העלבתי את גברת ‘השמש זורחת לי מהתחת’?״ חיוך זדוני מתגנב לזווית שפתיו.
״אל תחמיא לעצמך,״ אני נוחרת בבוז, גם אם זה דורש ממני לגייס כל טיפת ביטחון, ״אתה מקק חסר חשיבות מהסוג שמועכים עם השפיץ של הנעל בלי לחשוב פעמיים.״
אני קולטת את העווית בקצה פיו. הוא לא אהב את זה, מה שאומר שפגעתי במטרה.
״בריאנה, הכללים חלים גם עלייך,״ מרי מעבירה את המבט שלה אליי.
״למה היא לא מקבלת אזהרה?״ הבחור הקטנוני מוחה, ואני מחייכת בתחושת ניצחון.
״כי אתה התחלת,״ אני עונה במשיכת כתף, והעווית על פניו גורמת לשפה העליונה שלו לרעוד.
״ברוכים הבאים לכיתה א’,״ הוא נועל את הלסת בעצבים. ״ממתי אתם מקבלים לכאן קטינים?״
״אני בת עשרים, טמבל,״ אני מתפרצת, ומרי מאבדת את הסבלנות.
״אני מבינה שלא נצליח להשיג שום דבר הבוקר,״ היא נעמדת, וכל הקבוצה פוערת עיניים בהפתעה. ״אנחנו ניפגש שוב בעוד שעתיים. כולם יכולים לצאת חוץ מדסטין שצריך שאזכיר לו את החוקים.״
דסטין רוטן שוב, אבל אני לא מחכה לפני שאני מזנקת מהכיסא שלי וממהרת אל הדלת כדי להתרחק מהאידיוט שהרגע הפך את השהייה שלי כאן להרבה פחות מהנה.
הוא חושב שהוא ייכנס לפה עם בגדי המעצבים היקרים שלו ועם הגישה השחצנית הזאת וכולנו נתרשם ממנו? הוא חושב שרק כי יש לו פרצוף יפה אנחנו לא נשים לב שהוא בלתי נסבל? אני בטוחה שהעיניים הכחולות האלה עזרו לו להשיג דבר או שניים בחיים, אבל הוא לא ישיג ממני את מה שהוא רוצה.
מה לעזאזל הוא רוצה בכלל? לעצבן אותי? להסיט את תשומת הלב ממנו? כי הניסיון שלו נכשל. הוא זה שיושב עכשיו עם מרי בחדר, ואני זו שיוצאת החוצה לעשן סיגריה ולהירגע. אז כדאי שהגאון יחשוב על תוכנית אחרת או יותר טוב, שפשוט יתרחק ממני. או שיעזוב, זה יהיה הפתרון הכי מדהים. שיעזוב וכולנו נשכח שהוא אי־פעם הופיע כאן.
