יומון אמריקאי נודע הקרוי "וושינגטון פוסט" מכנה את הספר שלפנינו 'פאסטיש מזהיר', ואתם, ידידיי היקרים, וודאי התחלתם שואלים את עצמכם מהו הדבר. אודה ואתוודה: לא היה לי כל מושג מה פירוש הדבר, ולא הטרחתי את עצמי לבדוק מבעוד מועד, וכך אפוא הסכמתי בלב חפץ לגשת לקריאתו של הרומן, אף-על-פי שכתריסר ספרים אחרים כבר היו ממתינים ליד מיטתי, ודימיתי בעיני רוחי את המבט הרושף של הספרנית פן לא אזדרז...אנא סילחו לי, הת

טעות, טעות, טעות חמורה הייתה לקרוא את הספר הזה בימי יוני החמים שלנו. ציינתי פה כבר בעבר שיש קשר ישיר, לדעתי, בין מזג האוויר לסוג הספר שצריך לקרוא בכדי ליהנות ממנו. ובכן, פשר הלילה הוא חד משמעית ספר חורפי, המתאים לקריאה מתחת לשמיכת פוך בלווית תה חם, סקונס, כריכוני מלפפונים ואוושת הגשם והרוח המכים בחלונות. היות שאתרע מזלנו להיפגש דווקא בימי שמש חמים ומהבילים ועוד בתקופת לחץ של סוף שנת הלימודים יצא ש

באחת מסקירותיי על ספר מתח כלשהו, מורי המליץ לי בתגובה לקרוא את הספר הזה, כשהוא כותב שאם אני רוצה לקרוא ספר מתח מצוין, אז זה הספר בשבילי (זה, ו'האישה בלבן', שגם אליו כמובן אגיע בהמשך).
מורי צדק באומרו שזה ספר בשבילי. אבל הוא טעה באומרו שזה ספר מתח מצוין. כי זה לא ספר מתח. הוא אומנם מתחיל ברצח ונגמר ברצח, והוא מאוד מותח, אבל להגיד על הספר הזה שזה ספר מתח, זה כמו להגיד שהארי פוטר זה ספר לילדים: הארי

Michal cox- The meaning of night

בהולכי בין מדפי הספרים בספריה, לרוב אני מחפש את שטעמי כבר נטווה בסגנונו. לפעמים זה סופר ולפעמים תקופה או סוגה ספרותית. עם זאת, מידי פעם אני גם משאיר חלונות אשר נסמכים על המזל ובסטייתי זו מובל למחוזות אחרים לגמרי. אינני יודע מה גרם לי לבחור דווקא את הספר הזה. בכל זאת, עב כרס הוא ודרך לא מבוטלת העומדת על יותר מ-700 עמודים חצצו בינו ובין סיומו. למזלי הרב, לא רק שהע

בדיחה עתיקה מספרת על המנוח שנתנו לו לבחור לאיזה גיהנום ללכת: גיהנום אמריקאי, גיהנום בריטי, או גיהנום ישראלי. הגיהנום האמריקאי הוא בייסבול, מקדונלדס, זכות לשאת נשק, טלוויזיה, אן.בי.איי, הוליווד, וכל בוקר בשמונה אפס אפס לבלות שעה עגולה בשמן רותח. הגיהנום הבריטי הוא קולטורה, תיאטרון, ספרות, שרלוק הולמס, מרי פופינס, אוקספורד וקיימברידג', כדורגל, איטון, ביטלס, וכל בוקר בשמונה אפס אפס שעה בשמן רותח. והג

"אחרי שהרגתי את אדום השער, הלכתי לי ל'קווינ'ס' לאכול צדפות לארוחת הערב". זה המשפט הראשון בספר הזה, שלמרות מה שנדמה, ולמרות שהוא כולל הרפתקאות אפלות, מעשי נכלים, בגידות ונקמות אין הוא ספר מתח, ואולי ההגדרה המתאימה לו היא "וידוי" שהוא כותרת המשנה של שמו. הספר עוסק, לדעתי בשני נושאים: המציאות שאינה כפי שהיא נראית, ואף שהאדם ינסה לתכנן תוכניות, המציאות - אותה אינו מבין ואת חלקה אינו מכיר, תטפח על פניו

אדוארד גלפתורן, הוא אדוארד גלייבר, בעצמו אינו יודע מיהו עד שהדבר מתברר אי-שם עמוק בתוך הספר. הדבר מתגלה לו (ולנו) ואז נוצרת בעיה.
אבל כל דבר בעתו וראשית דבר אנחנו עוקבים אחר אדמוני אחד, היוצא ממקום עבודתו, ואדוארד גלייבר/גלפתורן מספר לנו מדוע הוא עוקב אחר אותו אדמוני ומה המטרה. המטרה, כפי שהיא נגלית לנו די מהר, פשוטה: רצח. גלפתורן מתכוון לרצוח את האדומי, אחד טרנדל, לשם אימון בלבד, בטרם יפנה לרצח

ספר משובח ביותר! וידויו של אדם הנפרש על גבי למעלה מ 700 עמודים, אך לא משעמם לרגע.
הסופר מיטיב לשקף את לונדון במאה ה-19 ומספק עלילה מותחת ומעניינת. הקריאה זורמת ונעימה ולא מכבידה לרגע.
מומלץ בחום!!!

נפלתי בפח של הביקורות הטובות פה באתר, אבל הייתי צריך להבחין שהן נכתבו ברובן ע"י חובבי הז'אנר (ספרי בלשים). אין לי דבר כנגד זה, פשוט חשבתי שיש פה שילוב של בלש עם ספרות יפה, ואין פה כלום מהשניה.לכן, לא אהבתי - נטשתי די בהתחלה.