1. הארנב
שני גברים מדוכדכים נסעו במכונית. השמש השוקעת סנוורה אותם מבעד לשמשה הקדמית המאובקת. הקיץ הפיני היה בעיצומו. נופיו דהרו על פני עיניהם היגעות בשביל העפר הנידח. איש מהם לא שם לב ליפי הערב.
השניים היו עיתונאי וצלם בנסיעת עבודה, שני אנשים אומללים וצינים. זה כבר התקרבו לגיל העמידה, והתקוות שתלו בחיים בנעוריהם היו רחוקות, רחוקות מאוד, מלהתגשם. הם היו נשואים, נבגדים, מאוכזבים, כיב קיבה ציפה לשניהם, ודאגות יומיום שונות ומשונות הכבידו על חייהם.
זה עתה רבו ביניהם אם מוטב להם לנסוע בחזרה להלסינקי או ללון בהינולה. מאז לא החליפו שניהם מילה.
זעופים ונרגנים עברו ביפי הערב הקיצי, שקועים בעצמם ובמחשבותיהם העגמומיות, בלי להבחין כלל כמה עלוב ועצוב לנסוע כך, מותשים ויגעים.
על גבעה קטנה, באור השמש השוקעת, התמתח ארנבון לפני זינוק. שיכור מקיץ נעמד על רגליו האחוריות באמצע הדרך, ושמש אדומה מסגרה אותו כבציור.
הצלם שנהג ברכב ראה את היצור הקטן, אך מוחו הקהה לא הצליח לפעול במהירות הנחוצה כדי לעקוף אותו. נעלו המאובקת לחצה בכבדות על הבלמים, אבל מאוחר מדי. החיה המבועתת ניתרה לגובה לפני המכונית. קול עמום נשמע כשהארנב נחבט בקצה השמשה הקדמית ועף היישר ליער.
- שמע, דרסנו ארנב, אמר העיתונאי.
- חיה מזורגגת, מזל שהשמשה לא נשברה.
הצלם עצר ונסע לאחור עד מקום התאונה. העיתונאי יצא מהמכונית.
- אתה רואה אותו שם? שאל הצלם בחוסר עניין. הוא אמנם פתח את החלון הצדדי, אבל לא כיבה את המנוע.
- מה? צעק העיתונאי מן היער.
הצלם הצית סיגריה ומצץ אותה בעיניים עצומות. רק כשהתחילה לצרוב את ציפורניו, התעשת.
- בוא כבר, אין לי זמן לבזבז פה על איזה ארנב מטומטם.
העיתונאי התהלך פזור דעת בחורש הדליל, הגיע לקצה של חלקת שדה קטנה, דילג מעל לתעלת ניקוז והביט בכר דשא ירוק כהה. בין קני העשב ראה את הארנבון.
רגלו השמאלית האחורית של הארנבון היתה שבורה. היא הידלדלה מגופו, אומללה, והכאיבה לחיה עד כדי כך שזו לא נמלטה כשראתה את האיש המתקרב.
העיתונאי הרים את הארנבון המבוהל אל חיקו. הוא כופף זרד וקיבע אליו את הרגל בעזרת רצועות בד שקרע מממחטתו. הארנב הגן על ראשו בשתי רגליו הקדמיות, הקטנות. אוזניו נרעדו מעוצמת פעימות לבו.
מן השביל המרוחק נשמעו נהמת מנוע עצבנית, שתי צפירות כעוסות וצעקה:
- בוא כבר! לעזאזל, אנחנו בחיים לא נגיע להלסינקי אם תמשיך בשוטטות המטורפת הזאת שלך ביערות! אם אתה לא יוצא משם תיכף ומיד, אז מצדי אתה יכול לחזור לבד!
העיתונאי לא ענה. הוא חיבק את החיה הקטנה בזרועותיו. נראה שהיצור לא נפגע אלא ברגלו. לאט-לאט נרגע.
הצלם יצא מהמכונית. הוא התבונן ביער, נזעם, ולא ראה בשום מקום את חברו לעבודה. הוא קילל, הצית סיגריה ופסע על השביל כמה פסיעות חסרות מנוח. כיוון ששום קול לא נשמע מהיער, השליך את הסיגריה על השביל וצעק:
- תישאר לך פה, אידיוט, שלום ולעזאזל אתך!
אחרי שהטה אוזן עוד רגע ולא זכה לתשובה, נכנס הצלם בחמת זעם לרכב, התניע, העביר מהלך ויצא לדרך. החצץ שעל השביל חרק מתחת לגלגלים, וכעבור רגע המכונית נעלמה.
העיתונאי ישב על גדת התעלה והארנב בחיקו, כמו זקנה שקועה במחשבות שמסרגותיה לפניה. רעש המכונית היה כלא היה. השמש שקעה.
העיתונאי הניח את הארנב על כר הדשא וחשש לרגע שזה תיכף יזנק ויברח, אבל היצור הקטן הצטנף בין הגבעולים, וכשהגבר שב ונטל אותו בזרועותיו, הארנב לא פחד עוד כלל.
- אז זהו, נשארנו כאן, אמר האיש לארנב.
זה היה המצב: הוא יושב לבדו ביער, רק מקטורן לגופו, בערב קיץ. למעשה נעזב לנפשו.
מה עושים בדרך כלל ברגעים כאלה? האיש הרהר ועלה על דעתו שאולי היה צריך להשיב לקריאותיו של הצלם. עכשיו ייאלץ כנראה לחזור לשביל, לחכות למכונית הבאה, לבקש טרמפ ולהגיע בכוחות עצמו להינולה או להלסינקי.
המחשבה נראתה לו דוחה ממש.
העיתונאי חיטט בארנקו וגילה שטרות אחדים של מאה מארק, תעודת עיתונאי, פוליסה של ביטוח בריאות, תצלום של אשתו, כמה מטבעות, שני קונדומים, צרור מפתחות ותג ישן של האחד במאי. כמו כן מצא מספר עטים, פנקס כתיבה וטבעת. על פנקסו הדפיס המעסיק שלו: קארלו וטנן, כתב. לפי המידע שבפוליסה קארלו וטנן נולד בשנת 1942.
וטנן קם ונעמד, הביט בזוהר השמש האחרון שמאחורי היער והנהן לארנב. הוא הסתכל על הדרך, אך לא עשה אף צעד לעברה. במקום זה הרים את הארנב, הניח אותו בזהירות בכיס הצדדי של מקטורנו והתחיל לפסוע מחלקת השדה אל היער המאפיל.
הצלם נהג להינולה בכעס. הוא תדלק שם את רכבו והחליט ללכת למלון שהעיתונאי הציע קודם לכן שילונו בו.
הוא לקח חדר לשניים, פשט את בגדיו המאובקים ונכנס למקלחת. אחרי שהתרחץ הלך למסעדת המלון. הוא חשב שהעיתונאי יתייצב שם כעבור שעה קלה ואז יוכלו לברר את העניין. הצלם שתה כמה בירות, ואחרי שאכל הוסיף לשתות, הפעם משקאות חריפים יותר.
אבל העיתונאי לא הופיע.
בשעת לילה מאוחרת, הצלם עדיין ישב בבר של המלון, כשהוא בוהה בדלפק השחור ומתמלא כעס ורחמים עצמיים. במהלך הערב חשב שוב ושוב על מה שקרה. עלה על דעתו שכאשר נטש את רעהו ביער, באזור שומם כמעט, לא נהג כשורה. ומה אם העיתונאי שבר רגל ביער? ואולי תעה בדרך או טבע בביצה? שהרי אלמלא כן, בוודאי כבר היה מגיע להינולה אפילו בהליכה.
הצלם הבין שעליו לטלפן להלסינקי, לאשת העיתונאי.
האישה המנומנמת ענתה שווטנן איננו בבית, וכשהבחינה שהמתקשר שתוי, טרקה את השפופרת. כששב הצלם וניסה להתקשר לאותו המספר, הוא לא זכה למענה. האישה שלפה כמובן את התקע מהשקע.
לקראת עלות השחר הזמין הצלם מונית. הוא החליט לנסוע למקום שבו נטש את העיתונאי ולבדוק אם חברו אולי בכל-זאת נמצא שם. נהג המונית שאל את לקוחו השתוי לאן הוא רוצה להגיע.
- בוא וניסע סתם ככה בדרך הזאת, לא לשום מקום מסוים. אני כבר אגיד לך איפה לעצור.
נהג המונית העיף מבט לאחור. הם נסעו כברת דרך מנומרת ביער לילי, מתרחקים מהעיר, וכאמור, לא לשום מקום מסוים. הנהג הוציא בחשאי מתא הכפפות את אקדחו והניח את הנשק על המושב הקדמי בין רגליו, כשהוא בוחן בעצבנות את הנוסע.
כשהגיעו לאחת הגבעות, הנוסע אמר לו:
- תעצור פה.
הנהג אחז באקדחו. אלא שהשיכור יצא מן הרכב בניחותא והתחיל לקרוא ביער:
- וטנן, וטנן!
היער הלילי לא השיב לו, אפילו לא בהד.
- וטנן, תקשיב לי, וטנן!
הגבר חלץ את נעליו, הפשיל את שולי מכנסיו עד ברכיו ונכנס יחף ליער. עד מהרה אבד בחשכה. קריאותיו בקעו מן היער בשעה שתר שם אחרי וטנן.
טיפוס די מוזר, חשב לעצמו נהג המונית.
אחרי שהרעיש כחצי שעה ביער החשוך, חזר הנוסע לכביש. הוא ביקש מטלית ומחה בה את הבוץ מרגליו. אחר-כך נעל את נעליו בלי לגרוב את הגרביים, שהוסיפו לבצבץ מכיס מקטורנו. השניים חזרו להינולה.
- הלך לך לאיבוד מישהו שקוראים לו וטנן?
- כן, השארתי אותו בערב על הגבעה ההיא, אבל עכשיו הוא כבר לא שם.
- נכון, גם אני לא ראיתי אותו, השתתף הנהג בצערו.
הצלם התעורר במלון למחרת בסביבות השעה אחת-עשרה. חמרמורת עזה הלמה ברקותיו והיתה לו בחילה. הוא נזכר בעיתונאי שנעלם. עליו להתקשר תיכף ומיד למקום העבודה של אשת וטנן. בטלפון סיפר לה:
- הוא הלך שם לחפש איזה ארנב על הגבעה ולא חזר. אני קראתי לו שוב ושוב, אבל הוא אפילו לא ענה. אז השארתי אותו שם, ויכול להיות שגם הוא עצמו רצה להישאר שם.
האישה שאלה:
- הוא היה שיכור?
- לא.
- אז איפה הוא עכשיו? הרי בן-אדם לא יכול להיעלם סתם ככה.
- אבל הוא כן נעלם. הוא לא חזר אלייך, נכון?
- לא. אלוהים אדירים, אני עוד אשתגע בגללו. מצדי שיסתדר לבד, העיקר שיחזור מיד הביתה, תגיד לו.
- איך אני יכול להגיד לו אם אין לי מושג איפה הוא?
- אז תשלוף אותו מאיפה שהוא ותגיד לו להתקשר אלי לעבודה תיכף ומיד. ותגיד לו שזו הפעם האחרונה שהוא עושה לי תעלול כזה. שמע, הגיע אלי לקוח, תגיד לו שיתקשר אלי, שלום.
הצלם התקשר למערכת.
- כן... ויש עוד עניין אחד - וטנן נעלם.
- לאן הוא נעלם? שאל העורך הראשי.
הצלם סיפר את הסיפור.
- הוא בוודאי יחזור עוד מעט. הכתבה שלכם ממילא לא עד כדי כך חשובה שאי-אפשר לדחות את הפרסום. נפרסם אותה אחרי שווטנן יחזור.
הצלם העלה את האפשרות שלווטנן קרה איזה אסון. מהלסינקי הרגיעו אותו:
- די, תירגע, ותחזור הנה. מה כבר היה יכול לקרות לו? ובכל מקרה, זה עניינו.
- אולי כדאי שאודיע למשטרה?
- שאשתו תודיע, אם היא רוצה. עדכנת אותה?
- כן, אבל זה לא ממש אכפת לה.
- נו, אז זה גם לא ענייננו.