****





תסלחו לי, אני לא כל כך מרוכז.
תסלחו לי, כי אני חייב להוציא את זה. אולי גם אכתוב כאן על הספר, אבל קודם כל - להוציא.

בחיים של כל אחד יש את הרגעים האלה, שהצליל הצורם שהם מייצרים מכסה לחלוטין את הרעש השטוח, הנורמלי של ה"מסביב". כלומר, של הכול.
אם מישהו שאתה מכיר נפטר חלילה, אתה לא מסוגל, לא מסוגל לחשוב על ענייני יום יום כמו תשלומים לוועד הכיתה, המזגן המחרחר באוטו או מי אמר מה ל

בעיטה חזקה בבטן שמתמשכת לאורך הספר, עם האסון המתגלגל אל הקורא ועדיין עם ההומור היהודי והרגישות הזו.

<mark>נתן אנגלנדר</mark> הוא חלק מקבוצת הסופרים האמריקאים הצעירים הפעילה מאוד היום, בעיני הספר הזה עדיף על היצירה של קראוס ובעלה - ספרן פויר (אם כי גם אותם אני אוהב) - ממש תקראו אבל במצב רוח מתאים.

אי אפשר להניח את הספר הזה. העלילה מתרחשת בארגנטינה בזמן שלטון החונטה בתקופת החטיפות . סיפור מזווית יהודית . <mark>נתן אנגלנדר</mark> מצליח להפתיע ומספר סיפור מרתק ומקורי, גם על הקהילה היהודית בארגנטינה הצביעות (״מהיהודים תקבלי רק רחמים.״ ״הם יעזרו לנו״. ״הם יעמידו פנים שהם אבלים ובעצם יחשבו שיש סיבה לצרה הזאת שנפלה עליו. ״)הנסיון למחוק את העבר וגם לשתף פעולה עם השלטונות . גיבור הספר הוא קדיש, אדם מציאותי שנכ

את "המשרד למקרים מיוחדים" של <mark>נתן אנגלנדר</mark> הפסקתי אחרי 30 עמודים בערך, מחמת שיעמום ותחושת מיאוס קלה. את "על מה אנחנו מדברים..." לא אפסיק באמצע - הוא קריא וקצר מספיק כדי שאגמור לקרוא אותו. אבל טוב הוא לא.

אנגלנדר כתב ספר סיפורים שעוסקים בסוגיה "מה זה אומר להיות יהודי כיום". זו באמת לא אשמתו שהסוגיה הזו לא מעניינת אותי כל כך. אבל נניח שזה מה שמעניין אותו - למה זה חייב להיות כל כך מתאמץ ומנסה להרשים

אחלה חברה יש לו, ל<mark>אנגלנדר</mark>, כאלה שכשצריך אותם הם באים. וכל אחד מהם כתב כמה דברי שבח שכולם מופיעים על הכריכה האחורית. בטח גם הבנות היו כותבות משהו אבל כנראה שעדיף שייבון על איילת ולדמן וספרן פוייר יותר נחשב מקראוס, והרי אסור שזה ייראה כמו איזה עסק משפחתי, ככה שגם אם נדמה שרק הבנים היו שם בשבילו, זה לא באמת, זה בטח היח"צ. וזה לא לטובתו, הגודש הזה, כי למרות שכולם מפורסמים, שייבון ופראנזן וספרן פוייר ו

בתקופה האחרונה לא חסתי על ספרים. שני פרקים לא טובים מספיק - והספר נעזב. הספר הזה, אף שלא ייחשב לאחד הספרים האהובים עלי, נקרא עד הסוף. לא בשל הכתיבה הבעייתית שמיד אדבר עליה, ולא בשל הדמויות שאף לא אחת מהן נגעה לליבי או עוררה הזדהות אלא משום שהתקופה בה עוסק הספר, עידן החונטה בארגנטינה, שבה אנשים נעלמו והועלמו על ימין ועל שמאל, הושלכו ממטוסים, נחתכו לגזרים במרתפי העינויים, פתחה לפני פתח לנושא שבכוונת

איזה כיף להיות הראשונה שכותבת ביקורת על ספר שאולי ישפיע על עוד קוראים מהאתר לקחת אותו לידיים ולקרוא.

הספר הוא ספר ריגול וקצת מתח.

הספר מספר על האסיר Z אבל מגלים מיהו ואיך הגיע רק בערך בשליש הספר ששם נסגרים חלק מהקצוות.

הספר מתחיל כסיפור רגיל.... ונכנס לסיפור ריגול... ואולי בגידה ואולי....

ספויילרון קטן...
כבר בהתחלה מדברים על הגנרל וכבר אפשר לדעת שמדברים על אריאל שרון על התקופה לפני

ספר מעניין שמאיר בעיניים אחרות את התקופה של החטיפות הרציחות וההיעלמויות בארגנטינה בשנות השבעים של המאה העשרים. מצד אחד סיפורו של קדיש הדחוי משום שהוא בן של זונה יהודיה (מה שמזכיר את סיפורן של הצעירות היהודיות שיובאו לארגנטינה במרמה כדי לשמש שם כזונות - ראו הספר "מעשה בטבעת") ואת הצעדים הנואשים שלו ושל אשתו ליליאן לנסות ולאתר את בנם היחיד פאטו אשר נחטף בידי אנשי המשטרה החשאית בארגנטינה. ספר שכתוב ב