לאורך כל הספר יש את ההרגשה הזאת כאילו אתה צופה בסרט אימה, הרגשה אפלה כאילו כל רגע הבחור מהצעקה עומד לקפוץ מהפינה עם גרזן ולהרוג מישהו. אבל זה כיף. אהבתי את זה. לא הרבה סופרים נותנים הרגשה כזאת.
הכתיבה מעולה.
באמת.
ג'ייק בן ה-16 מספר וזה מרגיש כאילו הוא מספר את זה וחושב את המחשבות האלו. זה ג'ייק, לא הסופר.
הדמויות היו שונות. הכי שנאתי את אמה (נזכרתי בשם שלה!). היא הייתה כל כך... מגעילה לפעמים. ולא החלטית. לפני חמש דקות היא אמרה שהוא לא אשם ועכשיו היא מרביצה לו וצועקות לו שהלוואי שהוא לא היה מופיע וכל זה לא היה קורה?! כן... מוזר. אבל די אהבתי את הקטע בהתחלה כשהיא ניסתה להרוג אותו ^^
הילד-הבלתי-נראה-עם-השם-המוזר-שאף-פעם-לא-הצלחתי-להגיד היה פשוט מדהים. חבר אמיתי ומגניב כזה. הוא הצחיק אותי מדי פעם, במיוחד כשהוא עשה את עצמו כאילו הוא לא בחדר, וממש היה עצוב בסוף כש..טוב, אני לא אהרוס לכם.
כל שאר הילדים היו חמודים מאוד. ילדותיים, תמימים, מוזרים. אהבתי אותם.
ג'ייק לא היה מושלם, ואני אוהבת את זה. הוא לא היה חזק והיו לו ממש ממש הרבה פאשלות בספר. כאילו, נדמה לי הוא הדמות הכי מפודחת בכל היסטוריית הקריאה והצפייה שלי.
עוד נקודה שהייתי רוצה להבהיר-שמתי לב שספרים שבהם הגיבורים הם בנים הם הכי פחות קיטשיים. זה טוב. אני לא אוהבת ספרים קיטשיים.
