(נמחק)

(נמחק)

Is there anybody going to listen to my story''

all about the girl who came to stay…''

אם תראו אותה ברחוב, היא תהיה סתם עוד מישי.

רגילה שכזאת, עם בגדים רגילים, ואותו שיער חום מתולתל. העיניים שלה חסרות ייחוד, כך היא אומרת. והאף, סתם אף שעבר במשפחה עם השנים.

ימיה רגילים, היא טוענת. משעממים, לפעמים. היא שואבת נחמה במוסיקה שהיא יוצרת, ובעולמות שהיא חושפת בקריאת ספרים.

היא מציירת גם. סתם ציורים. היא מסרבת לטעון שהיא בעלת כשרון כלשהו. כל אחד יכול לצייר אם הוא רק ירצה, היא אומרת לכל מי שמקשיב.

היא תוהה לפעמים, בין מזל למזל, אם חייה בעלי היגיון כלשהו.

היא צופה בסבל, בקושי, ותוהה כיצד יתכן שמעולם לא חוותה שכזה.

אמנם צעירה היא, ושנותיה עוד רבות, אך תמיד נראה לה שהכל יהיה טוב. השקפת חיים שכזו, היא אומרת בחיוך.

תיאוריות רבות מלוות אותה בחייה. היא מוקפת בהן. תפקידה הוא לצפות, היא מאמינה. לצפות ולהסיק מסקנות.

היא גילתה, בין שאר הדברים, שהיא יותר ממישי אחת.

זה התחיל, אם היא זוכרת נכון, כששאלו אותה, יותר מפעם אחת, מדוע היא צוחקת.

השאלה הייתה תמוהה, כמובן. ולא מובנת.

מדוע שלא אצחק? שאלה. עדיף שאבכה?

ולמרות הכל, היא אינה צוחקת תמיד. היא תלויה בסביבה.

כשהיא מרגישה מוגנת, מובנת, בטוחה, היא יוצאת החוצה. היא צוחקת, מחייכת, אוהבת, דואגת.

היא האחת שהילדים בגן מכירים, אותה אחת שמעלה בהם את השאלה של הצחוק.

אבל המציאות לא תמיד בטוחה, היא יודעת. ועליה להציב הגנות.

וכך החומה נוצרת. חומה של קרירות וציניות. של ייאוש.

אם תראו אותה ברחוב, היא תהיה סתם עוד מישי.

רגילה שכזאת, עם בגדים רגילים, ואותו שיער חום מתולתל. היא אמנם אומרת שעיניה חסרות ייחוד, אך אם תביטו מקרוב, תפגשו במשהו אחר. שביב קטן, פתח, זיכרון, של מישי אחרת.