****
גבר אחד נכנס הביתה ושואל את אשתו: תגידי, אם היינו זוכים בלוטו, מה היית עושה? האשה מביטה בו ועונה: בכנות? הייתי לוקחת חצי ומתגרשת ממך מיד. הגבר מוציא מהכיס שטר מקומט של עשרים שקל וזורק על השולחן לפניה. זכיתי בארבעים שקל, הוא אומר בחצי חיוך. תסגרי את הדלת מאחוריך כשאת עוזבת וניפגש ברבנות.
****
דבר ראשון, הייתי סוגר את המשכנתא. כמה קרתני ובנאלי, הא? אחר כך הייתי עוזר לאחי ואחיותיי עם מתנות נדיבות, ולהורים, כמובן. אולי הייתי קונה להם כרטיסים לטיול סביב העולם לגיל הזהב, או איזה שיט בספינת תענוגות. לילדים הייתי סוגר קרנות נאמנות לכשיגיעו לגיל 18, או 21, או מה שזה לא יהיה. וגם אותנו, הייתי קונה, וקונה, ומשפץ את הבית, וטיולים. את העבודה, לא הייתי עוזב, כי מה? ואת השאר, אני מניח, בחיסכון סולידי קטן עם אפיקים מנייתיים. אולי תרומה מסויימת לילדים חולי סרטן או לקרן מחקר כלשהי. העניינים הרגילים, יו נואו.
כשהשמועה היתה מתפשטת, למרות שלא הייתי מגלה לאף אחד, קרובי משפחה נידחים היו מתחילים להופיע פתאום עם חובות מתגלגלים לשוק האפור או עם מחלת ריאות לילדה שדורשת ניתוח מסובך ויקר בבוסטון. תיבת הדואר שלי היתה מתמלאת באורח-פלא בבקשות ותחינות, דרישות ואפילו איומים. הייתי מחפש ומתייעץ למי אפשר לתת וכמה, אבל הייתי כועס ומתכווץ, הייתי שונא ופוכר את אצבעותיי. אפילו הטיול שהייתי עושה עם כל המשפחה לקוסטה-ריקה לא היה ממלט אותי באמת. שום דבר לא היה עוזר. לא רק מהמבקשים והמנדנדים, אוכלי החינם ותופסי הטרמפים. מעצמי, מחיי, מהדברים האמיתיים שרודפים את נפשי, הכסף הזה, כל הכסף שבעולם, לא היה מציל. אולי להיפך, אפילו.
