קסם של ספר. המאייר המוכשר שי צ'רקה, המוכר לילדיי ולי מסדרת "בבא" המצוינת, טבל מכחולו הפעם בים העגנוני והעלה בחכתו שלוש יצירות יפהפיות. היצירות עצמן מקסימות, והאיורים נפלאים. הראשונה - "מאויב לאוהב" - זוכה לעיבוד נפלא ומבליטה את "הרוח" בתור כוכבת היצירה. העיבוד החזותי בידי צ'רקה ממקד את המשמעות של הרוח בתור משב רוח עז ובעל אישיות זדונית אך מבדרת. לדעתי הבחירה של צ'רקה צימצמה את שאר המשמעויות של המילה "רוח" במקור העגנוני, אך זו בחירה אמנותית לגיטימית, והתוצאה בכל מקרה היא תענוג לעין הקורא. השנייה - "מעשה העז" - זוכה לעיבוד נפלא במיוחד. כאן צ'רקה לא רק מאייר נאמן למקור, אלא פרשן של ממש. את המסע של העז במחילות העלומות המוליכות לארץ ישראל הוא מאייר ביצירתיות רעיונית מפתיעה ומפעימה. מקסים! גם בשלישית - "האדריכל והקיסר" (שכלל לא זכור לי אם קראתי אותה אי פעם לפני כן) - צ'רקה מפרש את היצירה באמצעות המצאה חכמה ומחכימה. ושוב התוצאה מקסימה. השפה החזותית של צ'רקה צבעונית, מבדחת, משמחת, מחכימה. נפלא, מתוק ומומלץ.

אני אוהב לקרוא ספרים שמכניסים אותי לקרביים של ארה"ב, והספר הזה הוא כזה ממש. מחבר הספר, אריק לארסון, בחר בשני סיפורים מרתקים שהתרחשו במקביל, באותו זמן ובאותו מיקום - שיקגו, 1893, על אף שאין קשר ישיר ביניהם. לארסון מספר את שניהם לסירוגין, והתוצאה נפלאה. סיפור אחד עוסק במעשה הקמתו של "היריד העולמי" בשיקגו. היריד שנדד בין מדינות היה הזדמנות להציג לראווה את מיטב הישגיה של המדינה הנבחרת ואף להבליט את מחמדיה של העיר שתיבחר לארח אותו. העיר שיקגו התחרתה בעיר ניו יורק וזכתה. מה תעשה שיקגו עם הזכייה המפתיעה? כיצד תוכל העיר הקרה, המלוכלכת והמסריחה מתעשיית הבשר הנרחבת שבה להאפיל על ניו יורק, ויתרה על זאת - על פריז בה הוצג ביריד העולמי האחרון מגדל אייפל?! לשם כך גויסו מיטב האדריכלים והמהנדסים, ותיקים וחדשים, יצרו חזון לתפארת ומימשו אותו. נעשה ביריד שימוש רב בחידושים טכניים רבים שהקהל הרב שבא בשעריו כלל לא לא היה מודע להם: חידושים הנדסיים, חידושים בתחום טיהור המים והובלתם באמצעות משאבות, תחנות כוח חשמליות, שימוש מסיבי בנורות חשמל, גלגל ענק ועוד ועוד. תחום אדריכלי חדש שהיה אז בחיתוליו בא לידי ביטוי מרהיב - אדריכלות נוף. אף פעם לא חשבתי מה זה אומר "אדריכלות נוף", והספר מסביר וממחיש באופן מרשים מהו התחום הזה. ההשלכות של היריד בתחום המראה של בנייני הציבור ברחבי ארה"ב - תחנות רכבת, ספריות, בתי משפט, בנייני ממשל - היה דרמטי: בנייה לגובה, מראה ניאו-קלאסי (חשבו על עמודי הענק בכניסה להרבה בנייני ממשל בתי משפט וכו' שתמיד רואים בסרטים / סדרות טלוויזיה). ובמקביל לכל זה, התרחש בעיר שיקגו סיפור מזוויע ברמות בלתי נתפסות. באותה העת ממש, בסמיכות רבה למיקום היריד העולמי, פעל באין מפריע לאורך תקופה ארוכה פסיכופת רצחני מהזן השטני ביותר שאפשר להעלות על הדעת. נמצאו ממצאים חד משמעיים לתשעה מעשי רצח שהוא ביצע, אך ברור לחלוטין כי מספר קורבנותיו הגיע לעשרות רבות. לארסון מספר את שני הסיפורים לסירוגין באופן מרתק להפתיע - כתיבתו דרמטית, קולחת, שוטפת. לחובבי ז'אנר רומן המתח הדוקו-היסטורי - קריאה מומלצת ביותר.

אתחיל בשורה התחתונה - ספר מעולה! מה יש בו? לא קל להגדיר או לסכם. בעיניי הספר הוא תרכובת ייחודית של ז'אנרים שונים, ובעיקר מתן דין וחשבון מעמיק, מקיף, אמיץ של הסופר לעצמו ולקוראיו על כמה וכמה עניינים ספרותיים, תרבותיים, הגותיים, ובעיקר פסיכולוגיים ואישיים, של גלסנר עצמו על עצמו. גלסנר צולל לכמה תקופות בחייו - בעיקר שתיים: ילדות מתקדמת / נערות מוקדמת, עם דגש רב על המשפחה הקרובה ועל יחסיו עם בת אחת שאהב בעוצמה, ועל התקופה סביב גיל 34-30, תקופה של הבשלה יצירתית יחסית, על הישגיה וכשלונותיה, חרדותיה ותקוותיה. גלסנר מתאר בחושפנות ובכישרון עצום פרטי פרטים מהימים ההם - בדיוק מפעים, באומץ ובבהירות ניסוחית צלולה ואינטליגנטית במיוחד. אמנם גלסנר כותב בתחילת הספר כי לא כל הפרטים בו לקוחים מחייו, אך עושה רושם כי החלק המשמעותי, הקריטי, העיקרי בספר אכן נשען על חוויותיו הפרטיות. בכוונת מכוון אני נמנע מלציין אילו אירועים מכוננים בחייו חושף גלסנר ומתארם בדיוק עילאי - אשאיר זאת לקוראים. התרגשות רבה, אמתית, מובטחת. מה שעורר את התפעלותי במיוחד היה מידת החשיפה והניתוח העצמי של חולשותיו כאדם, כגבר. על נדיבות הלב שבחשיפה זו מגיע כבוד מיוחד. ולסיום, סוף הספר - מצמרר. לקרוא!

ספר מעניין מאד. לדעתי יש לאופיר כישרון עצום. התיאורים של הדמויות ושל המצבים מצוינים, הטיעונים האנטי-דתיים חזקים והביקורת שלו על החיים הדתיים-חרדיים חזקה ואפקטיבית (על הקורא...). חבל שאין קשר אינטגרטיבי בין חלקי הספר השונים, המעברים מוגזמים ולא מנומקים מספיק, והפיתוח של הגיבור אינו סביר. חבל, כי זה היה יכול להיות ספר מצוין ממש, אך עכשיו הוא רק מצוין מינוס... :-)

ספר מעניין מאד. לדעתי יש לאופיר כישרון עצום. התיאורים של הדמויות ושל המצבים מצוינים, הטיעונים האנטי-דתיים חזקים והביקורת שלו על החיים הדתיים-חרדיים חזקה ואפקטיבית (על הקורא...). חבל שאין קשר אינטגרטיבי בין חלקי הספר השונים, המעברים מוגזמים ולא מנומקים מספיק, והפיתוח של הגיבור אינו סביר. חבל, כי זה היה יכול להיות ספר מצוין ממש, אך עכשיו הוא רק מצוין מינוס... :-)

ב-1967 יצא אלברטו מורביה, סופר איטלקי ידוע ותומך בקומוניזם, למסע בן כמה שבועות בסין. אני משער ששליט סין בימים ההם, מאו, היה מעוניין ביחסי הציבור הטובים שרק ידוענים מכובדים מהבוהמה הגבוהה יכולים להעניק למשטר שלו, ולכן הסיור של מורביה ואשתו (הסופרת הטובה דאצ'ה מראיני שחיברה את "דור חסר נחת" המעניין) התנהל על מי מנוחות, היה מתוכנן בקפידה מרובה והיה מלווה במדריכים ודוברים טובים למדי מטעם השלטון. מורביה נסע לסין בלב חפץ. לא רק הסקרנות הטבעית להכיר מקרוב ארץ, חברה ותרבות שהיו סגורים כמעט לחלוטין בפני אזרח מן המערב הניעו אותו, אלא גם אמונתו בקומוניזם מילאה את לבו בתקווה כי ימצא דגם קומוניסטי טוב יותר, נקי יותר, מזה שבברית המועצות המאכזבת. ואכן. מורביה מתפעל מהפשטות, מהאחידות ומהעוני השיוויוני הגלוי לעין. אמנם הוא משמיע הערות ביקורת מדי פעם, לפעמים הוא מודאג מהצווחנות שמלווה את מצעדי התעמולה היזומים או מהחנופה המוגזמת לטעמו שעלולה להכתים את דמותו של מאו, המנהיג המתקדם, האמיץ והנבון בעולם לדעתו, אך בסך הכל הוא מוצא מדינת ענק מתפקדת ומתפתחת כנראה. באחד הפרקים בספר מורביה מתעמק ברצינות רבה בספרון האדום של מאו ואף מנהל לאורו ויכוח אינדוקטרינרי מגוחך עם אחד ממדריכיו בסיור. בפרק אחר הוא נלקח לאזור המתויר והמשופץ היטב של החומה הסינית, ושם הוא משתף את קוראיו בהרהורים על אודות החומה ומשמעותה לנפש הסינית הקולקטיבית. נו. נסיעתו להונג קונג מבלבלת אותו קצת. הוא דן עם אשתו איזה סיני אותנטי יותר - העני הממושמע שבפקין (=בייג'ין) או עובד המשרד בגורד שחקים שבהונג קונג. אל תהיו במתח. זה לא כזה מעניין. ברור שמהפרספקטיבה שלנו היום סיכומו הכתוב של מסעו של מורביה בסין של שנות ה-60' נקרא כבדיחה עצובה במיוחד. מורביה לא ידע שרק כמה שנים קודם לכן, בימי "הקפיצה הגדולה קדימה", מתו מרעב עשרות מיליוני חקלאים סיניים ובני משפחותיהם. הוא גם לא הבין מה מתרחש באמת מתחת לאפו. "מהפכת התרבות" שיזם מאו במחצית השנייה של שנות ה-60' כללה מסעות טיהורים עמוסי שקרים, הסתה ורציחות המוניות. כמו בברית המועצות, רק בסינית. הפרק האחרון מעורר עוד תחושה עגומה בנוגע למידת ההבנה של מורביה של מה שמתרחש מול עיניו. הוא נוסע לאזור הגבול בין שתי הקוריאות. הדרום נראה לו עני וחסר תקנה. את תקוותו הוא תולה בצפון המתועש, הקשוב לסין ולברית המועצות. אנחנו יודעים כיצד התפתחו הדברים במציאות. לצערי הספר היה פחות מעניין ממה שציפיתי, והזמן שחלף מטיל צל על מורביה עצמו שהתנדב להיות המערבי המנוצל התורן שיטהר את הרשע הסיני המתעתע.