אני אוהב את אח שלי. אני אוהב אותו יותר מההורים שלי, אני די בטוח בזה. לא הבנתי את זה כל כך במשך רוב החיים, לקחתי את הקשר שלנו כמובן מאליו. וזה לא שאנחנו בהפרש של שנה, שנתיים.. אנחנו בהפרש של חמש שנים (או ליתר דיוק, ארבע שנים ועשרה חודשים). כשאמא שלי נכנסה להריון, ואני וחבר טוב שלי ממש אהבנו לצפות בטום וג'רי, התחננתי אליה שתקרא לו טום. חשבתי שזה יהיה מגניב, ושלאח שיוולד לחבר שלי נקרא ג'רי. אז התחננתי והתחננתי, ולבסוף ההורים שלי באמת קראו לו תום. נו טוב, זה לא כמו טום, אבל זה גם משהו. מאז תום הפך להיות אחד השמות האהובים עליי. אפשר להגיד שגידלתי את תום. לקחתי אותו איתי לכל מקום, לימדתי אותו על השכונה שאנחנו גרים בה כדי שלא יאבד, והסברתי לו מה מותר ומה אסור לעשות. כמובן שגם ההורים שלי חינכו אותו, אבל גם אני במקביל אליהם. אנחנו מתעוררים באותה שעה בבוקר, מצחצחים שיניים ביחד, שמים את האוכל בתיק, עושים קצת ספורט עם ערוץ MTV ומתלבשים (את זה אנחנו לא עושים ביחד 0_0). ואז רואים ביחד טלוויזה לעשרים דקות והולכים שתי דקות באותו רחוב עד שמגיעים ליסודי של תום. אני ממשיך בדרכי לתחנת אוטובוס. הריבים הכי גדולים שלנו הם על האם מותר לו לראות אצלי טלוויזיה (יש לנו 4 טלוויזיות בבית. למה דווקא את שלי?!) ודברים קטנים כאלה. אני מכין אותו למבחנים מדי פעם, עוזר לו לסדר שוונץ בשיער כשהוא צריך, הולך איתו לכפר השעשועים כשבא לו לקנות משחק. למה סיפרתי לכם את כל זה? כי בשבילי כל זה היה מובן מאליו. אחים עושים הכל ביחד. לא רבים. אבל לאט לאט התחלתי לשים לב שכל האחים שאני מכיר לא בקשר הדוק כמו שלי ושל תום. הבנתי שיש כאן משהו מיוחד. היום תום כבר ילד גדול. בן 9, בכיתה ד'. ואפילו שהוא כבר גדול, ופחות מעופף מאשר שהיה בעבר, אני עדיין מוצא את עצמי דואג לו באמצע יום הלימודים מדי פעם. מדמיין לעצמי שקורות לו תאונות, שהוא נפצע. דבר אחד אף פעם לא העלתי בראש: מה יקרה אם הוא יחלה בסרטן ואני אהיה היחיד שאוכל לתרום לו דברים? ואני אצטרך לעבור טיפול פולשני פעם בחודש חודשיים? אני לא אוכל לומר לא. אני לא מצליח לתאר את הסיטואציה הזאת בראש. אפילו שאני לא סובל בתי חולים, ואני לא מוכן להחליף את השגרה הקבועה שלי תמורת שום דבר. ואני מרחם על אנה. אנה נולדה לתוך כל זה. היא נולדה בגלל זה. ושם נמצאת הטעות הכי גדולה לדעתי. לשרה ובריאן יש שני ילדים- ג'סי וקייט. כשקייט בת שלוש היא חולה בלוקמיה קשה וזקוקה לתרומות. אבל אף אחד מתושבי המשפחה לא נמצא מתאים. ואז הרופא מציע להם להביא לעולם ילד מהונדס גנטית שיתרום לאנה איברים. לא. מביאים. ילד. לעולם. בשביל. שיציל. את. אחיו. חד משמעית. אני יודע שההורים של קייט לא חשבו פעמיים כששמעו שיש אפשרות להציל את הבת שלהם. אבל הם היו צריכים לחשוב לעצמם על הרגשות של הילד שהם עומדים להוליד. זאת מציאות נוראית. לחיות בשביל שאחותך תוכל לחיות. הספר עורר בי אלפי מחשבות לאורכו. הוא ממש לקח אותי לטיול במוח. וחשבתי על דברים שמעולם, אבל מעולם, לא חשבתי עליהם. למדתי על ערך החיים. למדתי הרבה דברים. נסחפתי עם רוב הדמויות לעולם חדש ומשונה, עולם בו הדאגות שלי היו נחשבות פצפונות ביחס לדאגותיהם. למדתי שלפעמים אחים הם מעבר לאחים. הרבה מעבר. הכתיבה מעולה, העלילה עקבית ומתקדמת יפה מאוד, והדמויות כל כך עוצמתיות. היו תפניות בעלילה שגרמו לי לרצות לצרוח ולקפוץ מהחלון. היו תפניות בעלילה שגרמו לי להיכנס מתחת לשמיכה ולא לצאת לעולם. והיה את הסוף. אני לא יכול להגיד אם אני שונא אותו או מת עליו. החיים הם דבר לא צפוי. החיים הם דבר נורא. אב בנתיים אני מניח שאני פשוט צריך.. לחיות אותם.

קיץ 2014. קצת יותר משנה. חמאס משגר טילים על חלק נרחב של הארץ. גם על מדינת תל אביב. ו.. לא. לא ממש פחדתי. ידעתי שיש מקלט, וכיפת ברזל, ושיש לנו הרבה זמן יחסית להגיע למרחב המוגן. פיזית לא ממש פחדתי שיקרה כאן משהו. לא פחדתי מהמלחמה. אבל היה לי קשה לעשות את השינוי הזה במוח. שיש חופש גדול, אבל צריך לפנות מקום במוח גם לצוק איתן. זה היה כל כך פתאומי. זה היה אמור להיות החופש שלי. ולא הבנתי איך החופש הגדול האהוב והמוכר הופך לשגרת אזעקות. ואז נהייתי קצת פרנואיד. פרנואיד ולעתים קרובות פסימי. מאז החופש, כל פעם שהתקרב אירוע טוב, אירוע שאני מחכה לו, מצאתי את עצמי חושב דברים כמו: מה אם ירד גשם ולא נוכל ללכת? מה אם הם יבטלו את ההופעה בגלל החרם על ישראל? אל תצפה יותר מדי לככה וככה כי זה לא עומד לקרות.. זה בטוח יתבטל.. מה אם אני אהיה חולה בדיוק ביום שבו..? וכן הלאה. והחלטתי שאני לא מצפה יותר לכלום. כי אי אפשר לדעת מראש מה יקרה בחיים. אז ניסיתי להשתיק את ההתלהבות, לנסות לחרוג ממנהגי האהוב ולא לתכנן יותר מדי קדימה. לנסות לחיות את הרגע. ובכן. זה לא עבד ממש. חייתי במין לחץ. וזה לא עשה לי טוב. כן התבטלו לי כל מיני דברים שציפיתי להם, אבל גם נהניתי מאוד בדברים שכן קרו. והייתה שנה בסדר בינתיים. אבל היה לי במשך הרבה מאוד זמן פחד בפנים. פחד שהדחקתי. לא יודע אם זה קשור לאותו קיץ או לא, אבל מאז שכן בתוכי פחד קטנטן ונורא. אי אפשר להסביר אותו. בהגל החמישי העולם שאנחנו מכירים מתמוטט. כן, זה הרבה יותר גרוע מרקטות. פלישת חייזרים. הרעיון בבסיסו נשמע מאוד ילדותי ומופרך. לא מקורי. אבל האמת שהוא כל כך מושך ומרתק בספר הזה שכבר אין לי מושג מה חשבתי לעצמי. קאסי, נערה רגילה בארצות הברית, מוצאת את עצמה לבד בגל החמישי (החייזרים תוקפים את כדור הארץ בגלים. כל גל הוא דרך מזוויעה אחרת לדלל את האוכלוסיה האנושית) באמצע הדרכים. לבד. ומה שהיא עוברת כל כך מזוויע ובאותו זמן מדהים, והכל פתאומי כל כך. אבל היא רק חלק קטן מהסיפור הגדול. ויש המון חלקים בסיפור הזה. המון דמויות. המון צדדים שונים במערכה. כן כן, גם חייזרים. אני לא רוצה לפרט יותר מדי כי זה יהרוס את אלמנט ההפתעה שכל כך אהבתי בספר הזה, אבל אני יכול להגיד שמי שעומד לקרוא את הספר הזה עומד לעצור את הנשימה הרבה מאוד פעמים. הוא כתוב טוב מאוד, העלילה סוחפת, ומאוד קל להתחבר אליו. לצערי הרב גם קל לשנוא אותו. חטפתי כל כך הרבה סטירות מהספר הזה, ונהניתי בזמן שחטפתי אותן. בעוד שבחיים האמיתיים קשה לי מאוד עם שינויים, בספר הזה מאוד אהבתי את השינויים. אפשר להגיד שהוא עזר לי לקחת את החיים בפרופורציות. אז כן, כללית החליטו לשבות בדיוק ביום שבו התור לאורתודנט שחיכיתי לו כבר חודשיים. כן, בדיוק בשנה הזאת כיתות ט' לא טסים לצרפת. וכן, היית חולה בדיוק בתקופה שבה היית אמור ללמוד למבחן גורלי במגן דוד אדום ויצא לך גרוע. לא *הכל* הסתדר כמו שקיווית. ולא היה קל השנה. אבל יש דברים הרבה יותר גרועים! העולם שלנו לא מתמוטט, חייזרים לא תוקפים אותנו ולפי מיטב ידיעתי אני לא תקוע בלי המשפחה ובלי אף אחד באמצע יער דומם ובו אורבים רוצחים. תודה "הגל החמישי", תודה. ותודה לאור שבזכותו קראתי את זה.

אני אוהב את אח שלי. אני אוהב אותו יותר מההורים שלי, אני די בטוח בזה. לא הבנתי את זה כל כך במשך רוב החיים, לקחתי את הקשר שלנו כמובן מאליו. וזה לא שאנחנו בהפרש של שנה, שנתיים.. אנחנו בהפרש של חמש שנים (או ליתר דיוק, ארבע שנים ועשרה חודשים). כשאמא שלי נכנסה להריון, ואני וחבר טוב שלי ממש אהבנו לצפות בטום וג'רי, התחננתי אליה שתקרא לו טום. חשבתי שזה יהיה מגניב, ושלאח שיוולד לחבר שלי נקרא ג'רי. אז התחננתי והתחננתי, ולבסוף ההורים שלי באמת קראו לו תום. נו טוב, זה לא כמו טום, אבל זה גם משהו. מאז תום הפך להיות אחד השמות האהובים עליי. אפשר להגיד שגידלתי את תום. לקחתי אותו איתי לכל מקום, לימדתי אותו על השכונה שאנחנו גרים בה כדי שלא יאבד, והסברתי לו מה מותר ומה אסור לעשות. כמובן שגם ההורים שלי חינכו אותו, אבל גם אני במקביל אליהם. אנחנו מתעוררים באותה שעה בבוקר, מצחצחים שיניים ביחד, שמים את האוכל בתיק, עושים קצת ספורט עם ערוץ MTV ומתלבשים (את זה אנחנו לא עושים ביחד 0_0). ואז רואים ביחד טלוויזה לעשרים דקות והולכים שתי דקות באותו רחוב עד שמגיעים ליסודי של תום. אני ממשיך בדרכי לתחנת אוטובוס. הריבים הכי גדולים שלנו הם על האם מותר לו לראות אצלי טלוויזיה (יש לנו 4 טלוויזיות בבית. למה דווקא את שלי?!) ודברים קטנים כאלה. אני מכין אותו למבחנים מדי פעם, עוזר לו לסדר שוונץ בשיער כשהוא צריך, הולך איתו לכפר השעשועים כשבא לו לקנות משחק. למה סיפרתי לכם את כל זה? כי בשבילי כל זה היה מובן מאליו. אחים עושים הכל ביחד. לא רבים. אבל לאט לאט התחלתי לשים לב שכל האחים שאני מכיר לא בקשר הדוק כמו שלי ושל תום. הבנתי שיש כאן משהו מיוחד. היום תום כבר ילד גדול. בן 9, בכיתה ד'. ואפילו שהוא כבר גדול, ופחות מעופף מאשר שהיה בעבר, אני עדיין מוצא את עצמי דואג לו באמצע יום הלימודים מדי פעם. מדמיין לעצמי שקורות לו תאונות, שהוא נפצע. דבר אחד אף פעם לא העלתי בראש: מה יקרה אם הוא יחלה בסרטן ואני אהיה היחיד שאוכל לתרום לו דברים? ואני אצטרך לעבור טיפול פולשני פעם בחודש חודשיים? אני לא אוכל לומר לא. אני לא מצליח לתאר את הסיטואציה הזאת בראש. אפילו שאני לא סובל בתי חולים, ואני לא מוכן להחליף את השגרה הקבועה שלי תמורת שום דבר. ואני מרחם על אנה. אנה נולדה לתוך כל זה. היא נולדה בגלל זה. ושם נמצאת הטעות הכי גדולה לדעתי. לשרה ובריאן יש שני ילדים- ג'סי וקייט. כשקייט בת שלוש היא חולה בלוקמיה קשה וזקוקה לתרומות. אבל אף אחד מתושבי המשפחה לא נמצא מתאים. ואז הרופא מציע להם להביא לעולם ילד מהונדס גנטית שיתרום לאנה איברים. לא. מביאים. ילד. לעולם. בשביל. שיציל. את. אחיו. חד משמעית. אני יודע שההורים של קייט לא חשבו פעמיים כששמעו שיש אפשרות להציל את הבת שלהם. אבל הם היו צריכים לחשוב לעצמם על הרגשות של הילד שהם עומדים להוליד. זאת מציאות נוראית. לחיות בשביל שאחותך תוכל לחיות. הספר עורר בי אלפי מחשבות לאורכו. הוא ממש לקח אותי לטיול במוח. וחשבתי על דברים שמעולם, אבל מעולם, לא חשבתי עליהם. למדתי על ערך החיים. למדתי הרבה דברים. נסחפתי עם רוב הדמויות לעולם חדש ומשונה, עולם בו הדאגות שלי היו נחשבות פצפונות ביחס לדאגותיהם. למדתי שלפעמים אחים הם מעבר לאחים. הרבה מעבר. הכתיבה מעולה, העלילה עקבית ומתקדמת יפה מאוד, והדמויות כל כך עוצמתיות. היו תפניות בעלילה שגרמו לי לרצות לצרוח ולקפוץ מהחלון. היו תפניות בעלילה שגרמו לי להיכנס מתחת לשמיכה ולא לצאת לעולם. והיה את הסוף. אני לא יכול להגיד אם אני שונא אותו או מת עליו. החיים הם דבר לא צפוי. החיים הם דבר נורא. אב בנתיים אני מניח שאני פשוט צריך.. לחיות אותם.

אני אוהב את אח שלי. אני אוהב אותו יותר מההורים שלי, אני די בטוח בזה. לא הבנתי את זה כל כך במשך רוב החיים, לקחתי את הקשר שלנו כמובן מאליו. וזה לא שאנחנו בהפרש של שנה, שנתיים.. אנחנו בהפרש של חמש שנים (או ליתר דיוק, ארבע שנים ועשרה חודשים). כשאמא שלי נכנסה להריון, ואני וחבר טוב שלי ממש אהבנו לצפות בטום וג'רי, התחננתי אליה שתקרא לו טום. חשבתי שזה יהיה מגניב, ושלאח שיוולד לחבר שלי נקרא ג'רי. אז התחננתי והתחננתי, ולבסוף ההורים שלי באמת קראו לו תום. נו טוב, זה לא כמו טום, אבל זה גם משהו. מאז תום הפך להיות אחד השמות האהובים עליי. אפשר להגיד שגידלתי את תום. לקחתי אותו איתי לכל מקום, לימדתי אותו על השכונה שאנחנו גרים בה כדי שלא יאבד, והסברתי לו מה מותר ומה אסור לעשות. כמובן שגם ההורים שלי חינכו אותו, אבל גם אני במקביל אליהם. אנחנו מתעוררים באותה שעה בבוקר, מצחצחים שיניים ביחד, שמים את האוכל בתיק, עושים קצת ספורט עם ערוץ MTV ומתלבשים (את זה אנחנו לא עושים ביחד 0_0). ואז רואים ביחד טלוויזה לעשרים דקות והולכים שתי דקות באותו רחוב עד שמגיעים ליסודי של תום. אני ממשיך בדרכי לתחנת אוטובוס. הריבים הכי גדולים שלנו הם על האם מותר לו לראות אצלי טלוויזיה (יש לנו 4 טלוויזיות בבית. למה דווקא את שלי?!) ודברים קטנים כאלה. אני מכין אותו למבחנים מדי פעם, עוזר לו לסדר שוונץ בשיער כשהוא צריך, הולך איתו לכפר השעשועים כשבא לו לקנות משחק. למה סיפרתי לכם את כל זה? כי בשבילי כל זה היה מובן מאליו. אחים עושים הכל ביחד. לא רבים. אבל לאט לאט התחלתי לשים לב שכל האחים שאני מכיר לא בקשר הדוק כמו שלי ושל תום. הבנתי שיש כאן משהו מיוחד. היום תום כבר ילד גדול. בן 9, בכיתה ד'. ואפילו שהוא כבר גדול, ופחות מעופף מאשר שהיה בעבר, אני עדיין מוצא את עצמי דואג לו באמצע יום הלימודים מדי פעם. מדמיין לעצמי שקורות לו תאונות, שהוא נפצע. דבר אחד אף פעם לא העלתי בראש: מה יקרה אם הוא יחלה בסרטן ואני אהיה היחיד שאוכל לתרום לו דברים? ואני אצטרך לעבור טיפול פולשני פעם בחודש חודשיים? אני לא אוכל לומר לא. אני לא מצליח לתאר את הסיטואציה הזאת בראש. אפילו שאני לא סובל בתי חולים, ואני לא מוכן להחליף את השגרה הקבועה שלי תמורת שום דבר. ואני מרחם על אנה. אנה נולדה לתוך כל זה. היא נולדה בגלל זה. ושם נמצאת הטעות הכי גדולה לדעתי. לשרה ובריאן יש שני ילדים- ג'סי וקייט. כשקייט בת שלוש היא חולה בלוקמיה קשה וזקוקה לתרומות. אבל אף אחד מתושבי המשפחה לא נמצא מתאים. ואז הרופא מציע להם להביא לעולם ילד מהונדס גנטית שיתרום לאנה איברים. לא. מביאים. ילד. לעולם. בשביל. שיציל. את. אחיו. חד משמעית. אני יודע שההורים של קייט לא חשבו פעמיים כששמעו שיש אפשרות להציל את הבת שלהם. אבל הם היו צריכים לחשוב לעצמם על הרגשות של הילד שהם עומדים להוליד. זאת מציאות נוראית. לחיות בשביל שאחותך תוכל לחיות. הספר עורר בי אלפי מחשבות לאורכו. הוא ממש לקח אותי לטיול במוח. וחשבתי על דברים שמעולם, אבל מעולם, לא חשבתי עליהם. למדתי על ערך החיים. למדתי הרבה דברים. נסחפתי עם רוב הדמויות לעולם חדש ומשונה, עולם בו הדאגות שלי היו נחשבות פצפונות ביחס לדאגותיהם. למדתי שלפעמים אחים הם מעבר לאחים. הרבה מעבר. הכתיבה מעולה, העלילה עקבית ומתקדמת יפה מאוד, והדמויות כל כך עוצמתיות. היו תפניות בעלילה שגרמו לי לרצות לצרוח ולקפוץ מהחלון. היו תפניות בעלילה שגרמו לי להיכנס מתחת לשמיכה ולא לצאת לעולם. והיה את הסוף. אני לא יכול להגיד אם אני שונא אותו או מת עליו. החיים הם דבר לא צפוי. החיים הם דבר נורא. אב בנתיים אני מניח שאני פשוט צריך.. לחיות אותם.

אני אוהב את אח שלי. אני אוהב אותו יותר מההורים שלי, אני די בטוח בזה. לא הבנתי את זה כל כך במשך רוב החיים, לקחתי את הקשר שלנו כמובן מאליו. וזה לא שאנחנו בהפרש של שנה, שנתיים.. אנחנו בהפרש של חמש שנים (או ליתר דיוק, ארבע שנים ועשרה חודשים). כשאמא שלי נכנסה להריון, ואני וחבר טוב שלי ממש אהבנו לצפות בטום וג'רי, התחננתי אליה שתקרא לו טום. חשבתי שזה יהיה מגניב, ושלאח שיוולד לחבר שלי נקרא ג'רי. אז התחננתי והתחננתי, ולבסוף ההורים שלי באמת קראו לו תום. נו טוב, זה לא כמו טום, אבל זה גם משהו. מאז תום הפך להיות אחד השמות האהובים עליי. אפשר להגיד שגידלתי את תום. לקחתי אותו איתי לכל מקום, לימדתי אותו על השכונה שאנחנו גרים בה כדי שלא יאבד, והסברתי לו מה מותר ומה אסור לעשות. כמובן שגם ההורים שלי חינכו אותו, אבל גם אני במקביל אליהם. אנחנו מתעוררים באותה שעה בבוקר, מצחצחים שיניים ביחד, שמים את האוכל בתיק, עושים קצת ספורט עם ערוץ MTV ומתלבשים (את זה אנחנו לא עושים ביחד 0_0). ואז רואים ביחד טלוויזה לעשרים דקות והולכים שתי דקות באותו רחוב עד שמגיעים ליסודי של תום. אני ממשיך בדרכי לתחנת אוטובוס. הריבים הכי גדולים שלנו הם על האם מותר לו לראות אצלי טלוויזיה (יש לנו 4 טלוויזיות בבית. למה דווקא את שלי?!) ודברים קטנים כאלה. אני מכין אותו למבחנים מדי פעם, עוזר לו לסדר שוונץ בשיער כשהוא צריך, הולך איתו לכפר השעשועים כשבא לו לקנות משחק. למה סיפרתי לכם את כל זה? כי בשבילי כל זה היה מובן מאליו. אחים עושים הכל ביחד. לא רבים. אבל לאט לאט התחלתי לשים לב שכל האחים שאני מכיר לא בקשר הדוק כמו שלי ושל תום. הבנתי שיש כאן משהו מיוחד. היום תום כבר ילד גדול. בן 9, בכיתה ד'. ואפילו שהוא כבר גדול, ופחות מעופף מאשר שהיה בעבר, אני עדיין מוצא את עצמי דואג לו באמצע יום הלימודים מדי פעם. מדמיין לעצמי שקורות לו תאונות, שהוא נפצע. דבר אחד אף פעם לא העלתי בראש: מה יקרה אם הוא יחלה בסרטן ואני אהיה היחיד שאוכל לתרום לו דברים? ואני אצטרך לעבור טיפול פולשני פעם בחודש חודשיים? אני לא אוכל לומר לא. אני לא מצליח לתאר את הסיטואציה הזאת בראש. אפילו שאני לא סובל בתי חולים, ואני לא מוכן להחליף את השגרה הקבועה שלי תמורת שום דבר. ואני מרחם על אנה. אנה נולדה לתוך כל זה. היא נולדה בגלל זה. ושם נמצאת הטעות הכי גדולה לדעתי. לשרה ובריאן יש שני ילדים- ג'סי וקייט. כשקייט בת שלוש היא חולה בלוקמיה קשה וזקוקה לתרומות. אבל אף אחד מתושבי המשפחה לא נמצא מתאים. ואז הרופא מציע להם להביא לעולם ילד מהונדס גנטית שיתרום לאנה איברים. לא. מביאים. ילד. לעולם. בשביל. שיציל. את. אחיו. חד משמעית. אני יודע שההורים של קייט לא חשבו פעמיים כששמעו שיש אפשרות להציל את הבת שלהם. אבל הם היו צריכים לחשוב לעצמם על הרגשות של הילד שהם עומדים להוליד. זאת מציאות נוראית. לחיות בשביל שאחותך תוכל לחיות. הספר עורר בי אלפי מחשבות לאורכו. הוא ממש לקח אותי לטיול במוח. וחשבתי על דברים שמעולם, אבל מעולם, לא חשבתי עליהם. למדתי על ערך החיים. למדתי הרבה דברים. נסחפתי עם רוב הדמויות לעולם חדש ומשונה, עולם בו הדאגות שלי היו נחשבות פצפונות ביחס לדאגותיהם. למדתי שלפעמים אחים הם מעבר לאחים. הרבה מעבר. הכתיבה מעולה, העלילה עקבית ומתקדמת יפה מאוד, והדמויות כל כך עוצמתיות. היו תפניות בעלילה שגרמו לי לרצות לצרוח ולקפוץ מהחלון. היו תפניות בעלילה שגרמו לי להיכנס מתחת לשמיכה ולא לצאת לעולם. והיה את הסוף. אני לא יכול להגיד אם אני שונא אותו או מת עליו. החיים הם דבר לא צפוי. החיים הם דבר נורא. אב בנתיים אני מניח שאני פשוט צריך.. לחיות אותם.

החיים יכולים להיות מלחיצים ולחוצים. הרבה מבחנים, עבודות, משימות.. כמה טוב שיש ספרי קומיקס בחיים! לא קראתי ספר קומיקס כבר מלא זמן והאמת היא, כשקניתי את הספר לא ידעתי שהוא הולך להיות קומיקס. ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ אמילי היא ילדה נחושה ואמיצה, אבל היא לא תמיד הייתה כזאת. היא ראתה איך אביה האהוב נופל למותו, וניסתה להסתדר עם העוני המשפחתי והמעבר לבית ספר חדש. בנוסף, יש לה הרבה אחריות על אחיה הקטן נאבין (שדרך אגב, ממש מזכיר לי את דן מ "39 רמזים"). כשהיא חוקרת את הבית החדש, היא מגלה קמע מיוחד. הקמע הזה הוא.. הוא בערך מרכזה העלילה. הקמע מוביל אותה, ואת כול המשפחה, למימד מסוכן ומוזר, והיא מגלה בו דברים מפתיעים 0_0 אז.. נכון, סיימתי אותו בחצי שעה ולדעתי לא מרגישים כול כך את המתח בעלילה, אבל הוא מתוק והציורים בו נפלאים! לקאזו קיבואשי יש חשיבה יצירתית ונהנתי לקרוא. לסיכום- אני ממליץ לכם לקרוא, אבל לא לקנות :) * http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=fdBM3TgSJ3o#!