אני לא יודעת מאיפה להתחיל. הסופר הזה ממש לא הוגן.הוא לקח את אחד הנושאים שהכי קשה לעמוד בפניו - חיות,וניצל את זה עד הסוף. והוא הצליח!! הספר הזה הוא באמת אחד הספרים היפים המרגשים והאמיתיים ביותר שקראתי אי פעם. עם הספר הזה - בכיתי,צחקתי,ועברתי תהליך של שינוי אמיתי בזכות הכלב הכל כך מדהים והסיפור עליו... מי שלא קרא את הספר הזה - הפסיד המון בחייו ולא ידע לעולם מהי אהבה אמיתית ומהו קשר אמיתי בין חיה לבעליה. מומלץ בחום!!!!!!!!!!!!!!!! נ.ב. ממש עכשיו הדמעות עומדות לי בעיניים.

מדהים.פשוט מדהים. במהלך הקריאה נתקלתי בהמון שורות גאוניות שכשקראתי אותן לא היה לי ספק שאני מחזיקה בידי ספר של הרלן קובן. היו המון תפניות חדות בעלילה.עמוד אחד מיירון חשד במישהו בתור החוטף של צ'אד ואחרי כמה עמודים שינה את דעתו.היה לי קצת קשה לעקוב אחרי התפניות האלה אבל זה מה שגרם לי וד יותר להישאב אל תוך הספר. בנוסף,התדמית של מיירון(זה הספר הראשון בסדרת מיירון בוליטר שאני קוראת)כל כך מוסיפה לספר ורשמית,מיירון הפך לאחת מהדמויות האהובות עליי מהספרים. אין לי עוד מה להוסיף,אני אמרתי את שלי ואני ממליצה שלכל מי שיש הזדמנות לקרוא את הספר הזה,אסור לו לפספס אותה.

זה פשוט מעצבן אותי שאין אפילו ביקורת אחת לספר כל כך מוצלח,אז החלטתי אני לכתוב ביקורת עליו. בהתחלה היו לי ספקות לגבי הספר הזה,הוא נשמע מעניין לא אכחיש אבל בכל זאת למרות כל ההתלבטויות החלטתי לקרוא אותו הרי מה יש לי להפסיד? אני לא מתחרטת על זה בכלל,זהו ספר המתח הטוב ביותר שקראתי עד עכשיו והוא נמצא אצלי ברשימת "עשרת הגדולים". אני מאוד ממליצה על הספר הזה הוא בנוי טוב,הוא מאוד מותח,והסופר מצליח לשלב היטב בין כל המקרים וכל ההתפתחויות. אז בקיצור,אם יש לכם הזדמנות לקרוא אותו - אל תחמיצו אותה! נ.ב. את הספר הזה קראתי כשהייתי בת 13,ולפי דעתי,זה אומר הרבה.

לעולם לא הייתי קוראת את הספר אם הוא לא היה בחומר לבגרות בספרות. בהתחלה כשהמורה שלנו לספרות אמרה שיש לנו ספר קריאה כחלק מהחומר לבגרות הייתי ממש שמחה כי אני מתקשה עם ניתוחי השירים והסיפורים הקצרים ולעומת זאת אני כל כך אוהבת ספרים אז חשבתי לעצמי שיש אור בקצה המנהרה. אך לחרדתי,המורה סיפרה לנו על מה הספר. הייתי בטוחה שהלך עליי,אני הולכת לקרוא את הספר במאמץ ובחוסר חשק מופגן ובסוף אני גם לא אבין כלום. כמה שטעיתי. הפרק הראשון תאם את ציפיותיי.העלילה הייתה לא מובנת,לא התחברתי לדמויות,לא אהבתי את הכתיבה הכבדה. אבל הפרק השני הפתיע אותי. כמו שהיה לי כל כך קשה עם הפרק הראשון,כך היה לי כל כך קל עם השני. כל מה שלא קרה בפרק הראשון קרה בפרק השני.עד מהרה נשאבתי לתוך הספר,התאהבתי בדמויות,בכתיבה המרגשת והנוגעת וראיתי את האנושיות של פאניה. נכון שלעיתים היא עקשנית יתר על המידה אבל זה מה שעושה אותה בת אדם ככולם. בנוסף,לא יכולתי שלא להתחבר אליה עם כל הקשיים שעברה,רצף האובדנות הנורא והקושי שלה לפרנס את משפחתה. הדבר היחיד שהקשה עליי היה שלא היה לי מושג על חיי היהודים בארץ ישראל ברוח התקופה ואני מצטערת על כך. אני למדתי להבא,לעולם לא לבקר ספר על פי התקציר,כשם שמראה יכול להטעות אצלי בני אדם,כך תקציר יכול להטעות אצל ספרים. אני כבר יודעת שפאניה תלווה אותי עוד הרבה זמן במחשבותיי ואחזור לקרוא את הספר עוד כמה פעמים.

לא התלהבתי. במשך כל הקריאה האמת היא שהספר פשוט הרגיז אותי, אני לא בטוחה מה כל כך הרגיז אותי אבל יכול להיות שזאת פשוט כפיות הטובה של גוש כלפי כולם הדמות שלו היא הדמות הכי כפוית טובה שנתקלתי בה אי פעם בספרים. פשוט מרחתי את הקריאה וחיכיתי לרגע שאני אהיה רגועה ולא עצבנית. הסוף הציל את הספר בזכות השינוי של גוש. אני חושבת שלעשות דמות כזאת רעה זה עוול לספר עצמו, אפילו אם רוצים להקצין דמות. זה פשוט הרס הכל.

אני לגמרי לא מסכימה עם כל אלה שרושמות שהשפה רדודה. לדעתי הסופרת פשוט כותבת בשפה קלילה וזורמת ככה אני רואה את זה. אני בכל מקרה מ-א-ו-ד אהבתי את הספר הוא היה מרגש מותח ומעניין וקראתי גם את השני ואני מצפה בקוצר רוח כבר לשלישי.... אין מה לעשות הספר הזה הוא אחד מהספרים האלה שאו שאוהבים או שלא(כדוגמא,מסומנת).