מביטה אל תוך חיי

רואה ריקנות ואושר

שני ניגודים מוחלטים והרסניים

את הכוס החצי מלאה

בוחנת וטועמת

פעם היה בה רעל

וכששתיתי ממנה

כל גופי התמלא עצב ותסכול

עכשיו חצי הכוס מלאה

במי המעיין

אני שותה אותה בלגימה אחת

ואני מתמלאת

סיפוק

ושמחה

ותקווה.

חמש דקות לפני צאת שבת.

אמי ואני, כמו כל פעם יושבות על הספה, נהנות מזמן המנוחה המרגיע ועושות שיחת נפש.

בפי עולה אותה בקשה, שהיא תספר לי את זיכרונות ילדותה. איך היו הסבים והסבתות שלה, איך הם נפטרו ועוד בקשות דומות.

כשהיא מתחילה לספר, אני מתחילה לקבל צמרמורות. מנסה לדמיין איך הכל התרחש.

בליבי בוערת הכמיהה לדעת את כל קורותיה, כאילו כדי להשלים את החסר, לפחות במעט שבמעט.

"בחתונה של דודה שלי, סבא שלי היה כל כך שמח שהיא סוף סוף התחתנה ואפילו למרות העובדה שזה בגיל מאוחר.

כל אורך ערב החתונה הוא ישב על כיסא הגלגלים שלו וחייך מפה לאוזן, ניסה להזיז קצת את גופו אבל הוא כבר כל כך תשוש שלא יכל לעשות זאת", היא מספרת כשעיניה מלאות דמעות, כך גם שלי, על אף שלא זכיתי להכירו.

אבל בכל זאת, אני נושאת אצלי מזכרת תמידית לו אצלי בלב, אני קרויה על שמו.

אולי זאת הסיבה שאני מרגישה קשר רגשי כל כך חזק ורצון לדמיין אותו בחיים.

מדי יום ביומו, אני עוברת בסלון, חולפת על תמונתו, ישוב על כיסאו שנים מעטות לפני פטירתו ומנסה לדמיין אותו מולי, במציאות. רוצה שהתמונה תתעורר, הזדמנות ללחוץ את ידו. אוהבת אותו אפילו מבלי להכירו.

בכל שבת, מדי שבוע, אני משלימה עוד קצת מהחסר ואמי, עוזרת לי מבלי לדעת על כך.

1202 זה המספר.

המספר הכואב, המספר שלא יוצא לי מהראש..

הכל התחיל כשהייתי בת 6, בגינה הציבורית שם התחילה קטסרופה, תלוי למי.

ומאז, אני לא חושבת על זה, לפחות לא חשבתי.

עד לפני חודשיים.

ברדיו הייתה תוכנית על הנושא. אמא אמרה שאני צריכה להתקשר.

"אבל למה, אני לא חושבת על זה וזה לא מפריע לי בכלל!" השבתי לה ברוגז.

אבל היא כמובן התעקשה ועמדה לי על הראש.

לא רציתי אז לא התקשרתי.

לאחר כמה שבועות, היה לנו טיול, כולן דיברו על חתן. איזו עדה, איך הן רוצות שיראה ועוד.

ואני? אני נשארתי בשלי עם הכאב הזה שאף אחד לא יבין, מה זה לפחד מחתונה.

חשבתי לעצמי בראש שאני לא בקטע, אני לא רוצה, ואני בכלל לא שייכת לשיחה. והכל בגללו.

האוטובוס נראה לי פתאום מקום עוין והתחלתי להרגיש בחילה חזקה.

הלכתי לחברה טובה שלי לדבר איתה על זה והרגשתי כל כך לבד, היא נרדמה. מה הפלא בעצם אם היא הלכה לישון מאוחר?

אז חיכית, הנחתי את הראש ורציתי רק לשכוח מהכל ומכולם ובמיוחד מזה.

כשקמתי, ראיתי שהיא התעוררה.

"היי, יש לך ראש לדבר?" שאלתי אותה ובליבי תקווה.

"לא" היא ענתה לי בישנוניות.

ליבי התנפץ. עם מי עוד אוכל לדבר? אני לא רוצה להפריע לאף אחת כי כולן מדברות, אז למה לי להרוס להן עם הבעיות הדפוקות שלי? גם ככה לא ייצא ממני כלום.

הדמעות יצאו ולא יכולתי לשלוט בהן עוד. כולי רק מלאת פחד שלא ייראו. אבל עם זאת ידעתי שאף אחד לא יראה, אני הרי שקופה.

ואחר כך, ידעתי שאני חייבת לטפל בזה, כי ידעתי, במוקדם או במאוחר המחשבות יחזרו.

"1202", העובדת הסוציאלית אמרה לי כשסיפרתי לה שאני רוצה לטפל בזה, "זה המספר".

אני כרגיל, הייתי פחדנית, לא התקשרתי.

הייתי צריכה לטפל בבעיה אחרת שלי, אז אמא ביררה כי זה היה פחות קשה.

לא היו נשים יועצות רק גברים. אבל כבר לא היה לי משנה, הייתי צריכה עזרה.

"הוא אמר שהוא יהיה פנוי רק בעוד שבועיים", אמא סיפרה לי על מי שהיא שהיא התקשרה אליו.

"בסדר".

אבל זה לא היה כך, אחרי השיחה הזאת היכתה בי ההבנה שאני לא אוכל לדבר איתו, אחרי הכל הוא גבר, אחד מאותם שאני כל כך מפחדת מהם, שאני נזהרת לא ליצור איתם מגע או קשר עין באוטובוס.

רק אם אני אטפל בבעיה, אני אוכל לדבר איתו ונשברתי.

איך אני אתקשר עכשיו? מה אני אספר ומה אומר? מה מותר להגיד ומה אסור?

ומאז כל פעם אני חושבת על זה, להתקשר או לא להתקשר?

הצמרמורות, הפחדים והעצבים משתקים אותי ואני שוב דוחה ודוחה, כמו בור ללא תחתית.