מודה שויתרתי על הספר אחרי 127 עמודים, לאחר שמצאתי את עצמי מדלגת על כתיבת ה"שמלץ". עושה רושם של ספר לגיל נעורים: בת 17, נמשכת לבן 18 החתיך והמחוזר שלא שם על אף אחת..., ידיד הומו, משהו על טבעי... רדוד מדי לטעמי. לא מצאתי סבלנות לקראו, במיוחד לאחר קריאה של ספר הרבה יותר מוצלח.

ספר נעים. ספר טוב להירדם איתו. אין הוא מותח, אין הוא מקומם...הכל זורם בליווי מוזיקה, מדי פעם יש איזה רמז דק לאיזה סוד די מובן וצפוי...מדי פעם יש התרגשות קלה מאד מכמה שורות והשאר פשוט זורם בלי עליות בלי מורדות, מתנגן לו. הדמויות די שטחיות מתחילת הספר ועד לסופו הן לא מתפתחות לשום כיוון...גם הן זורמות על מי מנוחות והמוזיקה. הסוף פתוח, מאכזב. אדם בשנות ה- 60 חש צורך לפגוש את אהבתו הראשונה, אשתו הראשונה אשר עזבה אותו ולברר איתה איזה סוד, אולי לסגור דברים. הוא נוסע לפגשה, נו זה כבר אמור ליצור איזה מתח, לא? אבל כאן זה נגמר. הוא מגיע לעיירה שלה וזהו. גם בסוף לא העיזה המחברת להפריע לקורא בשלוותו. כי למה להפריע למישהו להירדם?

ספר קליל, מצחיק ונוגע ללב. כמו בספרים אחרים של קינסלה, הכתיבה הומוריסטית, זורמת מלאה בסיטואציות מצחיקות ואבסורדיות. דמויות מצחיקות, אך גם אמיתיות מאד. מאחורי השובבות והבדחנות מסתתר רגשיות אנושית. התמודדות עם משפחה, קריירה, זוגיות והשאלה עד כמה אנחנו נותנים מעצמינו לאחרים ומתי הנתינה הופכת להקרבה. הזדהיתי עם דמותה של פיקסי, חלקים ממנה הזכירו את עצמי של פעם. הרצון לרצות, להיות בסדר עם כולם, גם כשזה בא על חשבוני האישי. הספר גרם לחשוב על ההבדל שבין נתינה אמיתית, שבאה מהלב ומעניקה שלווה, לבין ויתור עצמי, מתוך חובה. ולצד כל זה צחקתי בקול רם. הקטע שפיקסי מחפשת "עציץ גברי" ולבסוף נותרת עם גבעול בודד, "הרג אותי". נהינתי מהספר.

אחד הספרים הבולטים של דוד גרוסמן, זכה בפרס מאן בוקר הבינלאומי בשנת 2017. הספר מתרחש כולו בערב סטנדאפ ומסופר מנקודת מבטו של חבר ילדות של דוב'לה הסטנדאפיסט, הנוכח במופע. הקהל שמגיע למופע מצפה להופעת בידור ומקבל בנוסף מנה גדולה של חשבון נפש של דוב'לה. השוני בין מה שהקהל מצפה לשמוע (צחוק) לבין מה שמקבל - יוצרת מתח בין הקומי לטרגי (כאב). הספר דן במספר ונשאים: גבולות הצחוק - עד כמה אפשר להשתמש בהומור בהתמודדות עם כאב. מהו הגבול בין הצחוק שמקל על המאזין לבין הצחוק שמביך ומכאיב לו. טראומה וזכרון - עד כמה לעתים זיכרון טראומטי לא מרפה וצף. הגבול בין ציבורי לפרטי - ההופעה היא במקום ציבורי, בה משתמש דוב'לה כחדר טיפולים אישי. מה הגבול בין וידוי לבין שימוש בצופים כ"פח" רגשי. הספר נכתב בקצב חד, משפטים קצרים, טעונים והומור שחור. נותן תחושה שהקורא נוכח בהופעה עצמה ונע בין פרצי צחוק (הבדיחות טובות) לבין תחושות אי נוחות וכבדות. ספר קצר, עמוק ומיוחד. חד. לעתים מצחיק לעתים גורם לתחושות קשות, כמו בעיטה בבטן. אהבתי מאד את הספר.

אחד הספרים הבולטים של דוד גרוסמן, זכה בפרס מאן בוקר הבינלאומי בשנת 2017. הספר מתרחש כולו בערב סטנדאפ ומסופר מנקודת מבטו של חבר ילדות של דוב'לה הסטנדאפיסט, הנוכח במופע. הקהל שמגיע למופע מצפה להופעת בידור ומקבל בנוסף מנה גדולה של חשבון נפש של דוב'לה. השוני בין מה שהקהל מצפה לשמוע (צחוק) לבין מה שמקבל - יוצרת מתח בין הקומי לטרגי (כאב). הספר דן במספר ונשאים: גבולות הצחוק - עד כמה אפשר להשתמש בהומור בהתמודדות עם כאב. מהו הגבול בין הצחוק שמקל על המאזין לבין הצחוק שמביך ומכאיב לו. טראומה וזכרון - עד כמה לעתים זיכרון טראומטי לא מרפה וצף. הגבול בין ציבורי לפרטי - ההופעה היא במקום ציבורי, בה משתמש דוב'לה כחדר טיפולים אישי. מה הגבול בין וידוי לבין שימוש בצופים כ"פח" רגשי. הספר נכתב בקצב חד, משפטים קצרים, טעונים והומור שחור. נותן תחושה שהקורא נוכח בהופעה עצמה ונע בין פרצי צחוק (הבדיחות טובות) לבין תחושות אי נוחות וכבדות. ספר קצר, עמוק ומיוחד. חד. לעתים מצחיק לעתים גורם לתחושות קשות, כמו בעיטה בבטן. אהבתי מאד את הספר.

את הספר מצאתי בספריית רחוב. מהכתוב על גב הכריכה הסתקרנתי: מתח, מחקר, ניסיון להבין את תולדות הרוע, מה מביא אנשים לבצע פשע... (נוגע בי באופן אישי ומקצועי). קראתי מעל 100 עמודים (כרבע מהספר), לפני שזנחתיו. הספר נכתב על ידי דניאל הכט, גיטריסט די מפורסם ומצליח (לפי כריכת הספר). הספר מנסה להיות בו-זמנית ספר מתח, מדעי ורומן, אך בפועל ערבוב הז'אנרים לא מתמזג טוב. מתח - רמת המתח נמוכה. לא מספיק בכדי להחזיק עלילה. ההרגשה כאילו מתיימר להיות מותחן, אבל לא מספק את הסחורה. מדע - אמור להעניק עומק ואמינות, אבל נכתב בצורה יומרנית, מתנשאת,לעיתים לא נכונה. זה הופך את החלק המדעי לפלצני, מתיש, במקום מרתק. תחושה שהמחבר מנסה "לתפוס את כל העולם": נוירולוגיה, גנטיקה, פילוסופיה, תיאולוגיה, חברה, תרבות וקונספירציה. הכל מכל. במקום להציג מחקר, נעשה ניסיון לחקור הכל בבת אחת על פני אוכלוסיות לא ממוקדות. מניסיוני בכתיבת עבודות אקדמיות, מחקר אמיתי חייב שאלה ממוקדת ומתודולוגיה ברורה (באקדמיה, למשל, מתחילים בלימודי תואר ראשון בתחום מסויים. לומדים קורסים שונים הנוגעים לתחום הנבחר. בתואר השני אתה בוחר במה להתמקד מתוך הקורסים שלמדת בתואר הראשון. בתואר השלישי אתה מעמיק בנושא ספציפי וחוקר אותו. כך גם ברפואה: מתחילים ברופא כללי, אחר-כך מתמחים בתחום: כירורגיה, אורתופדיה וכדומה ואז ממשיכים לכירורגיית החזה, כירורגיית כף היד וכו'). אין מחקר של הכל מהכל, וזה מה שיש בספר - מין פנטזיה מדעית יותר ממדע. רומן - בעוד קטעי המדע כתובים ביומרנות, בשפה גבוה, יחסית, קטעי הרומן כתובים בסגנון רומן רומנטי זול עם סצנות מביכות ולא אמינות. כסכום, אף אחד מהרבדים לא מתפתח בפועל בצורה אמינה ומעניינת. בעיני ספר לא טוב! כתיבה לא אחידה, ארוכה, מתישה ומביכה. נראה לי כי על המחבר להתמקד במה שהוא טוב בו - נגינה בגיטרה ואת מלאכת הכתיבה להשאיר לאחרים.