****




ויאמר אלוהים למשה, "זוהי הארץ אשר הבטחתי לך, אך לא תבוא בה. זימברתי אותך."
וימת משה.


לשלום אוסלנדר, פליט של קהילה חרדית במונסי, ניו יורק, יש יחסים מורכבים עם אלוהים. הוא כבר לא מחכה שש שעות בין בשר לחלב ולא שלוש שעות בין חלב לבשר. הוא לא שומר שבת ולא מתפלל, ושיטת השכר-ועונש המקובלת בכל העולם היהודי-האורתודוכסי פשוט לא מקובלת עליו. למה שלאלוהים יהיה איכפת אם בן לעם היהודי אוכל לא כשר, מפנטז על שכנתו או קורע נייר טואלט בשבת? "האדם מתכנן ואלוהים צוחק"? איזה מין פתגם מטומטם זה? זאת אומרת שאלוהים שמוק. מה קרה ל"האדם מתכנן ואלוהים עושה כמיטב יכולתו להביא את התכניות האלה לסיום מוצלח"? אם אלוהים, כותב אוסלנדר, הוא אפילו חצי מהדגנרט שלימדו אותו שהוא, שום תפילה לא תועיל.

"אני חומק לחנות האפלה בין ברודווי לשדירה השישית וקונה את סרט הווידאו שנמצא על המדף של הסרטים החדשים, בהנחה של שלושים אחוז. למעלה אלוהים מזנק לקצה הכס שלו ומציץ למטה, מרפקיו על ברכיו, השלט הרחוק ביד, כשהאגודל נח בקלילות על הכפתור להרוג."

בעיני האנשים שאוסלנדר גדל איתם, הוא לא דתי. הוא אפילו למטה מזה. אבל אוסלנדר הוא דתי, דתי באופן מגביל, מייסר, יומיומי וכרוני, ולשווא הוא מנסה להיגמל מהאימה שיום אחד אלוהים סוף סוף ימצא את הזמן האופטימלי ביותר להתנקם בו על כל הטריפות שאכל, התפילות שהחמיץ, הפורנוגרפיה שצרך ובכלל, על היותו בן לעם היהודי. בניגוד לפורטנוי אצל פיליפ רות' והומור נוזלי-הגוף ה"יהודי" הפתטי ששיכלל בספריו, אוסלנדר לא כותב כדי לזכות באהדה או בצחוקים. הייסורים שלו, גם אם הם מצחיקים מאוד מאוד - לא מפרנסים רק דאחקה יהודית טחונה אלא מתארים בכאב ובדיוק מצמית מהלכים פנימיים של מישהו שעבר בילדותו התעללות תיאולוגית איומה, ושנפשו מתהפכת באמת ובתמים במשחקי החתול והעכבר הקטנוניים שלו עם אמונתו ועם אלוהיו, שהם דווקא רציניים הרבה יותר משהם מצחיקים. איפה באמת אלוהים היה בשואה ולמה באמת אלוהים הרם והנישא עסוק בהתעקשויות אנאליות מגוחכות על ספירת מצוות וחטאים ולמה באמת אלוהים לא מתנהג כמו אל רחום וחנון וטוב אלא כמו מניאק גחמני ונקמן שמחפש איפה לזמבר את מי שהוא רק יכול? ולמה הוא לא פאקינג מתגלה ומפריך אחת ולתמיד את כל מה שטוענים כלפיו? למה הוא לא שורף באש חרון את ריצ'רד דוקינס או, להבדיל, את הרוצחים של דעאש? למה הוא נותן לנו להשתגע פה כל כך הרבה זמן בלי אות, סימן או הוכחה חד משמעית לקיומו?

וחוץ מזה, ואפילו יותר חשוב. האם אפשר בכלל להפריד את האמונה באלוהים מהשאלה החורכת, שהיא למה אלוהים בכלל נחוץ? כיישות תיאולוגית? כנקודת משען ארכימדית? כהסבר והתשובה האולטימטיבית והקהה לכל שאלה שהיא? למה אנחנו פה (כי אלוהים הבטיח). למה סבלנו (כי אלוהים החליט). למה הילד ההוא מת בייסורים קשים אחרי מחלה שהעבירה את משפחתו שבעת מדורי גיהנום (כי אלוהים). למה בסוף כל ספק, שאלה שמישהו עשוי לשאול, מחכה אלוהים (רחום וחנון) עם נבוט? האם יש אלטרנטיבה? והשאלה הגדולה מכולן - האם אנחנו באמת באמת צריכים את אלוהים, רק כדי שכאשר יהיה ממש ממש רע, עד כדי כך שנצטרך להרפות מכל האמונות האחרות, בסופו של דבר נפנה אליו? והאם מאמין אמיתי בכלל יכול או צריך לשאול את השאלות האלה?

אני זוכר את עצמי, בימי המרד הגדול של פעם, כשהורדתי את הכיפה והתרחקתי מהקופסה, טיפין טיפין מרגע לרגע, ואת מסע ההתפקרות הפרטי שלי (הדלקת אור בהיחבא בשבת, מק דיוויד עם גבינה באילת) אל עבר חיי נוחות חופשיים ונטולי-אלוהים, שבהם אני צם, אלוהים יודע למה, ביום כיפור ולפעמים גם בתשעה באב, ופעימת החרדה שיש לי בכל פעם כשאני מספר לאבא שלי כבדרך אגב שנסעתי בשבת, והגאווה הבלתי מוסברת שיש לי אם אני מצליח לשמור על פסח נטול חמץ למרות שבשכל אני יודע שכל הסיפורים האלה על זקן בשמיים שאיכפת לו מכל זה הם פשוט משחק בנדמה לי. אני לא בטוח בכלל מה אני מרגיש, וכל הדינים והמשפטים והפסוקים והמסורת הם רק רעש רקע במה שנמצא ביני לבין... עצמי.כנראה שגם לי יש יחסים מורכבים עם אלוהים. אבל אולי בכל זאת יש הסבר מניח את הדעת לכל זה. שיש סיבה לכל דבר.

שככלות הכול, אנחנו לא לבד.


****

וואי וואי.
איך בכלל מתחילים לרשום רשמים אישיים על ספר שכזה?
תגידו לי אתם איך?
הספר הנוכחי שכב לו אצלי מזה זמן.
הסיבה הייתה סדר של ספרים קודמים אותם אני קורא. אני לרוב לא אוהב לדחוף את עצמי לספרות נוספת ולרוב אני קורא ספר אחד בכל פעם. מפעם לפעם פזלתי לכיוונו , מתעניין לי בתקציר הקשה , בוהה לי כך בתמונה הקדמית ומנסה להבין לי מה הקשר בין היד הדביקה עם כדורי הסוכריות הדבוקות לסיפור עצמו. סוכרייה קטנה- שווה רסיס קטן.
סוכרייה מתוקה אל מול חמוץ ומריר.

ואז התיישבתי לי וחרגתי ממנהגי לקרוא את הספר במקביל לספר אחר.
אודה ולא אבוש , גיימס פרי כותב באופו ילדותי , לא ברור אם המשפטים החוזרים הם תולדה מכוונת מראש , או שמא כף הוא כותב באופן טבעי.
אני חושב שזה שילוב עמוק של שניהם גם יחד.
כך הוא מתאר לדעתי את כאבו הוא , כמה פעימות , כמה דפיקות לב , כמה האיש הזה הקיא דליים של ריר ומרה.
כמה הגוף האומלל הזה נפגע לו מהרגע שהפך מכור ומסומם.

נורא קשה מצד אחד לקרוא סיפור שנכתב לו כך , לעיתים זרקתי את הספר מעלי , ולא הצלחתי להבין איך הוצאה של ספרים מאפשרת בכלל לכותב להתבטא ולכתוב בדרך בה הוא בחר לכתוב אותו , נותנים לו דרור לכתוב כפי שחש....

האמינו לי גמילה מסמים היא אחד המצבים הקשים ביותר שיכולים לעבור על אנשים שנתפסו בסם , גם האנשים ההגונים ביותר שעשו את טעות חייהם ונגעו בו.
זה מצריך אורך רוח שרבות מהפעמים לא צולח על האנשים הללו , תופעות הגמילה הינן מרסקות גוף ונפש , נתקלתי בעבודתי בהמון נרקומנים , כמה מהם בני עירי חלקם בני טובים שהפכו לצלמי אנוש , גלמים של עצמם , אנשים מסכנים ונדכאים , אומנם רובם דרי רחוב ועבריינים לשמם שהסיכוי האמיתי שלהם ליציאה מהמעגל הוא אפסי ממש ( שהרי מעבר לסיכויים הנמוכים , והתת רמה של רובם , גם המסגרות מתייגות אותם ופוסלות אותם על הסף , כך גם החברה שלנו).

כשהבנות שלנו היו קטנות, נהגנו לקחת אותן לשחק בגן שעשועים. רוב ההורים ישבו להם בנחת על ספסלי העץ, קוראים משהו, מפטפטים זה עם זה או בטלפון, מסתפקים במבטים חטופים בצאצאיהם המתפתלים בלוליינות על מתקני השעשועים. סתלבט. סבבה בבסיס. אשתי ואני, לעומת זאת, באנו לעבוד. תפקדנו כצמד שומרי ראש הצריכים לאבטח אח"מ בסביבה עויינת: מכל מתקן אפשר ליפול, מכל נדנדה אפשר לחטוף מכה, כל שעשוע הוא פוטנציאל לפציעה. בעוד אשתי שימשה כצופה המתריע בשער בקול רם וצלול בפני סכנות קרבות ("לא לטפס לשם, חמודה! תתרחקי, מתוקה, את תקבלי מכה בראש מהנדנדה!"), אני שמרתי על קירבה פיסית, דרוך לקראת נפילה בלתי-צפויה או סמיכות מסוכנת אל הנדנדות, מקפיד על קשר-עין רצוף. הבנות חזרו הביתה בריאות, שלמות ושמחות. אנחנו חזרנו מותשים. אין ספק שהיינו (וגם נותרנו) הורים בעלי מקדם-פאניקה גבוה.

חלפו-עברו להם ימי גני השעשועים; הבנות שלנו גדלו והן עכשיו תיכוניסטיות. אבל הסכנות לא חלפו אלא רק התחלפו. לא מפגיעתן של נדנדות אנחנו חוששים כעת, אלא בעיקר מפגיעתם של אנשים. בגן השעשועים הייתה לנו לפחות אשליה שאנחנו יכולים להגן עליהן, שאנחנו בקונטרול. כעת, כשהן עצמאיות הרבה יותר במגרש המשחקים של החיים, אנחנו יכולים רק לדאוג. לדאוג, ולצייד אותן בעצות טרחניות. כמה רחוק אפשר ללכת כדי להגן על ילדיך? זו אחת השאלות העיקריות בהן עוסקים שני ספריו של הרמן קוך שתורגמו עד כה לעברית – "ארוחת הערב" ו"בית קיץ עם בריכה", עליו נכתבה סקירה זו.

מארק שלוסר הוא רופא משפחה הולנדי שהפציינטים שלו באים מחוגי הבוהמה של אמסטרדם. שלוסר מציג כלפי חוץ תדמית סולידית של רופא המתעניין באמת ובתמים בשלומם של המטופלים שלו, אך בפועל הוא ציניקן בעל גישה מיזנטרופית. הוא בוחן במבט חד וחף מסנטימנטים הן את גופיהם הפתטיים-לרוב של מטופליו והן את אישיותם ואת אורח-חייהם הפתטיים לא פחות. נשוי לקרולינה היפה, ואב לליסה הקטנה ולג'וליה המתבגרת, המשפחה היא ציפור הנפש של שלוסר. משפחה מקסימה, קריירה משגשגת, מה עוד אפשר לרצות? אלא שאז נכנס למרפאתו של שלוסר ראלף מאייר, שחקן מפורסם ורודף שמלות כריזמטי וגס-רוח. המפגש בין השניים סוחף את שלוסר, ואיתו את הקוראים, לשרשרת של אירועים שתחולל שינוי עמוק בחייו ובחיי משפחתו.