הגעתי לאקפולקו בסתיו של 1997. נחתתי מארצות הברית ופגשתי ידידה שהגיע לטייל איתי במקסיקו ל3 שבועות. אקפולוקו נראתה לי עיר תיירים על חוף ים שיהיה כיף להתחיל בה. טיילנו על חוף הים בערב והתיישבנו על החול. הרגשנו בטוחים כמו בתל אביב. שתי צלליות עטו עלינו מאחור. זו שלי הפכה להיות בחור מחזיק מאצטה שמילמל לי משהו בספרדית וקיבע אותי לחול עם יד על הכתף. נתתי לו 150 דולר שהיו לי בארנק אבל על המצלמה שהייתה כרוכה על צווארי מלאה בזכרונות לא הייתי מוכן לוותר. מסוג ההחלטות שעושים בגיל 25. אחרי שתם המיקוח ביננו התפננו להביט בחברתי נאבק בגבר השני, היא הכינה ארנק מטבעות במיוחד לאירועים כאלו ולא הייתה מוכנה לתת לו שום דבר אחר. במשך חמש דקות שהרגישו כמו נצח בהינו אני והבחור עם המצאטה המונפת מעל לראשי בריקוד הדחיפות, משיכות שלהם עד שנמסר הארנק הנכון, אז הם ברחו בריצה. חזרנו לאורות העיר ומצאנו שוטר ששלח אותו לתחנת המשטרה – הוא הצביע לכיוון סמטה אפלה ולנו היה מספיק מזה וויתרנו. הטיול היה נפלא, אבל זכרון המאצטה ריחף תמיד וכשהתלבטתי אם להמשיך לגוואטמלה ושמעתי על שודים אלימים שם החלטתי לקפל זנב ולחזור לארצות הברית. שנים אחר כך כשפגעה בעיר סופה אדירה יחסתי את זה למטח הקללות שהטחתי בה לאחר אותו ערב מקולל. אדמה אמריקאית מתחיל באקפולקו מוכת הקארטלים. לוקה בן השמונה נכנס לשירותים ומטר כדורים שורק לידו. הוא קופא עד שאימו מגיעה ומושכת אותו למחבוא. ככה הספר נפתח והוא לא מרפה עד סופו. לא ידעתי הרבה על הספר, מלבד שקיבל תשבוחות. חשבתי שהאלימות בפתיחתו היא רנדומלית ושאר הספר הוא סוג של התמודדות איתה, אם הייתי יודע שהיא מכוונת ושרוב הספר יחנוק אותי ממתח אולי לא הייתי בוחר בו לתקופה סוערת זו. הספר מותח ברובו, מתפתח בצורה הגיונית והרגיש לי אמין ביותר. הביקורת היחידה שלי עליו היא שהוא לא נותן לקורא ממש להתחבר. חלק מזה הוא בזה שלמרות שהנרטיב הוא ברובו של לידיה , אימו של לוקה , הוא נודד גם ללוקה וגם לאנשים אחרים . זו לא בחירה רעה פשוט יוצר ריחוק ומשאיר את הקורא כצופה. זה לא מונע את תחושת המחנק. הספר עורר תרעומת כשיצא בטענה שאמריקאית לא יכולה לכתוב דמות מקסיקנית. יש טענות לאי דיוקים וכו . הסופרת עונה לטענות באחרית דבר לספר. לא קראתי את הטענות ואני לא מקסיקני אז לא יכול להפריך אותן . לדעתי אם כל סופר יכתוב רק את המוכר לו ורק את מגדרו וצבע עורו אנחנו נחיה בעולם ספרותי דל מאוד. אם הסופרת הייתה כותבת על שוטר אמריקאי שתופס מהגרים ובינהם דמות של מקסיקנית לא הייתה קמה צעקהת אז האם ההגבלה היא רק לדמות הראשית? טענה נוספת היא שהדבר גוזל לסופרים מקסיקנים את יכולת הפרסום של ספרים כאלו , כיוון שלסופרת אמריקאנית יש יותר גישה לפרסום. גם אם הדבר נכון, הדרך להלחם בו היא לפרסם יותר ספרות מקסיקאנית. לפני שנה קראתי ספר שמתעסק בצורה הרבה יותר אכזרית בבעיית הפליטים ובבעית הרציחות במקסיקו: 2666 של בולוניו סופר ממוצא ציליאני. אני חושב שכל ספר שמעלה על הנס את הטרגדיות שקורות בגבול הזה צריך להיות מפורסם.

נתחיל מהסוף : הספר הזה גרם לי לקחת את הילדים בערב סוכות לכותל. לא עשינו את מה שגיבור הספר עושה שם אבל תרמנו את חלקנו הקטן לתפילה של שובם שברובה התגשמה. גיבור הספר הוא רב שנמצא בקונפליקטים מרובים עם משפחתו, עברו וחטאיו. הרבה זמן רציתי לקרוא את הספר – יש לו שם נפלא, אבל חששתי שהוא לא בשבילי, איכשהו כשחיפשתי ספר מקור להאזין לו במעבר בין תשפה ( שלא שיפתה כמצופה ) לתשפו הוא נראה מתאים והוא אכן היה כזה. האזנתי לספר בהקראה של המחבר, ליאור אנגלמן, לא תמיד זו החלטה נכונה של סופר להקריא את יצירתו. אנגלמן הוא לא מקריא מיומן כשחקן, אבל קולו המעט צרוד והרגוע יצר זיקה זיקה יפה לספר ולגיבורו – יצר אשליה שהוא גיבורו. זה ספר שלישי ( ומחצה – לא בטוח אם לכלול את מסכת תהום בספירה ) שבא מהעולם הדתי שאני קורא השנה. בשלושת הספרים ( מי שסוכתו נופלת וחרשתא הם האחרים ) הסופרים מגיעים עצמם מהעולם הדתי ושלושתם היו מצויינים. כל אחד הביא זוית אחרת של מבט וקשה לי להאמין שמי שלא בא מהעולומות הללו היה יכול לרקום את העלילות הללו. הקדוש ברוך הוא וארבע רווקות מהשומרון ממתין לי על המדף. למרות שהספר נסגר בצורה "כמעט נקייה" יש בו הרבה התמודדות אמיצה עם שאלות של הורות ואשמה ולקיחת אחריות. זה ספר מקסים ואני בהחלט אדגום מספריו של המחבר בעתיד.

גרתי בויזל 3 בשנת 99 כ7 שנים אחרי שפזית גרה שם. הייתי משוכנע בכך עד שחזרתי לשכונה שגרתי בה וגילית שגרתי ברחוב יהלל – קרוב אבל לא בדיוק. אני לא חושב שהייתי מצליח להיות עד מהימן. פזית ( סילביה ) פיין נפטרה ב2002 וביקשה להמחק. יעל נאמן פגשה אותה לרגע בויזל 3 אבל הן מעולם לא דיברו והיא לא הכירה אותה. עשר שנים לאחר מותה נאמן פוגשת באקראי אנשים שמזכירים את פזית ומחליטה לחפור ולהוציא את זכרה מן האוב. למה? גם היא לא בדיוק מצליחה להבין. כשיצא הספר התעורר הדיון האם זה מוסרי לכתוב ספר על אדם שלא רצה להשאר בזכרון, על אישה שגזרה עצמה מתמונות ומחקה את הערותיה מספרים ושביקשה שלא תהה לה הלוויה כדי שחבריה לא יפגשו וידבר עליה. יעל נאמן מתייחסת הרבה לנקודה הזאת. היא לא מתנצלת על הפעולה אלא מנסה להבין אותה ונותנת מקום לביקורת. היא מנסה להסביר אותה בעקיפין בצורה שלא ניתן לדעת אם מכוונת או לא : 1. היא מתארת את האובססיה לכתוב על פיין שמתודלקת ממקור לא ידוע ומכך שנוצרים הרבה צירופי מקרים בהם השם של פזית פיין פוגש אותה – אישה שלא הכירה אותה. כאילו משהו מיסטי מבקש להתגלות. גם מתיאור אופיה של פזית אפשר לראות שהיא תמיד נעה בשני וקטורים הפוכים וכך מול הכוח שדרש מחיקה , קיים הוקטור שדורש הכרה. זה לא נאמר כמו שכתבתי אלו רשמיי וזה נוכח. 2. היא מציינת שפזית פיין מאוד אהבה את קפקא ואם העולם היה מקשיב לרצונו של קפקא לא היה קפקא. מי הייתה פזית פיין? , אשאיר זאת למי שירצה לקרוא אבל למען האמת דמותה המאוד מוחשית שעולה בין דפי הספר נמוגה בין העדויות עליה וכך גם בספר שמעלה באוב את דמותה היא סוג של נעלמת. יעל נאמן תשאלה את האנשים שהכירו את פזית בילדותה בחולון ובבגרותה בתל אביב. היא תשאלה את חבריה ואת משפחתה ולפעמים אנשים שרק חלפו לידה. מכל נשאל היא הוציאה זווית של פזית בזמן ובמרחב אבל לא הסתפקה בכך. מכל מתושאל היא גם שאבה\שאלה את הסיפור הפרטי שלהם גם הסיפור שלא היה קשור במישרין לפזית. דמיינו את השבלונות הללו שמשמשות לגרפיטי , לדוגמא , ובהן יש דמות גזורה שמתיזים עליה צבע ועל הקיר נשארת הדמות הגזורה. הספר הזה הוא הצבעים שנשארים על השבלונה סביב הדמות הגזורה. כך בעצם נפרשת מול הקורא חולון של שנות החמישים שישים עם המורה מכיתה ד שכפתה על הילדים של המהגרים לשנות את שמם לשם ישראלי וכך סילביה הפכה לפזית. יש לי מכרה שעלתה מחבר העמים ורק בשנים האחרונות שבה לשמה סווטלאנה מהשם העיברי מלא האור שניתן לה כשעלתה כאילו לא הרבה השתנהבארבעים השנים בין ילדותה של פזית לעליתה של סווטלאנה. כך נחשף הקורא לדור השני לשואה ת לאותם ילדים שגדלו להורים שיצאו מהתופת והמחיר שזה גבה. אני לא בא ממשפחה של ניצולי שואה, סבי וסבתי עלו בנפרד לפני השואה ורוב משפחתם נמחתה שם אבל הם לא באו עם התופת. לגדול במדינת ישראל ,אי אפשר להתחמק מזכר השואה ומהעדויות וגם יצא לי לדבר ולקרוא על דור שני ושלישי אבל הספר הזה ממרום גילי גרם לאסימון ליפול בהבנה מהו הדור השני ועם מה התמודדו. אני זוכר שבילדותי קראתי את בשם כל בני ביתי של מרטין גריי . לאורך השנים מה שנשאר לי ממנו זו הגבורה של אדם שמאבד את משפחתו ומקים חדשה. יש בספר עדות של אביגדור פלדמן ,שדרכו הפגישה אותו עם פזית פיין ,על אביו שיצא לעבודה וכשחזר אישתו ובנו בן השלוש לא היו שם יותר ועל הדרך בה בנו ( אחיו של פלדמן ) מצא את מותו. אולי זה כי בגרתי וכנראה בגלל שיש לי ילדה בת שלוש אבל המחשבה על אותו ילד ועל האבא שלימים ינשא בשנית ויביא לעולם את אביגדור פלדמן לא יוצאת מראשי. יש עוד הרבה בספר ולמרות שדמותה של פיין מרתקת לכאורה היה אפשר לעשות פרויקט כזה על כל רוב האנשים ולבנות סיפור של תקופה – לכאורה בלבד – לא אקח את זה מזכרה של פזית סילביה פיין. אני לא רואה סרטים דקומנטריים , אני לא קורא ממוארים או ביוגרפיות או אוטוביוגרפיות. אני אפילו לא אוהב ספרים שכתוב עליהם מבוסס על סיפור אמיתי. אני מרגיש שיש בכך משהו שמגביל את הדמיון. זה קרה ואני צריך מומצא. גם מומצא בתוך מציאות קיימת זה טוב אבל לא אמיתי , כך שלא הייתי אמור לקרוא את הספר הזה , לא הייתי אמור לאהוב אותו ( כן שמתי לב שבזמן האחרון הביקורות שלי אומרות את המשפט הזה אבל הוא נכון ). שמעתי אותו באודיו בהקראה נפלאה של ליליאן ברטו ( שמעכשיו זהו קולה של יעל נאמן לא משנה מה תגיד ). הספר משך אותי מהרגע הראשון . אני לא תמיד יודע מה הקסם הזה שמבדיל בין ספר טוב או ספר שאוהב לספר שלא ,פה משהו בכתיבה המעט יבשה של נאמן עבד וסיקרן. אם הייתי צריך לשים אותו בקטגוריות הוא נכנס לי באותה משבצת של hhhh של לורן בינה למרות שאין בהם שום קשר ודמיון – משהו בספר דקומנטרי שמערב את לבטי הסופר על מה ואיך לכתוב אותו. סיכמתי לא מזמן את שנת הקריאה של 2021.זו הייתה השנה שקראתי בה הכי הרבה מזה מעל לעשור גם בלי האודיו. כתבתי שאהבתי את רוב הספרים שקראתי וחלקם היו מצויינים אבל לעומת שנה שעברה לא היו לי ספרי וואו. הספר הזה למרות שלא קיבל ממני 5 כוכבים הוא הכי קרוב לוואו שהיה לי, הוא מטלטל הוא מסקרן הוא ממולץ מאוד גם למי שזו לא כוס התה שלו.

לפני שנה וחצי נרשמתי לסדנת כתיבה למתחילים. זו הייתה מתנת יום הולדת 39 לעצמי ואחת המוצלחות. תמיד רציתי לכתוב, בכיתה ה' כתבתי סיפור על שבעה מופלאים ונתקעתי בתאור צבעי החדרים השונים שלהם. המורה שלי ,אז ,אמרה שיש לי עתיד ובזה זה פחות או יותר התסתכם. התפתחתי כקורא , תחילה מקובע ועם הזמן פתוח ליותר ויותר סגנונות. אני חושב שהרצון שלי לכתוב נובע קודם כל מהאהבה שלי לקריאה. סופרים תמיד סקרנו אותי, סיקרן אותי איך סיפור מתגבש, מה הרעיון שהיה בבסיס ולפעמים איך סופר מעז לגשת לנושאים מסויימים ולמה. הסדנא היתה עם הסופר אופיר טושה גפלה שמלבד היותו אדם מקסים ( וזו באמת לא מילה שאני מתאר בה הרבה אנשים ) ואינציקלופדיה מהלכת לספרות על כל גווניה ,הוא מורה מצוין. הוא הרג את המוזה עבורנו בשיעור הראשון ושם במקומה את גלוטאוס מקסימוס . הוא לימד אותנו סגנונות שונים של כתיבה, סגנונות שונים של חשיבה ואיך לצוד שמות תאר ודימויים ולנטרלם אבל הגדולה שלו כמורה הייתה שהוא יצר מרחב ( מוגן) שבו יכולנו לכתוב וזה מדהים שברגע שנוצר כזה מרחב כמה יצירתיות יכולה לצאת. המוטו שלו הוא לקרוא הרבה ולכתוב הרבה. בסדר הזה. אחד השיעורים היה על השהיית הספק, לפי ויקיפדיה :נכונות הקורא להתעלם בעת הקריאה ממידת הסבירות ,המציאותיות או הגיון של הנחות יסוד או פרטים בסיפור. כדי להדגים הקריא לנו אופיר , סיפור קצר מתוך הספר הזה : שמיים מאוחרים. הסיפור שהוא בחר נקרא : מכתב לעלמה בפאריס ומבחינתי זו הייתה התאהבות מקריאה ראשונה שרק גדלה עם קריאת כל הסיפורים בספר. המספר כותב לידידתו הנמצאת בפאריז. הוא מגיע לשהות בדירתה בבואנוס איירס ואז במעלית ..."בדיוק בין הקומה הראשונה לשנייה חשתי שאני עומד להקיא ארנבון. אף פעם לא הסברתי לך את זה קודם,אל תחשבי שבשל אי-ההגינות, אלא כי מובן-מאילו שאינך יכול להתחיל להסביר לאנשים שמפעם לפעם אתה מקיא ארנבון.." מה קורה לאדם אשר היה רגיל להקיא פעם בכמה זמן ארנבון בסתר כאשר הוא נמצא בדירה בלב עיר עם עוזרת וכמות גדלה של ארנבונים? אני ממליץ לקרוא. העולם של קורטסאר , סופר ארגנטינאי שנפטר ב1984, דומה לעולם שלנו אבל כמעט תמיד יש בו איזו חריגה כלשהי , משהו שלא תמיד מוסבר אבל כמעט תמיד מחייב להשהות את הספק. הספר מכיל 28 סיפורים קצרים עד קצרצרים משבעה ספרים של קורטאסר. למרות שאין לי יכולת להשוואת למקור, נראה שהמתרגמת טל ניצן עשתה עבודה טובה מאוד כיוון שהאפקט של הסיפורים מורגש. בסוף הספר יש מספר הערות של המתרגמת שבהחלט מוסיפות אבל אין הסבר למה נבחרו הסיפורים הללו ולא אחרים. התאור בגב הספר הוא מדוייק לתחושות שמעלה הספר ואני אנסה לא לחזור על הדברים אבל אני חייב לסכם מעט את ההרגשה של הקריאה של הספר הזה. חלק מהסיפורים יכולים להכנס להגדרה של פנטזיה או ריאליזם מאגי אבל הם לא בדיוק זה או זה . לי זה הרגיש שקורטאסר מתאר לעיתים את המקום הזה שהמחשבות נודדות רגע לפני השינה או כשמתרגלים נשימות ביוגה או סתם כשאנחנו משחררים את הרסן – המקום שהפחדים והתקוות מתערבבים עם המציאות עם הדמיון ועם זוויות הראיה משונות. כמעט לכל סיפור יש שדרה של סיפור קוהרנטי שאליו פולשת מציאות אחרת. חלק מהסיפורים הזכירו לי את הסיפורים של קלי לינק. אבל בעוד שאצל לינק הרגשתי שהיא מתאמצת להלביש על סיפוריה הפניות מאגדות או סיפורים אחרים, אצל קורטאסר הסיפורים מרגישים יותר טבעיים וזווית הראיה המשונה היא כולה שלו. הסיפורים המאוחרים שלו ,אלו שמוגדרים יותר פוליטיים הם יותר פשוטים , יותר סגורים. בחירה מצויינת לציור העטיפה. לפני שתי ביקורות תארתי ספר שהיה טוב אבל לא השאיר בי שום חותם. הסיפורים של קורטאסר עובדים הפוך. כל סיפור אפילו כזה שלא ירדת לסוף דעתו זורע בך זרעים של מחשבה שמתחילים לפרוח ברגע שסיימת את הסיפור . זה אחת הסיבות שהייתי ממליץ לקרוא סיפור ולנוח ולא לנסות לקרוא את כל הספר בבת אחת. הסיפורים שבשבילי היו הטופ שבטופ : מכתב לעלמה מפאריס הכביש הדרומי – פקק שאורך מעבר לנתפס בכניסה לפאריז. שירת הקרונופיוס – סתם כי הוא פרץ של אנרגיה טובה. אפוקליפסה בסולנטינמה – סיפור קצר מאוד שבתחילה מרגיש מאוד בנאלי אבל ברגע שסיימתי אותו וקמתי מהספסל הוא התעורר לחיים ובעט בכל הקישורים. האם סופר צריך להיות פוליטי?!. יצאתי רעב לעוד ומי שלא טעם עוד קורטאסר אני ממליץ לנסות. מהנסיון של השנה וחצי האחרונות אני יודע שלסיפור יש כוח היווצרות מעצמו ולא תמיד הוא מתפתח לכיוונים אליו מתכננים אותו ולפעמים הרעיון שבבסיס הסיפור משמש רק כמחמצת וכלל אינו חלק מהסיפור. אני כנראה לא אהיה סופר דגול , רוב הסיכויים שלא אהיה סופר – במקסימוס שלי יש קוצים שגדלים עם השנים , אבל לפעמים הדרך חשובה יותר מהמטרה ואני ממליץ בחום למי שנפשו חשקה לחוות קצת את הצד השני ואם יצא לכם לעשות את הסדנא של של סופר שאתם אוהבים אז זכיתם פעמים. זה ברור על מי אני ממליץ

כמעט כולם יודעים מיהו לינדברג, הטייס ההרואי שחצה בטיסת סולו את האוקיינוס האטלנטי. פחות אנשים יודעים על חטיפתו ומותו הטראגי של בנו הבכור ועוד פחות אנשים יודעים על חלקו בארגון " אמריקה תחילה" וקריאתו לבדלנות של ארה"ב ממלחמת העולם השנייה ונאומו בדה מוין בו הצהיר שהמיעוט היהודי הוא זה שדוחף להצטרף למלחמה באירופה ב1940. בנקודה זו מתערב פיליפ רות ויוצר היסטוריה חלופית – בה לינדברג מתמודד נגד רוזוולט בבחירות 1940 ומנצח. איך נראית ארה"ב תחת שלטונו של פרו פאשיסט? איך נראית מלחמת העולם השנייה בלי ארצות הברית? את זה תצטרכו לקרוא. הסיפור מסופר מבעד עיניו של פיליפ רות בן 7 – 9 בין השנים 1940-1942 ( המספר מביט אחורה מגיל יותר מבוגר ). ילד יהודי במשפחה יהודית בניוארק המאוד יהודית. אחד הדברים היפים בסיפור הוא שרות לא מתלהם ולא רץ ליצור דרמות גדולות שבידיים של סופר אחר אולי היו קורות , במקום זה הוא מתאר איך המרקם העדין של המשמעות של להיות יהודי באמריקה מתחיל להתערער ואת התערערות היום יום בחיי משפחה. אפשר לראות בתהליכים הקורים בספר מעין הקבלה ליהודי גרמניה מ33 ועד ליל הבדולח אבל נראה לי שרות' ניסה יותר לבדוק הגדרה של מה זה להיות אמריקאי ומה קודם למה? יהודי או אמריקאי. לכאורה זה לא ספר בסדרת "כוס התה" שלי . משפחה יהודית באמריקה של שנות הארבעים עם פוליטיקה אמריקאית והיסטוריה אמריקאית וקשיי הגדילה של ילד אמריקאי לא מתערבב לי עם הנענע , אבל רות פשוט יודע לספר סיפור והספר רץ לי בין העיניים. אני לא יודע להגיד למה הכתיבה שלו טובה יותר מאחרים אבל משהו שם פשוט עובד. זהו הספר הראשון של רות' שאני קורא. זו הייתה הטעימה ואני משער שאנסה עוד מספריו בעתיד. זה ספר של היסטוריה חלופית ולמרות ששינויי ההיסטוריה נוכחים מאוד בספר , זהו בעיקר ספר על משפחה יהודית בארצות הברית של שנות הארבעים ובמתן הסופר למספר את שמו וגילו שלו הוא גם יוצר נופח כמו אוטוביוגראפי. דבר אחד שכן הפריע לי בסיפור הוא אי אזכור השואה . בספר הדמויות יודעות שהגרמנים רעים ליהודים אבל ההתייחסות היא יותר למאמצי המלחמה ואילו ההשמדה ההמונית לא מוזכרת. אפשר להסביר את זה שבאמריקה בשנים ההן לא ידעו את גודל הזוועה , אפשר להגיד שהאמריקאים התייחסו יותר לסכנה שלהם ופחות לאירופיים ואפשר להגיד שסיפר את זה ילד בן 7 שנחסכה ממנו הידיעה – אבל המספר נמצא כמה עשרות שנים אחרי המלחמה ועדין לא מוצא לנכון להזכיר זאת. אפשר לספר על מלחמת העולם בלי להזכיר את השואה אבל בקונוטציה של הסיפור – העדרה מעט מוזר. אני חושב שרות' פשוט רצה למקד את הסיפור לאמריקה . מבחינה כרונולוגית הפרק האחד לפני האחרון הוא המסיים את הסיפור ולכן הספר מרגיש שהוא מסתיים בפתאומיות. איני יודע למה נבחר סדר זה מלבד העובדה שכך נשאר ההיבט האישי של הסיפור בסוף ולא ההיבט המלחמתי \פוליטי. סוף סוף אני יודע מי זה לה גווארדיה ולצערי גם מי באמת היה הנרי פורד. הספר זכה בפרס להיסטוריה חלופית שנקרא Sidewise . אני יודע שיש פה כמה חובבים של סיפורת כזאת ואני בכללם אז אני מצרף את אתר הזכיות בפרס: http://www.uchronia.net/sidewise/complete.html. זה ספר טוב מאוד .מגיע לו יותר מארבע הכוכבים שנתתי מסיבות של טעם. אני ממליץ מאוד.

נתחיל מהסוף. אהבתי את הספר מאוד ואני ממליץ עליו מאוד. יש בספר את השלוב האהוב עלי של מתח בסגנון מיעשהזאת עם רומן היסטורי. קיימברידג אנגליה 1170 – מישהו רוצח באכזריות ילדים והאשמים הטבעיים הם היהודים. התקופה היא קצת יותר ממאה שנה לפני גירוש יהודי אנגליה. רבות מדובר על גירוש ספרד אבל פחות ידוע על גירוש צרפת שקדם לו וגירוש אנגליה והטבח ביהודי יורק ועלילת הדם של נוריץ שעל בסיסו נכתב הספר הזה (נוריץ ועלילתה מופיעה גם בספר ששומע במקביל – אני אוהב שהספרים שקורא מתכתבים אחד עם השני ). אל המקום מגיעה משלחת חשאית של שלושה לחקור את הרציחות. המומחית לאומנות המוות היא אדליה, דר סקרפטה של המאה ה12. אל הספר הגעתי מהמלצה חמה במרשתת שאחרת ספק אם הייתי חושב לקרוא אותו . יש לו עוד חמישה המשכים שלא תורגמו, אבל כיאה לספר "בלשי" בסדרת מתח הוא עומד בפני עצמו. ומכאן לפינת המבקר הדקדקני : אחת הבעיות ברומן היסטוריים היא , עבורי, השהיית הספק. בהרבה מובנים השהיית הספק -אותו אלמנט שגורם לנו להאמין למה שכתוב אפילו אם אין בו הגיון – יותר קל בספרי פנטזיה מאשר ברומן היסטורי. אחת הדומאות הקלות היא יחס לילדים – אם נקרא על ילד בן שמונה בימינו שיוצא לעבוד זה יראה לנו מעוות ולא מוסרי ( גם אם בעולם שלישי ) אבל האם דמות מהמאה ה12 או ה16 אמורה להזדעזע מהדבר. סבתא שלי הייתה הולכת קילומטרים כל יום לעבוד במפעל בגיל שמונה. אותו דבר לגבי הפרשי גיל ונישואין בגיל צעיר. מצד שני כשאנחנו קוראים ספר אנחנו "מצפים" מהדמות הראשית – אם זו דמות שאנחנו אמורים לאהוב – להראות מוסר שאנחנו מתחברים אליו. מחשבות שתומכות בשיוויון זכויות לנשים, לשחורים ליהודים. הרבה פעמים דמויות בספרים היסטוריים מביעות הבנה בדברים שמרגישים שהן בנות ימינו. אפילו התפיסה של תזונה של שנות השבעים היא לא תפוסת התזונה של ימינו. אותו דבר לגבי עישון ואכילת סוכר. תפיסת גוף של היום היא לא תפיסת הגוף של מאות אחורה בה מלא משמעו בריא ואוכל טוב. מאחד הספרים שקראתי על לונדון במאה ה16 למדתי שנשים היו צובעות את שיניהם בשחור כי אכילת סוכר הייתה דבר של מעמד והמרבה בו כהו שיניו. שלא לדבר על אמבטיות ורחצה בצרפת של אותה תקופה. הספר הזה הולך על חבל דק בין האמין לסביר ועל חלק מהמקומות שנראה שחרג המחברת מוסיפה אחרית דבר בסוף הספר ומראה שהם הגיעו ממחקר. הגיבורה היא אישה לא נשואה , חצי יהודיה , רופאה או ליתר דיוק פתלוגית. היא דמות נהדרת ויש התייחסות לכל "מגבלותיה" בעולם שחושב שאישה מרפאה היא מכשפה שצריך לשרוף, אבל לפעמים גם היא נופלת מהחבל – כמו בפעמים שהיא מעירה למישהו על משקל גופו או בהבנה של חיטוי ומים נקיים . במובן הזה אני מבין למה הרבה כותבים יוצרים פנטזיה שמשתמשת באנגליה של אותם שנים כבסיס. בפנטזיה אין בעיה שדמות עם כוחות קסם תדע יותר ממה שזמנה מאפשר לה ואתה עדיין מקבל את הרקע של ספר היסטורי. לכל חובבי המתח וההיסטורי הספר בהחלט מומלץ – הוא דיי חלף לי מתחת לראדאר אז משער שגם לאחרים. בפינת הידעת ? הספר הוא בתקופת הנרי השני – המלך שהביא למשפט את שיטת המושבעים ואפשר ליהודים להקבר גם מחוץ ללונדון. בנו היה ריצארד לב הארי שהוא דמות יותר זכורה בהיסטוריה הפופולארית, אבל בראיה יהודית פחות טוב ליהודים במסעות הצלב.