אני לא קנאית במיוחד לתרגומים ישנים.
אני יודעת שיש אנשים (האופה בתלתלים, אני מסתכלת עליך) שמתמוגגים למראה דפים צהובים, פונטים בלתי קריאים ושפה מיושנת-מגוחכת-נוסטלגית. אני גם יכולה להבין את זה כשמדובר בנוסטלגיה, בספרים שגדלנו עליהם.
בכל אופן, למרות הזיכרונות והנוסטלגיה, תנו לי תרגום חדש, הוצאה שעברה הגהה יסודית, כריכה מבריקה, דפים לבנים, פונט שלא מכריח אותי להיזכר שאוטוטו אזדקק למשקפי קריאה - ואני לוקחת בשתי ידיים.
ככה פתחתי את הביקורת שלי על חוש הומור וסיפורים אחרים של דיימון ראניון ואני שוב נאלצת להשתמש באותן המילים.
עכשיו לכי תשכנעי את כולם שאת באמת אוהבת תרגומים חדשים, שאלו רק המקרים המיוחדים, יוצאי הדופן, שבהם את מתגעגעת לתרגום הישן.
למרבה המזל, קניתי שני ספרים של אגתה כריסטי בתרגום חדש. את שניהם קראתי לא פעם בעבר וכשאני אומרת "לא פעם" אני מתכוונת לומר שאין לי מושג כמה פעמים קראתי אותם, אבל ככל הנראה מדובר במספר דו ספרתי.
מהתרגום החדש של רעה תחת השמש - ספר שמדגים את הגאונות של כריסטי ביצירת אליבי מתוחכם - נהנתי מאוד.
מהתרגום של הספר הזה לעומת זאת… קצת פחות.
בניגוד ל"רעה תחת השמש", הספר הזה הוא לא מספרי ה-"whodunit" הרגילים של אגתה כריסטי.
תעלומת הרצח פה היא רק אחת משפע התעלומות שיש בספר הזה: יהלום יקר שנעלם, מכתבי אהבה מזוייפים, צופן מסתורי, ארגון פשע רצחני, פושע ידוע לשמצה בעל יכולות התחמקות יוצאות דופן, תככים פוליטיים, הרפתקן נאה, קשוח ומסתורי ובת אצולה בלונדינית יפהפיה… זה ספר הרפתקאות גדוש באקשן, בדמויות מצחיקות ומופרכות ובעלילה מופרכת ומהנה. הוא נע בין אחוזה בריטית היסטורית למדינה בלקנית דמיונית ופראית, הוא גדוש בהומור ובלא מעט אמירות גזעניות - הרבה מהן רוככו או נעלמו בספר הזה.
והעניין הוא, שההשפה המיושנת והארכאית של התרגום הקודם הלמה מאוד את הסיפור המופרך והארכאי הזה.
שפה עדכנית ובהירה היא נהדרת כשהסיפור לא דורש איזו השעיית אמון כללית, קפיצה לעבר שבו אפשר היה לקרוא ולהנות מסיפורים כאלה. הספר הזה דורש שנחזור איתו לעבר שבו היה אפשר להכליל הכללות גזעניות על עמים ואומות, לחפש יהלומים יקרים בתאים נסתרים בבתי אצולה ישנים, להחליף זהויות ולהאמין באהבה ממבט ראשון שמובילה לחתונה עד סוף הספר.
כל זה פשוט לא עובד בעברית בת ימינו.
ואם זה לא מספיק, התרגום החדש גם מפספס כמה מהפאנצ'ים ומההומור של הספר המקורי ושל התרגום הישן.
דוגמאות?
בבקשה:
המשפט הזה למשל:
“Oh, Lord,” muttered Anthony, “what a lot of funny people it does take to make a world.”
מתורגם כך:
"אלוהים", מלמל אנתוני, "איזה אנשים יש בעולם".
תסכימו איתי שהוא מחמיץ לגמרי את ההומור שבמשפט המקורי…
או פה למשל:
"לכם הצעירים המודרניים יש תפיסות מאוד לא נעימות על חיזור", התלונן לורד קייטרהם.
"זה מרוב קריאה", אמרה באנדל. "'השייח': אהבה במדבר. זרוק אותה ארצה בכוח והן הלאה".
"מה זה 'השייח'"? שאל לורד קייטרהם בתמימותו. "זה שיר?"
התרגום החדש טרח והוסיף כוכבית המסבירה כי 'השייח' הוא רב מכר שערורייתי באותה התקופה המספר על שייח ערבי החוטף אישה אנגליה.
זה טוב ויפה, אבל לא ברור מה תמים בשאלתו של הלורד אם מדובר בשיר.
בתרגום הישן הוא שאל בתמימות האם זו פואמה (poem במקור, כמובן). פואמה היא יצירה ספרותית רצינית, משהו שלומדים בבית הספר, פה ברור הפער בין הספרות השערורייתית המדוברת למה שמעלה בדעתו הלורד הנכבד וברור למה השאלה שלו תמימה.
או הדוגמה הזאת:
“Sure of that, sir?”
“I’m in the habit of being sure. Why do you ask?”
בתרגום הישן היתה התגובה "הרגל הוא לי להיות בטוח"
בתרגום הנוכחי התשובה היא: "אני תמיד מקפיד להיות בטוח"
איכשהו, ה"מקפיד" הזה מעביר פחות טוב את ההומור הקליל של הדמות הבטוחה בעצמה תמיד.
אלו דברים קטנים, באמת. אף אחד מהם לא מצדיק את ההתמרמרות שלי. אבל היה קסם כלשהו בתרגום הישן, קסם שמורכב מהמון ביטויים מיושנים שהצליחו להעביר אותי כקוראת לעולם זר, מיושן, עם כללים קצת אחרים מאלו של ימינו.
וכשהייתי בתוך העולם הזה - התאהבתי בדמויות שלו ובהומור שלהם.
בשפה מודרנית, הפער בין העולם והדמויות המיושנים לשפה העכשווית מרחיק אותי מהן.
ואולי… אולי זה בכלל הגיל.
אולי יש ספרים שעדיף לא לחזור אליהם, בשום תרגום.


















