תוך כדי כך, הוא מרבה להשתמש בביטויי גנאי כלפי נשים, הרהוריו מלאי תובנות בנושא מין ויחסים בין המינים שמתאימות לבני עשרה (לא הכי מפותחים) . תחילה הדבר מרתיע, אך אם חושבים לעומק, מבינים שאין מנוס וחלקים רבים במוחם של הגברים נשארים ברמה של בני חמש – עשרה חרמנים גם אם עוברים עידון מסוים.
הספר מלא בקללות ושפה בוטה שלא לצורך. מעבר לכך, ניכר שוולבק הינו קורבן של פורנו קשה ותובנותיו דומות לאלה של "ילדים של כולנו" מקפריסין. הוא בטוח שנשים אוהבות להנאתן להיבעל על ידי מספר רב של גברים זרים ומיוזעים בו זמנית ולפי התור. עבורו אישה היא אוסף של נקבים שמוכנים להיפתח בפניו בכל עת ובאופן ספונטני. הוא גם משוכנע שיש בנות שאפילו יהנו לקחת חלק במין רב משתתפים הכולל חיות מבויתות. וולבק לא מבין שבסרטוני פורנו, בהם הוא כנראה צופה בהתמדה הנשים לא עושות את הדברים האלה מתוך הנאה, לרוב הן סובלות מזה, הן מקבלות עבור זה הרבה כסף ושום דבר שם לא ספונטני.
תובנותיו של וולבק וגיבורו חלשות, אינפנטיליות ברובן כמו פלורן עצמו. הוא דוגמה חיה לאיך אדם במשבר לא צריך להתנהל. אדם שלא מסוגל לקחת אחריות על אף מרכיב בחייו, אגואיסט פתולוגי, חסר אומץ ואדיש. כשהוא רואה מעשה פדופיליה לנגד עיניו הוא אפילו לא מסוגל להתקשר למשטרה. בכלל, בגיל ארבעים ושש, שהוא גיל צעיר היום לכל הדעות, בו אנשים רק מתחילים את חייהם הוא מספק שיח מביש. הרגשתי שפלורן הוא פשוט גולם וטמבל.
מילא היה מדובר בדיכאון קליני אמתי, שהאדם לא מסוגל לקום ממיטתו. אבל פלורן נהנה מאוכל טעים, מתפעל מנופים, מתאמן בקליעה למטרה, מטייל במרצדס שלו. אז על שם מה "סרוטונין" אתם שואלים? העניין הוא שפלורן נוטל קפטוריקס, כדור נוגד דיכאון שפוגע לו באון המיני. ממה שידוע לי גבר, ועוד בגיל 46 לא מוותר בקלות כזו על זקפתו. הוא יילחם עליה כאריה ויוותר על כל כדור שפוגע לו בגבריות. במיוחד גבר אובססיבי למין כמו גיבורו של הספר הזה, שכל הזמן מנסה לאונן. יש כל כך הרבה תרופות חלופיות ואפשרויות שכל הסיפור פה נראה מופרך. מעבר לכך: אילו הכדור היה אכן עוזר לו הוא לא היה שרוע בדכדוך שכזה. אגב בספר אין אפילו תיאורי סבל ממשי, אלא יותר רביצה בשלולית של חוסר האונים.
מה בכל זאת אהבתי בספר? ובכן וולבק יודע להעביר מסר תוך כדי כתיבה, שהיא לא מופתית, היא פשוט טובה. למרות העובדה שכל הבחירות של הגיבור היו זרות לי, הצלחתי להרגיש את הייאוש שלו בנימים, בקצות האצבעות. הבנתי מה עובר על פלורן למרות הכל. וזו גדולה אמתית של סופר.
בנוסף, התחברתי לתחושות שלו לגבי הגלובליזציה ואובדן הדרך. כמה אנו מקריבים על מזבח "השוק החופשי" . איימריק, חברו החקלאי של פלורן שסבלו מהווה דוגמה ומופת לכך שלא נשאר למערב שום חזון, חוץ מחזון כלכלי וזה בהחלט לא מספיק כדי לשרוד. וולבק גם מצליח להכניס מתח טוב לספר בקטע מסוים, שברובו מתנהל בצורה אטית . לאור כל זאת עולה בתוקף השאלה : אם אתה יודע לכתוב כך, מדוע היית זקוק לכל הכמות של "זין – כוס" המטומטם הזה לעזאזל?
על אף שמרבית הגיגיו סתמיים, יש כמה פנינים ובראשם הקטע שהוא משווה את השינה לאהבה, לחלום בשניים שהוא האמצעי היחיד לצלוח את הסבל הקיומי. נדוש, אבל מקסים.
הספר מאוד גברי, מתחבר ל-id הגברי בקטע הגס והנחות ביותר. סביר להניח שנשים רבות יירתעו ממנו. אני משער שוולבק נזקק לכל הפרובוקציות האלה כדי לא לאבד את המוניטין שלו כ-enfant terrible של הספרות הצרפתית, מה שלפרקים גורם לכל זה להראות פתטי ומגוחך.
זהו נסיון לספר סיפור על אובדן הדרך של המערב, על הייאוש הקיומי הבדידות האורבנית של הגבר המודרני. הוא מצליח להיות אינטליגנטי, אולם הוא לא מדויק מספיק, נגוע בטריקים זולים ו"תובנות" בשקל.
![פראני וזואי [מהדורת 2011]](https://d3puo8fj28n16q.cloudfront.net/eyJidWNrZXQiOiJzaW1hbmlhLXB1YmxpYy1hc3NldHMiLCJrZXkiOiJib29raW1hZ2VzL2NvdmVyczkxLzkxNjE4NC5qcGciLCJlZGl0cyI6eyJyZXNpemUiOnsid2lkdGgiOjM4NCwiZml0IjoiaW5zaWRlIiwid2l0aG91dEVubGFyZ2VtZW50Ijp0cnVlfSwidG9Gb3JtYXQiOiJhdmlmIiwiYXZpZiI6eyJxdWFsaXR5Ijo2MH19fQ==)
