הביקורת האהובה של עמית

סטלה מאריס

'סטלה מאריס' מספר את סיפור סיפור חייו של אדם, שנולד בזמן מלחמת תש"ח במה שכונה על ידי החיילים ה"גטו" של לוד, רצועת אדמה קטנה ומגודרת בתייל בין המסגד לכנסייה, שבה התירו לתושבים ששרדו את הטבח בעיר להתגורר. אדם גדל עם אמו בחיפה, פוגש שלל דמויות יהודיות וערביות מכל שדרות החברה, לזמן מה מתחזה בהצלחה ליהודי, מגיע כסטודנט במשלחת לסיור בשרידי גטו ורשה ופוגש את אחד ממנהיגי המרד בגרמנים מארק אדלמן(!), חי בזוגיות של שנים עם יהודיה-ישראלית, ופותח עם שותף ישראלי מסעדה ערבית בניו יורק. כל זה לכאורה מעניין, אבל המספר מתיש את קוראיו בחזרות אין סופיות על אותם מוטיבים ותאורי רגש. בסופו של דבר נדמה שבשל המבנה האידאולוגי המורכב של גטאות, ציונות, יהודים ופלסטינים, ח'ורי הזניח את הסיפור עצמו. הרומאן שלו ספוג בקיטש של תאורי האהבה בהשראת המשוררים הערבים הקדומים, ואת רוב הדמויות הישראליות מצאתי שטוחות ובלתי אמינות. הבחירה של המתרגם להביא את שמותיהם של ישובים כמו חיפה, לוד, ושכם בגרסתם הערבית בעייתית, ולפעמים הוא מועד בכפילויות (יפו או יאפא?). בעיקר לא הבנתי את התעקשותו שלא לתרגם ביטויים כמו "יא זלמה" (בן-אדם) או להביא ביטויים מסוימים בתוך השיחה הערבית במקור הערבי באותיות עבריות ואז מיד את הגרסה העברית. איזה מין תרגום זה לכתוב "בערפש. לא יודעת."? האם מישהו היה מפרסם בעברית משפט כמו " איי דונט נואו. לא יודעת."?

7 אהבו