כולם אוהבים לקרוא ולכתוב על טירוף חוץ מהמטורפים. בגלל זה אולי מתפשט השימוש המוצדק במונח "מתמודדים עם מחלות נפש": בדרך לניפוץ הסטריאוטיפים צריך לרצוח את הרומנטיקה. מחלות נפש זה לא רומנטי והדגימה את זה טוב מכולם סילביה פלאת ברומן היחיד שלה, האוטוביוגרפי מאוד, שמדבר על הרבה דברים אבל בעיקר מדבר על דיכאון בגוף ראשון. אני לא זוכר כמה פעמים המילה דיכאון מופיעה בספר ואני בכלל לא בטוח שהיא מופיעה: הדיכאון מסופר והוא מסופר היטב. הוא מסופר בלשון מרהיבה, חדה, צינית, פיגורטבית, ובכל זאת ביובשנות דיווחית, חונקת, שהולמת היטב את תחושת האין מוצא, את חוסר החשק שהוא מסימניו החשובים ביותר של הדיכאון הקליני ורחוק שנות אור מהעצב המתקתק של הדכדוך הנפוץ. אני מתקשה להאמין שהספר הזה קצר כל-כך וכשאני שב ומציץ בו אני מתקשה להאמין שהוא כל-כך אוורירי, כמעט פריך, כתוב בכזאת קלילות. משוררים הם תחמנים, אלופים בטמינת מוקשים, הופכים טיול לשדות פרגים מלבלבים לסכנת נפשות. את נישאת על זרם המילים הפלאתי, הזרם הנעים, ופתאום בא משפט וכמו מערבולת סוחף אותך למעמקים. כמו "פעמון הזכוכית" עצמו: כשפתאום הוא הופיע וגיליתי מה הוא אותו פעמון מפורסם, כשהוא ירד על אסתר ועליי, התקשתי לנשום. ולכן אני גם לא מאמין לה, לפלאת, שבסיום הניחה מה שנראה כרגע אופטימי. כולם אוהבים טירוף חוץ מהמתמודדים עם מחלות הנפש וכשהספר נגמר ואסתר כביכול הבריאה הרגשתי את העמוד רועד תחת חרדת ההתמודדות. (נכתב לפני שנים, נמצא בטלפון)

אם אתם חוששים מרומנים גרפיים, אל תחששו. אם אתם חוששים מטיולי שורשים בפולין, מהחזרות רכוש, מיחסי נכדה-סבתא, אל תחששו. אם אתם חשים משיכה ולו הקלה ביותר אל הספר הזה - קחו אותו. ב200 עמודים גרפיים מסופר בהומור חמוץ-מתוק סיפור שכבר סופר אבל לא בכזאת אלגנטיות ולא בכזה יופי. הדמויות הדו-מימדיות מפתיעות בעומקיהן והעלילה חוצה את גבולות הפריים. הייתי מסכם את החוויה כ'תענוג', אבל אינני מכיר ספרים מענגים רבים שבועטים ודוקרים וצובטים את הקורא בכזו נונשלנטיות מכאיבה. מציק מכל הוא פולחן זיכרון השואה, שהביקורת עליו ועל המסעות התיכוניסטיים לפולין נוקבת ומעציבה. לא לפספס.

עניין שיש לחקור הוא – כיצד ספר גורם לאנשים לבכות. אמת היא שאף פעם לא בכיתי מספר, אבל המחנק המתלווה לבכי לפת אותי רק בכמה פעמים ספורות, כולן זכורות לי היטב. כשאני משווה ביניהן המסקנה נדמית לי בנאלית – בכל פעם כזו שהטקסט הכתוב הביא אותי לכמעט-בכי הייתה נגיעה למוות. אם כך, זה כל מה שצריך לעשות כדי לרגש את הקוראים, להרוג מישהו? אני מעלה את העניין הזה לא מפני שאני מחפש ספונסרים למחקר בנושא, אלא מפני שרק עכשו הבנתי שהמחנק שבא אצלי בסוף 'שתי כפות ידיים ומלה' לא היה תוצאה של מניפולציה רגשית כזאת או אחרת, אלא תוצאה של דבר מה גדול יותר, אינטימי יותר. 'שתי כפות ידיים ומילה' מורכב מנובלה אחת ושלושה סיפורים קצרים: בנובלה, 'יוליק', מסופר על כמה ימים מחייו של יוליק, על רקע כפר סבא של שנות הארבעים. יוליק הוא ילד מופנם המודע היטב לסביבתו. אמו עקרת בית רטוב הזמן ולפעמים מורטת תרנגולות בשוק. לאביו יש פרדה והוא מסתובב כל היום בין עבודה לעבודה, איש של ידיים. הכתיבה של קורן (הבאה לביטויה המלא ביותר בנובלה הפותחת) היא סוגה בפני עצמה, ולדעתי יש לקחת אותה בחשבון לפני קריאת הספר. על הכריכה האחורית תיארו אותה בדיוק רב: "דרכו הסיפורית של קורן מתנהלת בהַראָיָה קיצונית, תוך השתהות העין על פרטים ברזולוציה גבוהה. לשווא נחפש בסיפור הכללות, אמירות בנושאים נפשיים-רגשיים, או הצבעה גלויה על עלילה חובקת כל. את התהליך הרגשי המתחולל ביוליק ומגיע לבשלותו בסיום מראה קורן רק באמצעות הפרטים המוחשיים שמעסיקים את גיבורו". בדיוק כך. בתחילה נבהלתי מן התיאור המתמשך שאין בו ולו דיבוב מחשבה אחד. הכל כמו נמסר מתוך מצלמה. אלא שבהמשך החוויה הפכה חיונית להפליא. גם מבלי שיאמר לי ידעתי בדיוק מה מרגיש יוליק ומה מרגישים הוריו, וגם כשלא ידעתי – היה בזה מהיופי הבלתי מדובב של החיים האמתיים. מעבר לזה – השיטוטים של יוליק ברחבי המושבה הזכירו לי אחרי צהריים נשכחים מילדותי (מי היה מאמין, רק בן 23 ושכח את ילדותו) וההשפעה הייתה כה עזה שאחרי סיום הקריאה (הסיום בקלות נכנס אל טופ-100 הסופים, לאוהבי הרשימות) עשיתי הפסקה של שבוע עד המעבר לסיפורים הבאים. ואז, קראתי אותם. ומה תגידו? המעשה הספרותי של 'יוליק' הפך מסיפור לסיפור רודף יותר, צורב יותר, אינטימי יותר. הרי ב-'הרים כחולים, כמו ים', כפר סבא כבר נמצאת ככל הנראה בשנות החמישים ובכל זאת, יוליק מופיע בה קטן יותר. ב-'שעה ביום', יוליק כבר נפרד מאיתנו והגיבור מפנה את מחסן ביתו, שעה ביום, ונזכר בילדותו הישנה באותה כפר סבא יוליקית. ופתאום נדמה שלישעיהו היה רעיון, חזון, והוא כתב אותו פעם אחת וניגש אליו מזווית אחרת, ואחר כך שוב ניסה מזווית חדשה. ואז מגיע הסיפור השלישי, 'שתי כפות ידיים ומילה', האוטוביוגרפי במוצהר – ומחבר את כל קצוות החשיבה. ולכן המחנק. כי הנה מופיע מוות שקשור אליי, שקשור אל כולנו, אל כל מי שהייתה לו ילדות ויש לו הורים והוא גדל ודבר מה אבד בדרך. עוד לא נתקלתי במחנק טורד מנוחה שכזה. מחנק שנדמה שנגנב ממני והוחזר. אישי. אה, 1: יש הוראות שימוש: לקרוא לאט. אה, 2: העטיפה יפהפייה, לא?

והכלה סגרה את הדלת. איזה משפט נפלא. עובד טוב אפילו באנגלית: and the bride closed the door. זה משפט של אגדות, של מעשיות. של טרגדיות אפילו. מזכיר קצת את ושתי של אחשורוש, ושתי החצופה, הסרבנית. וזה משפט עם עוקץ, כי למרות האגדיות שלו באגדות כלות ונסיכות לא סוגרות את הדלת. באגדות כלות הן הנסיכות שקיבלו את סופן הטוב, הסוף שזכו לו. זה משפט מתקתק ומתעתע ששום דבר טוב לא יכול לצאת ממנו. ובכל זאת כשאתה קורא את הספר הקצרצר הזה, כשאתה מתקדם עם הסיפור, הדרישה שלך מהסופרת לקבל 'והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה' הופכת תקיפה יותר. כשהעניינים הולכים מדחי אל דחי אתה מתחיל להתעצבן. החוצפה של סינדרלה לא תעלה על הדעת. אבל הכלה סגרה את הדלת. את התלונות אתה מוזמן לשמור לעצמך, או לחילופין: להרהר בהן. קריאה לא-נעימה ופורה שתהיה.

"למחרת לא הלכנו ליער": המשפט הזה, העצוב עד מוות, מייצג היטב את הספר המשובח הזה, ספר שלבו לא בהתרחשויות שבסיפור אלא במה שלא מתרחש בסיפור. נדמה שיש שתי עלילות: העלילה האחת היא סיפור ביקורה של נורה בקובנה בקיץ של שנת 1931. נורה בתחילת שנות העשרים שלה, סטודנטית יהודייה, ציונית, שלומדת ארכיאולוגיה בברלין. בקובנה היא פוגשת את ארין, ידיד המשפחה שעקר לאמריקה ובאותו קיץ מגיע גם הוא לביקור במולדת. נורה, שבאותו ביקור גם מתמודדת עם סלידתה מאביה חולה הרוח, מתאהבת בארין כמעט מיד. אל העלילה השנייה אנו זוכים להציץ רק מעט והיא כל הסיפור שלא קרה. כל הדברים שהיו אמורים לקרות והכזיבו. ולמרות שזה סיפור שכמעט ולא מסופר ולא מתרחש בכל זאת מדובר בסיפור סוער ומסעיר, שוקק חיים, שוצף כמו נחל שעולה על גדותיו, וזרימתו הבלתי פוסקת נשמעת כל הזמן מבעד למילים שכן נאמרות ומבעד לדברים שכן קורים. למחרת, למרות שהובטח לה, ארין ונורה לא הלכו ליער לקטוף פטריות. קורים במקום זאת דברים אחרים, עגומים יותר, אבל גם דברים נחמדים מאוד, וגם סתם דברים כמו מפגשים עם חברי ילדות ועם חברות מאורסות. זה רומן משובח, כאמור, שמזמין לנבור בו. הוא נשאר פתוח לכל אורכו (פתוח כמו פצע) והקורא מוזמן לנבור. זה רומן חניכה שלא מביא לידי חניכה, כמעט הכל נשאר כמו שהיה - ובכל זאת הסיפור, הביוגרפיה של נורה, מתרחבת: כל מה שלא קרה מצטרף לחייה, נטמע בה, מאיר מעט את הלילות וזורק צל על הימים. (נכתב לפני שנים, נמצא בטלפון)

בשנת אלפיים וחמש הייתי בן ארבע עשרה וקראתי את הארי פוטר השישי באנגלית, דקה אחרי שהגיע לארץ, ואני זוכר את זה היטב, שהרי את הארי פוטר השישי התחלתי לקרוא אצל סבא וסבתא והטלוויזיה הייתה פתוחה על שידור חי מההתנתקות. ולמרות שתמיד אהבתי ספרים ולקרוא אני לא חושב שעד הארי פוטר סיימתי ספר, בטח לא ספר של מאות עמודים, והקריאה שלו באנגלית קצת הכניסה בי אומץ, וקצת אחר כך, אולי חודשיים אולי שלושה חודשים אחר-כך, נכנסתי לסטימצקי כי צומת ספרים עדיין לא היו כל-כך נפוצים, וגם סטימצקי עצמה לא הייתה חנות צעצועים או כלי כתיבה אלא חנות ספרים אמיתית עם מלא מלא ספרים על כל המדפים ובלי מבצעים מורכבים מדי ובלי חברי מועדון וכרטיסי מועדון, והמוכרת הייתה אשה מבוגרת שהכירה אותי, שיער בהיר, ולא איזו נערת מכירות פעלתנית, ולא ניסתה לדחוף לי כלום, ואפילו ההפך: כששאלתי אותה מה זה הספר הזה, האדם המשוכפל, שעמד יפה בשורת של רבי המכר, היא אמרה לי שזה למבוגרים ולא בשבילי, ושאלתי אותה מה זה בשבילי, זה ספר כבד וקשה, אמרה, הוא ישעמם אותך, חבל על הכסף, ואמרתי לאבא שלי שיקנה לי אותו. אולי מיותר לציין אבל גם אם מיותר אציין בכל זאת, שהרי אף פעם אי אפשר לדעת מה המיותר ומה העיקר, כי ככה זה בחיים, שהרי כושר ההסקה שלנו משתנה מאדם לאדם, ויש אנשים שיסיקו דברים מהר ויש אנשים, כבודם במקומם, שלא יסיקו אותם מיד, וגם יש חלקיק שכזה באוכלוסיה שיגדיל לעשות ויניח הנחות מרחיקות לכת והגיוניות להפליא, ולכן בכל זאת אציין, שכשניגשתי אל הספר עוד באותו היום ומצאתי משפטים מלאי פסיקים שממשיכים עמודים שלמים ומחסור חמור בחלוקה לפסקאות ודיאלוגים שמוגשים ככה, איך ככה, הנה, ממש ככה, פסיק בין דובר לדובר, ומיד החבאתי את הספר בעומק הארון ולא דיברתי על הפאדיחה הזאת עם אף אחד, שלא יגידו, הנה, תראו אותו, כולה קרא את צופן דה וינצ'י ואת הארי פוטר והנסיך חצוי הדם באנגלית וכבר חושב שהוא איזה מטיב-קרוא, ולפישרים כמוהו הכי טוב שיסתמו את הפה ושיקראו את פו הדוב. חלפו עשר שנים ובכלל לא שמתי לב לעיגול כשהוצאתי אותו מהארון, אבל ארון אחר שהרי כבר עבר כמה מקומות מאז וכבר היה הרבה יותר קל להחביא אותו, שהרי בקלות הוא נטמע בין עשרות הספרים האחרים שהצטברו עם השנים ועוד לא נקראו וממתינים לתורם, ותורם, אגב, בדרך-כלל מגיע לפניו למרות שהוא היה הראשון. ואני חושב שמיד התאהבתי בספר ושמיד נהניתי ממנו, ושאפילו בעמודים הראשונים היו לי כמה צחקוקים גרופיים, ממש תענוג, וכבר לא היה עם מי לדבר עליו כי כבר כולם שונאים את סאראמגו, אומרים שהוא לכלך והחרימו אותו, אני לא יודע מדברים כאלה, החרמות הם לא בשבילי, והנה, בלי להתכוון, יצאתי אקטואלי. ואולי הפעם כן ארחיב ואספר שהמורה טרטוליאנו מאסימו אפונסו משכיר סרט ווידאו, וכאן בהחלט יש להבהיר שזו קלטת ווידאו, לא די-וי-די ולא טורנט או איך שלא קוראים לזה, משהו שכבר אין לצערנו או לשמחתנו תלוי מי מדבר, ובמקרה הוא מבחין שאחד הניצבים דומה לו דימיון מופרך, הכל אותו דבר חוץ מהשפם, אלא שאז הוא שם לב שהסרט יצא לפני חמש שנים כשגם לו היה שפם, והדבר הזה מטריף אותו, והטירוף הזה מניע סיפור משוגע ומעניין ומופרך ואמין, ואם בהתחלה חשבתי שהאדם המשוכפל הוא טרטוליאנו מאסימו אפונסו, אחר-כך הבנתי שהאדם המשוכפל הוא אחד, וכולנו השכפולים, וכבר אי אפשר להבין מי זה המקור ומי ההעתק, ממש כמו בפתיחה של העשב של השכן, כשרואים פרבר אמריקאי וכל הבתים אותו דבר וכל הגברים אותו דבר וכל כלי הרכב אותו דבר וכל המדשאות אותו דבר, ויש ברקע את השיר little boxes, והקופסאות הם הבתים וכל הקופסאות נראות אותו דבר והקופסאות הם גם המשרדים והבניינים וכולם יוצאים ונכנסים מקופסאות ואיך אפשר להיות משהו משלך בתוך כל הדומות הזו, לעזאזל. אבל בעיקר נהניתי מהכתיבה של סאראמגו, שנדמה לי שיש שלא אוהבים אותה, ושמחתי שעשר שנים חיכתה לי הכתיבה הזאת, עשר שנים המתינה עד שאוכל להנות ממנה, כמו וויסקי שמחכה שהשתיין ישתבח וישתה הרבה וויסקיאים אחרים כדי שאחר כך, כשיגיע אליו, הוא ידע להעריך אותו, וקצת נבהלתי, כי יש עוד כל-כך הרבה ספרים שמחכים לי וכל-כך הרבה סיפורים, וגם אם זה מובן מאליו זה יכול להפיל התקף חרדה, והיה לי לרגע התקף חרדה לחשוב על כל הקולות שלוחשים על המדפים, כל הסופרים החיים והמתים שמדברים ומדברים בו זמנית וכל פעם אני יכול להקשיב רק לאחד. ובכן, הכתיבה באמת הייתה משהו מיוחד, וזו ממש אומנות לדבר בסגנון הזה, הסאראמגואי, ולספר סיפור בכזו בהירות וחדות, לא להפיל אף פרט ולא להפיל את המתח ולא לטרחן, ואני חושב שמה שניסיתי להוכיח פה ואולי אפילו הצלחתי זה שסאראמגו כנראה יש רק אחד, וכבר בזה יש חצי נחמה, שהרי ייתכן שלא הכל ניתן לשכפול.