מדי פעם נטען ש"המטבח" הוא overrated. אולי במידה מסויימת זה נכון. הספר הקצרה שהיה הפריצה של מי שאוחזת באחד משמות העט החביבים ביותר -בננה יושימוטו- הוא לא בהכרח מה שמצפים ממנו להיות וכאן אולי טמונה הבעייה, בפער הזה, שיכול להיות גם הפער בין מזרח למערב.
עדיף אם כך לבוא בלי ציפיות בכלל, זה כלל שיפה גם לחיים ולאו דווקא לספרות. אבל בעוד החיים יכולים להיות מחורבנים למדי, הרי שמהספר הזה תקבלו רק טוּב. הכתיבה היא פשוטה, כמעט תמימה, ילדית, אבל האם לא כך כל הדברים הטובים, היפים, הפשוטים? כמו אור ירח או פריחת דובדבן, או אפילו סתם חדר מטבח. נקודת מבט נפלאה כל כך, אופטימית באופן אלגנטי שמצליחה להדהד גם באירועים כמו מוות או חוסר התאמה מגדרי שמתוארים בו רחוק כל כך מהקושי הנעוץ בהם, כמעט בהגדרתם.

הספר הזה הוא לא מאורע גדול כמו שמתואר לפעמים אבל הוא מתוק, לא באופן סכריני אלא כמו אשכולית אדומה, כמו שיר של Belle and Sebastian, כמו לנסוע באוטובוס חזרה למקום בו גדלת, כמו להצליב מבט עם זר ברחוב ומייד להשפיל את המבט בחזרה.

אלוהים, תעשה שאנשים יבינו שזה לא הספר הכי טוב של סאראמאגו. בעצם, היה זה תחילתו של הסוף מבחינת הכתיבה שלו. מפה הוא רק הדרדר. הספרים הקודמים שלו אמנם יותר קשים לקריאה (מסתבר שזה אפשרי), אבל יותר טוטאליים. גם הספר הזה שווה כל רגע של "ראבאק, אם אני קורא עוד עמוד הראש שלי מתפוצץ ממחסור בסימני פיסוק".

***


הייתי כותב כאן שבדרך כלל אני לא מאלה ששוחטים פרות קדושות, ושהייתי צריך לתת לספר הזה שני כוכבים, יעני "לא משהו" המעליב, לא שאליס מונרו, זוכת פרס נובל טריה ומהוללת, גולשת ב"סימניה" תחת שם בדוי (היי, אולי זאת יערה?), או שאולי אני פשוט לא מתחבר לספרות נשים כזאת, אבל זה לא נכון. אני שוחט פרות קדושות בלי סנטימנטים כי פרות קדושות זה בולשיט וקראתי מלא ספרים שאנשים עפו עליהם והם היו מזעזעים, ולהיפך, ולספר הזה אני נותן שלושה כוכבים כי וואלה, מגיע לו כנראה כי בכל זאת יש בו משהו והוא לא סתם (רק שכנראה הוא לא שווה יותר בתקופה זו בחיי), וקראתי בעבר תועפות של ספרות נשים מעולה ומדהימה.

אלא שמה לעשות, הספר הזה, ועוד ספרים של מונרו, (שהתחלתי לקרוא כי בסדנת הכתיבה של אשכול נבו ואורית גידלי, אשכול אחז את "בריחה" ביד רועדת ובקול נמוך אמר שהכתיבה כאן ריסקה אותו) פשוט לא מצליחים לעשות לי את זה בשום צורה. נתתי להם יותר מצ'אנס אחד, וזו הפעם השלישית שאני מתחיל את "בריחה" ומת לברוח אחרי סיפור וחצי. אולי זה אני, אבל השתעממתי תחת. אני מבין שיש פה רבדי-רבדים של תובנות ואבחנות, ושהעיקר פה זו הדרך ולא הפואנטה, אני מבין את זה, ובדרך כלל גם אוהב את זה, אבל הספר הזה פשוט, לא יודע, ובאמת עם כל הכבוד לג'ונתן פראנזן שמשפריץ ניטים בהקדמה, אני קורא שלושה עמודים ומתעורר חצי שעה אחר כך בלי להבין מה לעזאזל קרה ומה אני עושה בתחנת האוטובוס בגדרה, בלי כליה, כשהרוק שנוזל לי מזווית הפה מרטיב לי את הג'ינס.

אז אתם יודעים מה? אני מעדיף את יו נסבו. סו מי.

***