אם ישאלו אותי, זה בהחלט סוג הספרים שאני חיה בשבילם. הספר הזה הוא המיצוי של היופי שבפשטות; ילדותי, לא עמוק מידי, וכתוב נהדר.
זה לא שאין ספרים טובים יותר מ”בית הספר לטוב ולרע”. ספרים עמוקים ומיוחדים הרבה יותר ממנו מסתובבים שם בחוץ, ועדיין, אני שמחה שיש לי את הספר הזה בבית.
(וכן, אני חיה בשביל הרבה דברים אחרים; חלומות, תקוות, אנימות ובחורים ובחורות ממזרח אסיה שרוקדים להם על במות [האחרון בעיקר], אבל זה אחד מהם)
בתמציתיות, שתי בנות שהן ההפכים השלמים אחת מהשנייה – סופי, מהממת ביופייה ושמרבית דאגותייה סובבות סביב כמה קמטים יש לה על הפנים, בניגוד לאגתה, ילדה אפלה ומכוערת, שדואגת להיגיינה הרבה פחות ממנה, חיה בבית קברות, ואם בקבירה עסקיננו, היא קוברת את עצמה בבית (קריצה קריצה) בצורה קבועה, והיא פחות או יותר הנפש התאומה של כל ילד חנון, גיק, או אפל באופן כזה או אחר איי פעם.
אם אתחיל לקבור ברקע לא אסיים לעולם ויש לכולנו דברים יותר טובים לעשות עם חיינו, אז בתמציתיות עוד יותר – השתיים מוצאות את עצמן במקום הנקרא "בית הספר לטוב ולרע", שמחולק לשני צדדים, שנראה לי שכולנו חכמים מספיק בשביל להבין איזה.
והנה הטוויסט – אגתה האפלה נדחקת לבית הספר לטוב, בזמן שסופי נכנסת לבית הספר לרע.
באם.
הייתי נותנת לספר הזה חמישה כוכבים, אבל למען האמת, במקרה ההוא זה היה עלבון לכל ספר שקיבל חמישה כוכבים אי פעם. זה ספר של שלושה-ארבעה כוכבים גג, ואני אדם מאוד לארג'י, אז אני אזרום.
למה, אתם שואלים? כי הוא לא מורכב, הוא פשוט, קליל, הוא כמו חטיף לפני ארוחה גדולה (למרות האורך המכובד שלו). וכבוד לסופר והכל, אבל זה פשוט נורא לתת לו חמישה כוכבים.
