ספר מרהיב! אחת מחוויות הקריאה המעניינות ביותר שהיו לי, ובוודאי, אחד מן הספרים המוצלחים שקראתי.

"איש אחד מתחיל ללכת ביער...והאיש הזה הולך ופוגש חמש מאות אלף גליסאנים (צ'ילנים) שהולכים ובוכים. ואז הוא נעצר ושואל אותם מדוע הם בוכים. ואחד הגליסיאנים נעצר ואומר: 'כי אנחנו לבד ואיבדנו את הדרך' "

סיפורו של זרם אבוד ושולי בפיתוליה האינסופיים של היצירה המקסיקנית המודרנית. עדויות משוררים לעולם שהוא חל

מה לעזאזל קראתי, שמישהו יעיף לי סטירה ויחזיר אותי מיד למציאות. ספר מטורף. ברור שאני לא יודע מאיפה להתחיל לכתוב את הסקירה הזו, שכן זה לא ספר סטנדרטי, האם אפשר שהסקירה עליו תהיה סטנדרטית?
ספרות דרום אמריקאית... נו היא לא לינארית, ואלה שאני קראתי לפחות נטו לריבוי דמויות, חלקם עם אותם שמות, ופתלתלות בעלילה מקסימה ולפרקים מעייפת.
שימו לב מה בולניו עצמו, כותב על הספרות הדרום אמריקאית והספרדית: "לפנים

ספרות דרום-אמריקאית, כהכללה, היא לא פשוטה, ואי אפשר להפריד אותה מההיסטוריה הבעייתית של המדינה שבה נכתבה. הספר הוא פזל, מבוך, תשבץ, ולמרות ש"קל לקריאה" הוא תואר מרוחק מאוד ממנו, לא יכולתי להניח אותו מהיד.
הספר מספר את סיפורה של תנועת האינפרה-ריאליסטים, שבספר מכונים ריאל-ויסרלים, במקסיקו של שנות השבעים עד שנות התשעים. אולי מי שבקי בהיסטוריה והספרות של מקסיקו יוכל לזהות את המציאות שמאחורי הבדיון וא

זה ספר שטלטל אותי, לא בכיוון מסוים אלא טלטלה אקראית, כזו שזורקת אותך בו זמנית למספר כיוונים ואתה מבין שאין טעם לנסות לפתח אוריינטציה, כי תכף ממילא לא תהיה שם.
ומאד נעים היה להתמסר לטלטלה הזו. נעים היא אולי לא המילה המתאימה ביותר. זה היה בעיקר מהנה. מאד מאד מהנה.

הספר עוקב אחרי חבורה של צעירים, משוררים ניהיליסטים מזרם שולי בשירה המקסיקנית. אני מניחה שמי שמתעניין בשירה דרום אמריקאית ימצא בכך ענ

הביקורת המקורית נפתחה באיזה ציטוט מ 2666 והמשיכה בכמה פסקאות גרועות על מלאכת הקורא, על משמעות הספרות ועל המסקנה שמדובר בספר חיים. והנה אני אחרי קריאה רביעית בספר הזה וקורא שוב את הביקורת הישנה ומרגיש נבוך מהשטויות שכתבתי.

בלשי הפרא הוא מסוג הספרים... בעצם אין סוג ספרים שניתן לשייך את בלשי הפרא אליו. הוא נמצא במרכזה של נקודה סינגולרית שמעקמת לאינסוף כל תיאור או ניסיון להסבר. רק אכתוב כאן (וכנראה

בעוד שפה מפטפטים על חוק הסופרים -בעד ונגד- ועל דירוגים ועל קיטלוגים -סתם ספר טיסה, לכל היותר שלושה כוכבים- וחיים את הספרות כמו עניין של מה בכך, כמו עניין של אחרי הצהריים ושל שבתות, ועניין של שיחות סלון וכוסות קפה, כמו תחביב: בעוד אנו, הבורגנים, אוהבים את הספרות שלנו על השידה שליד המיטה, יש קהילה רחוקה -גם בזמן, גם במרחב- ברברית ואלימה ומחתרתית, קהילה שבשבילה הספרות היא החיים והיא המוות, היא סקס הי

עשיתי את זה - הצלחתי לסיים את הספר בן ה - 641 עמודים עם למעלה מ - 200 מראי מקום. וואוו.. זה היה מאמץ לא קטן אבל חוויתי ביותר. ספרות במיטבה אם כי מתאימה ל"מטיבי לכת". העובדה שכ-400 עמודים מתוך הספר הם מונולוגים של דמויות שונות המספרות את חווית המשוררים המקסיקניים - חייהם, התנהגותם, מחשבותיהם ובעיקר הרמזים שהם מפזרים לכל אורך הדרך על 2 הגיבורים הראשיים של הסיפור אוליסס לימה וארתורו בלאנו (שכמעט ולא

הרומאן הגדול הזה של בולאניו מחולק לשלושה חלקים. החלק הראשון מסופר מנקודת מבט של משורר בן 17 שמגיע למקסיקו סיטי. הסגנון הריאליסטי והגס של החלק הזה הזכיר לי מייד את הרומאנים של צ'רלס בוקובסקי. ובכל מקרה, החלק הזה זורם מצויין, קריא מאוד, מצחיק מאוד ומחרמן מאוד לפרקים. החלק השני של הספר, שהוא משהו כמו 2/3 ממנו, הוא תיאור חיים של קבוצת משוררים בשם "הויסרל- ריאליסטים", שמסופר דרך כמה נקודות מבט. שני הגי

מהמם, מסחרר, מפתיע, מקורי, מעורר השראה. הרפתקאותיהם המופרעות וההזויות של קבוצת משוררים אוונגרדיים, או מעין רומן אוטוביוגרפי של בולוניו, שמופיע בספר כארטורו בלאנו. על ספרות, על שירה, על ממסד ספרותי, על חופש מוחלט והמחיר הגבוה שהוא גובה