לפנים הכרתי בחור שהאמין בפֵיוֹת.
הוא סיפר לי שהן מפזזות סביב ראשו מדי פעם כמו גוּפִי בסרטים המצוירים כשהוא מקבל בומבה על הראש ורואה כוכבים.
כך הוא ראה אותן כשהיו לו ימים טובים והוא היה מאושר. בימים שלא, היה נתקף מיגרנות איומות ולא יודע נפשו מרוב צער.
הוא היה איש חכם מאוד, על סף הגאונות וראה כל מיני דברים שאנשים רגילים לא רואים או מבטלים כלאחר יד.
מאוד אהבתי אותו כי הוא סבל כל כך ואני עם משכנות השאננים שלי – לא ידעתי מַדוֶוה מהו.
הוא היה יושב ומספר לי על צרותיו וגרורותיו ואני הייתי מהנהנת ומרחמת עד שיום אחד נדבקתי ממנו והתחלתי גם אני להיות עצובה.
ההידרדרות הייתה הדרגתית ומזל שתפסתי אותה ברגע האחרון.
זה היה כמו להיות חולה אנושה ללא תסמינים. חצי מהיום הסתובבתי כמו ערבה בוכייה ובחצי השני לא נרדמתי בלילה, הייתי כסהרורית.
עד שהחלטתי לקחת את עצמי בידיים ולהחזיר את האופטימיות לתקנה.
התחלתי לבשל, לקחתי כלב ועברתי למכנסיים עם גומי.
את כל הג׳ינסים תרמתי לצבא הישע והארכתי את השיער.
לרגע לא האמנתי שההצלה תגיע משמים כי המלאכים היחידים שאני מכירה ורוצים בטובתי גרים עמי תחת קורת גג אחת.
אליבא דה קניוק יתכן וישנם מלאכים בשרות הקב״ה.
לא מן הנמנע שיורם הוא כעת מלאך, מביט על כולנו מלמטה ממש כפי שמראה עטיפת ספרו. אולי מחייך, אולי קצת עצוב אך עדיין מודע לפעימות הלב של העולם; כל ההפרעות, הרעות, החולי והשיגעון נהירים לו והוא מסביר אותם יפה-יפה ביצירה זאת.
האם יש מלאכים? מה תפקידם? מה ההבדל בין מלאך לשרף לכרוב והאם כדאי בכלל להיות לצדם של השדים? כל זאת ובנוסף מקטעים, אנקדוטות מחייו. הוא זורם כהרגלו בתודעה כמו הגנגס ואני בתוכו צפה על הגב, מדי פעם עוברים בסך שארי אדם; יד או רגל או גוף מכורסם אבל זה לא מפריע לי כי אני צופה ומפנימה וזוכרת הכל.
ישנם הסברים שקל לפספס ומשנתו לא תמיד מעובדת והגיונית; גם לא הצלחתי להבין אם הוא מלגלג או נושא דבריו ברצינות אך הוא תמיד על השביל גם אם לעיתים נרשמת סטייה ובינינו, יש מלאכים בינינו.
על הארץ, על האדמה ובאוטובוס. הנער שעזר לזקנה לחצות את הכביש, האיש שנתן בקבוק מים לחסר הבית על המדרכה, הקופאית ששילמה על מוצרים עבור לקוח ששכח את הארנק בבית.
והם אינם בעלי כנפיים ואין להם הילה מסביב לראש ואין צורך להאמין בהם כי הם פשוט ישנם.
כתיבתו של קניוק חווייתית ובלתי נשכחת אך מסוכנת לאלו שלא יודעים לשחות. אפשר כמובן לשים מצופים אך קחו בחשבון שיכבלו אותכם.
פשוט, Read between the lines and free your mind

דוד בוזגלו אמר פעם " אין זה אלא יתרון לטקסט אם הוא מצליח לזרוק אותך הלאה מעצמו". הצפייה התובענית הזו התעוררה בי כשנתקלתי בספרו האחרון של קניוק "מלאכים".
קניוק בערוב ימיו התיישב לכתוב מסה. והגדיר אותה כניסיון ובאותה נשימה גם כצער נוקב.
מזמן לא קראתי יצירה עדינה ומבריקה כזו, הוא פותח בהקדמה מתנצלת בפני הקורא על היותו משולל כלים להתעמק בכל נפתולי הפדרציה הגלקטית בה אנו חיים ועל צניעות המסגרת בה הוא כן בחר להתעמק. יש לציין שבאותה נשימה הוא כן יודע להגיע לפרטי פרטים למשל, אומדנם המוערך של שלא פחות מ30156522 מלאכים או להגיע לכמה שמות עלומים כמו דודבדיה, טישבש או שפטיה שזהותם ומיקומם נותרו עלומים.
כעשר שנים הוא עבד על המסה, מתוך תקווה ש"קוראיו המעטים" יהנו אף הם מהספר ויזכו לפגוש מלאכים ויודו להם ולו רק בשמו על שהם עדיין בוחרים לבקר אותנו מדי פעם.
קניוק נותן מספר דוגמאות למשמעות המושג מלאך בעולמו, לפי "הנהלים" מלאך חייב להיות דמות נאצלת וטהורה, ובואו נודה בזה כמה מאיתנו מכירים מישהו באמת בעל תכונות אלו?

המלאכים שלו אולי טהורים אבל רובם לא ממש נחמדים אלינו, בתנ"ך הם מגיעים על תקן שליח, אבל איך מזהים אותם? אני מאמינה לקניוק שהוא פגש כמה, והוא אכן מתאר אשה אצילת נפש שניסתה להציל את נפשו של עייר קטן שנזנח על ידי אימו בגלל טמטומו של בן אדם כמובן, והיא מנסה להנשים אותו עד שהוא נופח את נשמתו ועולה לגן עדן לחמורים.
דמות נוספת ה"חשודה" כמלאך היא דמות של חולה נפש שהתכתב ונפגש עם קניוק תקופה ממושכת, אותו מלאך ידע שהוא משוגע , אבל לא חשב על עצמו שהוא אידיוט ולכן לא דגל בשפיות המשעממת של בני האנוש. קניוק היה הנפש היחידה שליוותה את אותו מלאך עד יומו האחרון.

אם כן , מלאך, על מנת שיהי המלאך, חייב שיאמינו שהוא מלאך! הצורך האנושי "לברוא" לעצמנו מלאך נובע מהצד הפסימי של חיינו, רק עצב מוחלט יכול להביא אותנו לחלום לברוא מלאך להיתקל בו .
קניוק חכם מספיק להגיע לתובנה שאם לא הצליח לברוא לעצמו מלאך , הוא יסתפק בלכתוב על מלאכים, כמבוגר הוא כבר יודע שלא ישנה דבר בסדרי עולם, שהרי רק הצעירים תמימים מספיק להלחם בקרב מיותר.
כמו כל תכשיט יקר ערך, המסה משובצת בכמה אבני חן בדמות הברקות שרק קניוק יכול לחשוב עליהן: הוא מתחקה אחר התהליך כיצד הנורמה לשתוק מטעמי כסילות, הפכה לשתיקה מטעמי " נחמדות" או כפי שהוא מטיב להסביר: " מי שפעם שתק כי היה טיפש ולא היה לו מה לומר, וקיבל את התואר נחמד מפני ששתק ולא אמר דבר.
או הסיכוי האבוד שהמשיח יגיע אי פעם ולכן נחרץ גורלו להישאר מושא לערגה נצחית, רק משום שהתסריט בו המשיח יצליח לעבור את גבול ירדן ויתקל ביצחק המג"בניק העצבני שיאכל את הלוקש וייתן לו לעבור , זהה לסיכוי שהחמור שלו יעבור בשחיה את הירדן בעונת החורף.

בכל הנוגע לשדים, קניוק יוצא מתוך הנחה כי אם המלאך חיי בלהיות היפוכו של בשר ודם ועם מוטת כנפיים של דינוזאור לפי חישובים הנדסיים , השד הוא כל מי שאחר מאיתנו , והשדות רחמנא ליצלן הן בסך הכול נשים חזקות, ובראשן עומדת לילית שהיא מלכת הדמונים הבלתי מעורערת. אותה לילית על פי הספרות הדתית (התנאים) אחראית לדורות של נשים אשר עוסקות מטבען בכישוף , ואין דבר יותר מפחיד מקבוצת נשים עצמאיות שבנוסף לכל הצרות יש להן צורך להתחבק או להרים קול. המקובל דה לה ריינה אף ראה את לילית יושבת למרגלות כסאו של אלוהים , כנראה מתוך רשעותה הרבה אלוהים רצה אותה צמודה אליו.
אם כן להיות מלאך סותר כל מידה אנושית וניתנת להבנה, כל תכונה אנושית הנגלית במלאכים גורמת לגירושם המיידי לגורל של תשוקה לגוף הנשי .מה שמוביל לתובנה העיקרית של קניוק כי השד הוא כפי שהאדם רואה את עצמו, ואילו המלאך הוא האדם כפי שהיה רוצה לראות את עצמו.
מכיוון שקניוק הוא לא מלאך ולא שרף הוא מקנח באהבתו האבודה לאנג'ליקה כי אם לא נהיה מונעים מכוחם של השדים לא נוכל לחלום על מלאכים.

אסופת רעיונות, תובנות (נכונות ושגויות) והגיגים צפופה ולא מסודרת על עולם המלאכים (והשדים) עפ"י עולמו של הסופר.
תפיסות רווחות ופרטיות שלו מהעולם הקתולי והיהודי, מעולם הרנסאנס האמנותי ועוד, ועוד ועוד ... כפי קריאתו הנרחבת של המחבר.
נראה רצוף באי דיוקים, אי הבנה מספקת ושטחיות ברובד התיאורטי אבל יתכן שעם "נסיון" ברובד המעשי, כלומר תיאור דמויות אמיתיות משולי החברה אשר יכולות להחשב כנשמות טובות ותועות (מלאכים ?).
משפט אחד (מקורי ?) בסוף הספר עשה אותו שווה לשיתוף : "המלאכים ... מעוררים פיהוק, אינם מהווים תשתית לשום דבר מלבד חלום מתקתק ויפה, אבל מה, תן לי את החלום הזה כמציאות ואני, מה לעשות, אתן בחינם את את כל היצירתיות הארורה שהעניקו לי השדים".