לקרוא - ויותר מזה: לסקור ספר ממואר זה כמו לקחת בגד בהשאלה. את מחזיקה בו, ואת יודעת שהוא לטעמך, הוא מתאים למידותייך - הפיזיות והספרותיות כאחד, ובוודאות תאהבי אותו. אבל באותה מידה (תרתי משמע) את גם יודעת שאת צריכה להיות מאוד זהירה, לשמור כל הזמן. לא להרוס, לא לשנות את קווי המתאר. קיבלת לידייך דבר יקר ערך לצד השני, ואת נדרשת להיות זהירה.
בשלוש פעימות אינטנסיביות קראתי את הספר הזה והיה לי קשה להניח אותו מהיד. יש בו מהכל, והכל עוצמתי: עצב ושמחה, ייאוש ונחישות, קריסת הגוף ושיקומו, הרס ותקומה. והכל נע על הסקאלה הזו, והיא נעה מניגודיות אחת לשנייה, כשבמרכז הסיפור אישה אחת שלא ויתרה לרגע, ונתנה פייט רציני למכה שנחתה עליה באמצע החיים, ככה, משום מקום.
בספטמבר 2019, נסעה פליין לחופשת יצירה בחבל שמפיין בצרפת. מקום קסום, המפגיש עם אומנים מכל העולם, כל אחד בתחומו.
זו היתה אמורה להיות חוויה מעשירה ויוצאת דופן, והיא באמת היתה כזו, אבל יוצאת דופן בדרך שבה התגלגלה והפכה לחלום בלהות כשהיא השחקנית הראשית בסרט אימה שלא רצתה לקחת בו חלק.
היא עברה שני אירועים מוחיים קשים, וחזרה ארצה כעבור שבועיים בטיסת חילוץ רפואית מורכבת.
בכתיבה שיש בה הרבה חשיפה אישית ואומץ, כשאת שני אלו עוטפת כנות, מגוללת פליין את סיפורה החל מרגע החילוץ בצרפת, הנחיתה ב"שיבא" במחלקת טיפול נמרץ, ומשם כל התחנות במסע הארוך של השיקום הסיזיפי, והקשה.
כמו פעוט העושה צעדיו הראשונים בעולם, כך היא למדה את החיים מחדש. עקב בצד אגודל. צעד קדימה ושניים אחורה, ההבנה שהחיים שהכרת השתנו, ואת נדרשת להסתגל לחיים אחרים. הראש שלך נמצא במקום אחר ממה שהגוף שלך מסוגל כרגע. ואת נדרשת להאט, ללמוד מחדש, להקשיב לגוף שלך, שהוא עכשיו גוף שני, לא ההוא, הראשון שהכרת מאי אז.
"שוב ושוב הגוף שדד ממך נכסים וחלומות" (עמ' 86)
את שרית אני מכירה מקבוצות הספרים בפייסבוק, שם היתה מאוד פעילה, ומהפוסטים שהעלתה תמיד הצטיירה דמות של אישה תאבת חיים וסקרנות, המסתערת על כל דבר בכל התנופה, וכשקראתי את הספר הבנתי איך התכונות האלו עמדו לצידה במסע השיקום בצירוף מעטפת התמיכה ההדוקה של משפחתה והחברים שעטפו ותמכו ולא עזבו לרגע. ושוקי! מבלי להכיר אותך אני יודעת שאתה זן נדיר.
"בגוף שני" , איזו בחירה מוצלחת של שם הספר! בפרק התודות יש הרחבה עליו ועל מי שהגתה אותו.
כתיבה בגוף שני זו צורת הכתיבה הכי פחות חביבה עליי. משהו בצורת הכתיבה הזו לא ממש מחליק לי בקלות. אבל בסיפור כמו זה, הכתיבה בגוף שני היתה הכרחית. המרחק שצריך לקחת, הצעד הזה אחורה שהכותבת נדרשת לעשות כדי לספר את הסיפור הלא קל הזה.
בגוף שני לא רק שם הספר, אלא כתיבה בגוף שני, וזה סיפור שמביא את סיפורו של הגוף. פליין נתנה לגוף שלה קול שסיפר סיפור שיותר מכל יש בו הרבה הרבה אהבה, תקווה, ואור. נהרה של אור שגברה על כל הדברים שאיימו עליו. אבל האור תמיד נגלה בסוף.
שרית, תודה שכתבת ושיתפת. ורק ימים שמחים וטובים, את ראויה להם.


















