בשנות התשעים לקחתי קורס אצל ב"ז קדר, על ימי הביניים. הוא היה שקול בדיבורו, מדוד ואטי עד כדי הבלטת שרידי מוצאו, ותמיד אדיב. גם כשדיברתי שטויות הוא ביכר התנסחות זהירה, מכבדת, על פני קטילה שזומנה לו על מגש. הוא יצר אווירה נעימה שעודדה שיחה ושאלות, אבל הייתי מסוגר וחרד מכדי שאנצל את הכנסת האורחים שלו.
עם פרסום ספרו "עם נורית", מסתבר שמאחורי החזות של הג'נטלמן האירופי הנעים והעדין הסתתרו יצרים גועשים, שאינם שוככים גם בגיל שמונים.קדר כותב בלי התנצלות, בלי חשבון, בלי סימן לכך שהוא סבור שהוא חייב הסבר למישהו - לא על כך שעוד לפני גירושיו היה עם נשים אחרות מלבד אשתו, לא על אופן גירושיו ולא על מה שהגירושים עשו למשפחתו. האם כל החוקרים באקדמיה הישראלית היו כה בוהמיינים בימים ההם? איזה מחיר גבה מנשותיהם ומילדיהם אורח חיים כה משולל רסן? כנראה בשנות השישים לא היתה בעיה עם בגידות.
ב"סוף דבר" של יעקב שבתאי, שהתפרסם בשנות השמונים, הגיבורים הם בני מעמד הביניים, משכילים, בעלי מקצועות חפשיים, עם ילדים שכבר התבגרו, והם מתחילים עם כל מה שזז ושוכבים עם כל מה שזז, ועל בגידות מוחלים להם בני זוגם, גם אם רק לכאורה, כדי לשמר נישואין, וזאת כשברקע נשמרת טינה כבושה, כאילו מי שצריך להתבייש זה הנבגד, על כך שהוא חש טינה, ולא הבוגד, על כך שבגד. באווירה כזו, לא פלא שקדר מצא כנורמלית את ההתייחסות הזו שלו למוסד הנישואין. כנראה כך נראתה הבוהמיה של אז. אבל הזמנים השתנו. ואולי לא?
קריאה אפשרית בספר היא דרך מה שאין בו: התייחסות לילדיו של קדר מנישואיו הראשונים. מראש לא נועדו הילדים להיות מוקד הספר, אך עם הקפדתו המדעית של קדר ודקדקנותו באיסוף עדויות, אפשר היה לצפות שישלים את הפינה הכוססת, הפצועה הזו: חייהם של ילדים שאת ביתם עזב בקטנותם. הוא התעקש על פרסום הספר, על מתן פתחון פה לאופן שבו ראה את נורית ואת זוגיותם. תיאורי ההפכפכות, העצבנות, ההתלהבות, הקפיצה הפראית בין הרגשות, מחמיאים לנורית. נראה שקשה היה לחיות עם אדם כמותה, אבל "איך אפשר לעבור את החיים / הנוראים האלה / בלי שמץ של טירוף / בלי שמץ של רוחניות / ... בגאווה עתיקה וקודרת"? (זלדה).
מסתבר שהתשוקה להיטמע בבן הזוג כוססת בלב רבים. ההבדל הוא רק במידת הנכונות לנתץ אורחות חיים לשם כך. מלבד אהבה, היו אצל קדר ונורית קנאה, טינה, כעס, היעלבויות, אומללות, בדידות, אמביציה, רגש תחרות, חוסר בטחון, צורך בחיזוקים. קדר ונורית עברו בנפרד שנות ייסורים של אהבה שמגלה את עצמה לאט, עד שגילו שאינם יכולים זה בלי זו. האם כל אדם צריך בערה כזו, ומי שאין לו אותה הוא כבוי, מת מבפנים ושום דבר לא יכול להציל אותו? אם היתה זו אהבה, האם הגשמתה שווה את הסבל שבפירוק משפחות? האם יש לקנא באדם כזה על שזכה להישרף באש של מה שהוא מכנה אהבה, מה שרובנו לעולם לא נדע? או לרחם עליו, על כך שלא יכול היה ללא ההישרפות הזו, כאילו בלעדיה היה חסר במשהו, ולכן כל חייו, גם חייו עמה, לא היה אלא חלק משלם, לא דבר מה שלם? האם ההשתוקקות המתמדת היא דפוס האהבה האולטימטיבי? ידעתי אהבה מהירה של התלקחות והישרפות, ואהבה אטית של הרגעות והתרגלות. מה מביניהן היא האהבה החודרת, הנוקבת, החיה? האם רק אחת מהן היא אהבה?
אולי הנסיון התמידי להיטמע בזולת, הסירוב העיקש לקבל את מחסום הבשר והעור, את גבול הגוף, הזהות, האינדיבידואום, כפי שביטא קדר בחייו עם נורית - אולי זהו שימור הקסם שבחיים, שימור הרצון הפיטר-פני לא להתבגר, לא להכיר בעובדת סופיותנו במרחב ובזמן, לא להכיר בעובדת קיומו של המוות. נראה שזו היתה האהבה של קדר ונורית. נראה שזו אחת מאותן אהבות ש(באופן שכנראה אינו יכול להיות מובן לצעיר כמוני), נמשכות גם אחרי שאחד השותפים לה כבר עזב את העולם.













