• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
We Wish to Inform You That Tomorrow We Will be Killed With Our Families: Stories from Rwanda

We Wish to Inform You That Tomorrow We Will be Killed With Our Families: Stories from Rwanda

מאת Philip Gourevitch

הביקורת של cujo

תמונה של cujo
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
We Wish to Inform You That Tomorrow We Will be Killed With Our Families: Stories from Rwanda

We Wish to Inform You That Tomorrow We Will be Killed With Our Families: Stories from Rwanda

מאת Philip Gourevitch

הביקורת של cujo

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של cujo
הוצאה לאור:Picador
0

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני שנתיים•8 דקות קריאה

אזהרת טריגר של רצח עם וטבח. וסקירה ארוכה מאוד.
רואנדה מסקרנת אותי כבר הרבה שנים בגלל שלוש סיבות עיקריות :
1. ידעתי שהייתה שם מלחמת אזרחים אכזרית ( זו לא הגדרה נכונה אבל זה מה שידעתי ) וששכנים קמו ורצחו את שכניהם וחבריהם. רציתי להבין איך דבר כזה יכול לקרות פתאום.
2. ידעתי שהיתה איזו מעורבות צרפתית\ בלגית והיה מקרה אחד לפחות שבו הכוחות האירופיים עמדו מנגד ונתנו לטבח לקרות.
3. מכתבות וקטעי טלוויזיה מהשנים האחרונות הבנתי שהיום יש שם שלום ורוצחים חיים בשכנות למשפחות נרצחים. חלק מהכתבות ציינו שזו המדינה הבטוחה באפריקה. רציתי להבין איך עוברים מטבח הנוראי לשלום שהמדינה שורה בו היום.

הסיבות הללו והשם המסקרן גרמו לי להוסיף אותו לרשימת ההשמעה שלי הרבה לפני ה7.10, אבל כיוון שאיני חובב ספרי עיון וכיוון שהסופר הוא אמריקאי ולא ראוואנדי כך שאינו נכלל במסע העולמי שלי ,וגם כי זה ספר על רצח עם... דחיתי את ההקשבה לו.

רצח העם ברואנדה שהתחרחש ב1994 אינו קשור ל7.10, אבל אני חושב שלכול ישראלי הכל קשור ל7.10 מאז ה7.10 . כמו שרכבת או צפירת הקטר קשורים אצלנו לשואה כך גם חלקים רבים ממה שמתואר בספר מעוררים הקשרים ל. 7.10
שמעתי את הספר אחרי טבח 7.10 כי משהו בי נאטם מאותו יום ואפשר לי לגעת בנושא כל כך מחריד, אבל עדיין הפתיחה שלו הייתה אגרוף בבטן.
הספר נכתב ומסתיים ב1998 בזמן שהמלחמה ברואנדה עדיין התחוללה. אין בו תשובה לנקודה השלישית. הוא מסתיים בייאוש. סוג של. יש בו ניצנים של מה שיבוא אבל הם עוד לא עובדים. אני אפרט בהמשך.

פיליפ גורביץ הוא עיתונאי אמריקאי דור שני לשואה שמגיע לרואנדה אחרי רצח העם הנוראי שהתרחש שם ב1994. במשך שלוש שנים הוא מבקר ברואנדה מספר פעמים ומתעד את המתרחש בה ואת מצבה אחרי הטבח. גורביץ הוא עיתונאי לבן אמריקאי במדינה אפריקאית שעדיין במצב מלחמה. הוא מודע לכך שהוא לא תמיד מקבל את האמת ויש דברים שלא משנה כמה ינסה להבין הוא אינו יכול כי אינו בן המקום. במודעות הזו ובפרספקטיבה הזאת הזאת נכתב הספר . יש לו את היתרון של טריות האירועים ואת החסרון של הסתכלות מרוחקת של זמן ומקום.
קשה לי לשפוט טיב של ספר עיון . היו מקומות שהרגשתי שהוא נכנס לפינות והיו מקומות שהרגשתי שהוא פורש תמונה ממעוף הציפור. הספר מתאר בעיקר תמונה מעיני השבט הנטבח אם כי גורביץ ניסה לנביא עדיוית אחרות, אבל אם נהיה כנים ובלשון עדינה : לא תמיד צריך לאזן ביחוד כשנמצאים כל כך קרוב לאירוע כל כך נחרץ.

כדי להכין את הקוראים למה שאמור לבוא, הספר נפתח שנה לאחר הטבח בתיאור של כנסיה מבודדת שגופות הנטבחים הושארו בה כמו שהם כאנדרטת זכרון וכדי שהעולם יראה מה קרה שם. לעולם לא היה אכפת.

לפי גורביץ( כל טעויות במידע שלי הן ) ,מאז המאה ה13 בערך, חיו ברואנדה שני שבטים ההוטו והטוטסי ( ועוד בערך אחוז אחד של שבט שהיה המקורי ) . שבט ההוטו היה שבט עובד אדמה והוא גם היה השבט בעל הרוב המכריע בתוואי של רואנדה . שבט הטוטסי היו בעלי מקנה ולפיכך "עשירים" יותר . קין והבל. השבטים היו מעורבבים בינהם מבחינת אזורי מחייה והיו גם נישואים מעורבים. הוטו יכל להפוך לטוטסי בתנאים מסויימים ( להיות בעלי מקנה ).
רוואנדה בהיותי מובלעת מוקפת גבעות חמקה ברובה מסוחרי העבדים . בסוף המאה ה19 עברה להיות רואנדה תחת שליטה גרמנית. הגרמנים, מושפעים מהשיח הגזעי שהיה אז באירופה וכולנו יודעים לאן הוא הגיע, יצרו אבחנה בין ההוטו לטוטסי. הטוטסי , לפי הספר , היו גבוהים יותר , יפים יותר ובהירים יותר מההוטו הנמוכים יותר ובעלי האף הפחוס. הבלגים ששלטו באזור אחרי מלחמת העולם הראשונה לקחו את ההפרדה לדרגה אחרת. הם הביאו רופאים שקבעו מדדים גופנים להבדל בין השבטים, הם הנפיקו תעודות זהות בהן צויין הלאום : טוטסי או הוטו . הבלגים העדיפו את הטוטסים על ההוטו והעצימו את הבדלי המעמדות בין השבטים. במכרות ובמטעים הונהגה עבודת פרך והטוטסי היו אחראיים על ההוטו הפועלים הפשוטים. השנאה בין השבטים התעצמה.
לאחר מלחמת העולם השניה כאשר הטוטסי, המיעוט השולט, דחף לקבלת עצמאות החליפו הבלגים את הפייבוריטים שלהם והחלו לקדם את ההוטו.
כאשר רואנדה קיבלה עצמאות ב1961 שלטו כבר ההוטו במדינה. הם הוציאו את תיסכולם על הגיכוי של הטוטסי במספר מעשי טבח מעודדים על ידי השלטון. מאות אלפים של טוטסים ברחו מהמדינה וכוחות גרילה שלהם שהתאמנו במדינות השכנות נקראו מקקים.
מי שנשאר במדינה חי כל הזמן תחת איום של טבח.

באפריל 1994 הופל מטוסו של הרודן ששלט ברוואנדה בעשרים השנים האחרונות. העיתונות והתקשורת היו מגוייסים אז במלואם לשלטון
לא ידוע מי הפיל את המטוס אבל זה נתן את האות להוטו ובראשם אירגון הוטו פאוור לפתוח במסע רצח נגד הטוטסי.
במשך 100 ימים נרצחו 800000 טוטסים, נשים גברים וילדים ואיתם כל מי שנחשב משתף פעולה גם אם היה משבט הוטו. שכנים קמו על שכניהם , רופאים ואנשי דת השתתפו בטבח, תחנות הרדיו דיווחו איפה מתחבאים טוטסים ומי משתף פעולה.

גורביץ מתאר את הטבח דרך מספר סיפורים אישיים ובתיאור כללי של מקומות מרכזיים של הטבח. הוא מתעכב על הסיפור המופלא של מלון ראוונדה שנעשה עליו סרט ומתאר את ניסיונותיו לראיין איש דת בכיר שהיה אחראי למעשי טבח רבים וברח לארצות הברית ושם קיבל הגנה.

השם של הספר לקוח ממכתב ששלחו 7 כמרים מבית חולים בו שהו מעל למאתיים פצועים משבו הטוטסי ומשפחותיהם. ההגנה על בית החולים הופסקה ונודע להם שלמחרת יגיעו הטובחים. הם כתבו לאיש דת בכיר על מצבם וביקשו עזרה. הוא הודיע להם שאינו יכול לעזור להם ושעליהם להכין את משפחותיהם למוות. זו הגרסה שלו. הגרסה הנגדית טוענת שהוא ארגן את הטבח בבית החולים.
רואנדה היא ברובה נוצרית קתולית. מצד שני השבטים. גורביץ מספר איך בעיר אחת באו ראשי קהילת הטוטסי להתייעץ עם ראש העיר מה לעשות כשמקרי הטבח החלו להגיע לאזור. הוא יעץ להם להתכנס בכנסיה ואז הוביל את הטבח בהם.

נכנסתי מעט יותר מדי לפרטים המסופרים בספר . מי שרוצה לקרוא על רואנדה יכול לקרוא את הספר או לחפש עליה חומר במרשתת. ( ויקיפדיה היא מקום טוב להתחיל ), אבל אני כן רוצה להתמקד בעוד שלוש 3 נקודות.
לפי הספר, העולם ידע על המתרחש ברואנדה והעולם לא התערב. גורביץ מזכיר מנהיגים ופוליטיקאים כמו נלסון מנדלה , מרגרט אולבריית וקופי ענן ואחרים בהפניית גב . המדינה שכן הגיבה צבאית לטבח היתה צרפת שפלשה לרואנדה, אבל צרפת ( לכאורה ולפי הספר ) הייתה בצד של ההוטו וגורביץ מספר על ניצולים מהטבח שרוכזו באזור הכבוש ונמצאו למחרת מתים לכאורה בידי הוטו בזמן שהצרפתים לא הביטו. בספר מתוארים סדרה של אינטרסים צרפתיים ברואנדה שאני מודה לא הצלחתי בדיוק להבין אבל גורביץ מתאר שגם בתור הטבח צרפת עדיין סירבה להכיר בו.
המנהיג היחיד שגורביץ נותן לו סוג של קרדיט ( או יותר נכון תיקון ) הוא ביל קלינטון שנחת ברואנדה לרגע בזמן שמלחת האזרחים עדיין רעמה והכיר בטבח.

בסוף 100 הימים כאשר מליציות ההוטו פאוור הובסו הייתה בריחה המונית של הוטו אל המדינות השכנות והוקמו שם מחנות פליטים גדולים שתוחזקו , על פי גורביץ, על יד אותן מליציות רצחניות שביצעו את הטבח. למחנות הפליטים העולם שם לב. אירגוני סיוע נשלחו לשם וגם מזון ותרופות. העולם והתקשורת העולמית תיעדו את המחנות כאילו הטוטסי היו אלו שטבחו בהוטו. גורביץ מתאר איך מתוך אותם מחנות ובהגנת אירגוני הסיוע יצאו מתקפות של הוטו לתוך רואנדה והמשיכו מקרי הרצח. מחנות הפליטים הם נושא מורכב בספר. רואנדה המשתקמת הייתה חייבת לטפל בהם . חלק רחב בספר נוגע להם ולמערכת היחסים עם המדינות השכנות בעיקר ברונדי וזאיר ( שהפכה לקונגו ) . זה אחד הנקודות בספר בהם גורביץ מנסה להציג תמונה כללית וניאטרלית. הוא מצליח יפה להסביר את ארגוני הכוחות וההשפעות, אבל מתקשה לשמור באמת על ניאטרליות. פה הרגשתי שכן יש קשר אלינו ולמחנות הפליטים באזורנו .

העתיד של רואנדה.
כאמור אחת הסיבות שהגעתי לקרוא על רואנדה הייתה להבין איך המדינה עברה מטבח נוראי למדינה שלווה. מלחמת האזרחים בראוונדה הסתיימה ב2003 אחרי לחימה שגלשה גם לקונגו( זאיר ).
הספר מסתיים 1998 כאשר רואנדה פולשת לזאיר כדי להדוף כוחות של הוטו פאוור ועדיין יש רציחות במדינה משני הצדדים.
גורביץ מראיין הרבה לקראת סוף הספר את פול קגאמה מי שמשנת 2000 יהפוך להיות הנשיא של רואנדה עד היום. קאגמה מפרט את ההחלטות האמיצות\משוגעות והמאוד קשות שהשלטון בהתהוות לקח כדי להפוך את ראוונדה למה שהיא עכשיו. אני לא אפרט אותם פה כי קצרה היריעה וכדי שלא אחטא מדי בזכרון אבל באחת הכתבות מהעשור האחרון שראיתי ( אני חושב של איתי אנגל ) מספרת אישה שהיא מזמינה לחתונת משפחתה את כל הכפר כולל האיש שרצח במו ידיו חלק ממשפחתה.

בראייה לאחור הראיונות על פול קאגמה הם גם חלק מהאשמות שיש כלפי גורביץ בהטייה. קגאמה מוגדר שאיש נערץ בראוונדה שהביא תיקון אבל ביננו אך אחד לא נשאר בשלטון 24 שנים כי הוא דמוקרט אמיתי.

בסופו של דבר, גורביץ נותן תמונה רחבה לרצח העם ברואנדה ומשרטט קו ישר מהקולניאליזם לטבח וממפה יפה את מאזן הכוחות בעולם ובהקמתה מחדש של רואנדה. אני אחפש עוד ספרים על רואנדה בעתיד. גם כאלו שעוסקים בראייה האישית וגם כאלו שבאים בראייה לאחור. בשאיפה שהבאים יהיו פרוזה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Mira
Mira
תמונה של זאבי קציר
זאבי קציר
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
תמונה של בר
בר
תמונה של גלית
גלית
תמונה של עמיחי
עמיחי
תמונה של yaelhar
yaelhar
תמונה של חני
חני
12קוראים|גיל ממוצע60|67%נשים

על המבקר

תמונה של cujo

cujo

ותיק
חבר מזה 17 שנים
192 ביקורות•17 נבחרות•3,172 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•Fiction
תמונה של cujo
cujo
ותיק
חבר באתר מזה 17 שנים
ביקורות192
ביקורות נבחרות17
לייקים שקיבל3,172
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת54ספרות מקורית33Fiction22

דיון על הביקורת

12 תגובות
cujo
cujo•לפני שנתיים

תודה רבה חני

התלבטתי הרבה זמן אם להעלות את הסקירה הזאת פה בגלל הכל. כל אחד מגיב אחר ל7.10 ואני בטוח שעוד לא נחשפנו לעוצמת הטראומה שאותו יום והמלחמה שאנחנו בעיצומה מחוללו בנו. אני לא מאמין בפתרונות קסם ואין כאלו אבל אני כן הייתי רוצה להאמין שיש פתרונות "טובים דיים" גם בעתיד שלנו . גם אם קשה לראות אותם כעת.
חני
חני •לפני שנתיים

קראתי שוב בעיון, יש לציין שמאז ה 7.10 משתדלת

להתרחק , להדחיק, אתה כתבת "להאטם" הנושא היה ועדיין ישאר טראומטי לעולמים. לא יודעת איך אנחנו ביחד, עם שלם, ימשיך לצעוד הלאה.אני ממאמינה שהרצון החזק שלך למצוא פתרון הוא שהנחה אותך להתמודד עם הנושא גם אם זה טבח אחר בארץ אחרת. בכל אופן שני דברים מהותיים מתקיימים בו זמנית, האחד שיקום שלנו כעם וכיחידים מול פיתרון אמיתי לטירוף הזה עם הפלסטינאים ולמחשבות הקיצוניות שפוקדות כל אחד מאתנו. וכמובן כתמיד כתבת מרתק מדם ליבך הכואב, יישר כח.
cujo
cujo•לפני שנתיים

תודה לך גלית:)

cujo
cujo•לפני שנתיים

אההה הבנתי. בדרך כלל אין הרבה מה לעשות

אפילו את עוולות מדינתנו אנחנו לא מצליחים בדרך כלל לתקן, אבל זה כן עוזר להבין איך דברים פועלים. אני קורא בשנתיים האחרות יותר ויותר פרוזה מאפריקה. הרבה מהמדינות שאנחנו מסתכלים עליהן כמושחתות או מסוכנות היום עברו תהליך כזה או אחר שהביא אותן למקום הזה. בין עם זו אתיופיה שנכבשה על ידי איטליה או קונגו ששם התבצע רצח עם מחריד על ידי בלגיה או אנגולה שהייתה קומוניסטית מדי לטעמם של האמריקאים אז מולאה במוקשים או ביאפרה בניגריה שהורעבה בעזרת צרפת ואנגליה. את לא יכולה לעשות אבל את יכולה לדעת. ולגבי מה העולם חושב: אנחנו נמצאים בנקודה כזאת שמרגישים שהעולם התהפך. וזה כן מפתיע , לי בכל אופן, שזה קרה בעוד מקרים אפילו יותר משלנו. לא מפתיע אותי שסייעו למחנות הפליטים. מפתיעה אותי שלא סייעו במקביל למדינה שעברה רצח עם. שהעולם עמד ותמך ברוצחים. אבל אולי אני תמים. לרואנדה לא צריך לעזור היא עזרה לעצמה. לא נראה לי שהפתרון שלה יכול לעבוד פה אבל עדיין אי אפשר שלא להתפעל.
yaelhar
yaelhar•לפני שנתיים

אז זהו, cujo, אני לא אומרת שהכל אינטרסים (למרות שיש בזה משהו...)

אבל אני קוראת מאמר, נגיד על רצח עם ברואנדה או רעב במקום אחר ואומרת "טוב. מה אני יכולה לעשות?" ועוברת הלאה. נראה לי שרבים מאד עושים כמוני ועוברים הלאה. ואנחנו זה העולם, לא?
גלית
גלית•לפני שנתיים

מרתק

תודה
cujo
cujo•לפני שנתיים

תודה רבה יעל:)

אני יודע ומבין שהכל זה אינטרסים וכו ועדיין...
yaelhar
yaelhar•לפני שנתיים

ביקורת מרתקת.

אותי ממש לא מפתיע שבזמן הטבח - אף אחד לא בא ואף אחד לא צייץ. זה הטבע האנושי. גם לא מפתיע אותי שכאשר יש מחנות פליטים, עונ ורעב, מתגייסים אנשים לא קשורים (העולם, כן?) לחלק מזון ולרפא פצעים. גם זה הטבע האנושי. מה שמפתיע אותי שזו עדין הפתעה (העולם שותק(!)
cujo
cujo•לפני שנתיים

בוקר טוב

תודה רבה אתל אנקה וזשלב
אתל
אתל•לפני שנתיים

סקירה מרתקת, מודה שלא הכרתי את סיפור המלחמה שם.

וכמובן שהמוח מבצע הקבלות למה שעובר עלינו עכשיו...
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני שנתיים
מה שאנקה.
אנקה
אנקה•לפני שנתיים

אהבתי את הסקירה שלך. מרגישים שאתה לגמרי בתוך העניין של רואנדה. יש למדינה הזאת ותושביה היסטוריה מעניינת.

12 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של cujo

מומחית באומנות המוות

מומחית באומנות המוות

אריאנה פרנקלין

נתחיל מהסוף. אהבתי את הספר מאוד ואני ממליץ עליו מאוד.
יש בספר את השלוב האהוב עלי של מתח בסגנון מיעשהזאת עם רומן היסטורי.
קיימברידג אנגליה 1170 – מישהו רוצח באכזריות ילדים והאשמים הטבעיים הם היהודים. התקופה היא קצת יותר ממאה שנה לפני גירוש יהודי אנגליה.
רבות מדובר על גירוש ספרד אבל פחות ידוע על גירוש צרפת שקדם לו וגירוש אנגליה והטבח ביהודי יורק ועלילת הדם של נוריץ שעל בסיסו נכתב הספר הזה (נוריץ ועלילתה מופיעה גם בספר ששומע במקביל – אני אוהב שהספרים שקורא מתכתבים אחד עם השני ).

אל המקום מגיעה משלחת חשאית של שלושה לחקור את הרציחות. המומחית לאומנות המוות היא אדליה, דר סקרפטה של המאה ה12.
אל הספר הגעתי מהמלצה חמה במרשתת שאחרת ספק אם הייתי חושב לקרוא אותו . יש לו עוד חמישה המשכים שלא תורגמו, אבל כיאה לספר "בלשי" בסדרת מתח הוא עומד בפני עצמו.

ומכאן לפינת המבקר הדקדקני :
אחת הבעיות ברומן היסטוריים היא , עבורי, השהיית הספק. בהרבה מובנים השהיית הספק -אותו אלמנט שגורם לנו להאמין למה שכתוב אפילו אם אין בו הגיון – יותר קל בספרי פנטזיה מאשר ברומן היסטורי.
אחת הדומאות הקלות היא יחס לילדים – אם נקרא על ילד בן שמונה בימינו שיוצא לעבוד זה יראה לנו מעוות ולא מוסרי ( גם אם בעולם שלישי ) אבל האם דמות מהמאה ה12 או ה16 אמורה להזדעזע מהדבר. סבתא שלי הייתה הולכת קילומטרים כל יום לעבוד במפעל בגיל שמונה. אותו דבר לגבי הפרשי גיל ונישואין בגיל צעיר.
מצד שני כשאנחנו קוראים ספר אנחנו "מצפים" מהדמות הראשית – אם זו דמות שאנחנו אמורים לאהוב – להראות מוסר שאנחנו מתחברים אליו. מחשבות שתומכות בשיוויון זכויות לנשים, לשחורים ליהודים. הרבה פעמים דמויות בספרים היסטוריים מביעות הבנה בדברים שמרגישים שהן בנות ימינו. אפילו התפיסה של תזונה של שנות השבעים היא לא תפוסת התזונה של ימינו. אותו דבר לגבי עישון ואכילת סוכר. תפיסת גוף של היום היא לא תפיסת הגוף של מאות אחורה בה מלא משמעו בריא ואוכל טוב.
מאחד הספרים שקראתי על לונדון במאה ה16 למדתי שנשים היו צובעות את שיניהם בשחור כי אכילת סוכר הייתה דבר של מעמד והמרבה בו כהו שיניו. שלא לדבר על אמבטיות ורחצה בצרפת של אותה תקופה.

הספר הזה הולך על חבל דק בין האמין לסביר ועל חלק מהמקומות שנראה שחרג המחברת מוסיפה אחרית דבר בסוף הספר ומראה שהם הגיעו ממחקר. הגיבורה היא אישה לא נשואה , חצי יהודיה , רופאה או ליתר דיוק פתלוגית. היא דמות נהדרת ויש התייחסות לכל "מגבלותיה" בעולם שחושב שאישה מרפאה היא מכשפה שצריך לשרוף, אבל לפעמים גם היא נופלת מהחבל – כמו בפעמים שהיא מעירה למישהו על משקל גופו או בהבנה של חיטוי ומים נקיים .

במובן הזה אני מבין למה הרבה כותבים יוצרים פנטזיה שמשתמשת באנגליה של אותם שנים כבסיס. בפנטזיה אין בעיה שדמות עם כוחות קסם תדע יותר ממה שזמנה מאפשר לה ואתה עדיין מקבל את הרקע של ספר היסטורי.

לכל חובבי המתח וההיסטורי הספר בהחלט מומלץ – הוא דיי חלף לי מתחת לראדאר אז משער שגם לאחרים.

בפינת הידעת ?
הספר הוא בתקופת הנרי השני – המלך שהביא למשפט את שיטת המושבעים ואפשר ליהודים להקבר גם מחוץ ללונדון. בנו היה ריצארד לב הארי שהוא דמות יותר זכורה בהיסטוריה הפופולארית, אבל בראיה יהודית פחות טוב ליהודים במסעות הצלב.

לפני 6 חודשים•
★★★★★
•cujo
תרזה באטיסטה עייפה ממלחמות

תרזה באטיסטה עייפה ממלחמות

ז'ורז' אמאדו

זו הייתה בחירת קריאה מגלומנית.
אם תרזה באטיסטה עייפה ממלחמות וגם אני אולי קריאה בספר תסייע לסיים את המלחמה.
והיי, זה עבד. ברובו. והספר היה נפלא – נראה לי הספר הבא יהיה : איך לעשות מכה באסיה המתעוררת – מחשבה מייצרת מציאות.

הרבה מלחמות עוברת תרזה באטיסטה. מכולן היא יוצאת בשן ועין וכמעט לא מאבדת תקווה.
הספר נפתח במועדון בו תרזה אמורה להופיע הופעה ראשונה. יש לה כבר מעריצים: עורך דין, משורר ורופא שיניים. חשוב לשמור מעריצים שיודעים לתקן שיניים, אבל לפני שהיא עולה לבמה פורץ למועדון בריון שתופס את בת זוגו רוקדת עם אחר וסוטר לה. תרזה באטיסטה מאמינה שאסור לגברים להכות נשים , היא מתייצבת מול הבריון הענק ויורקת בפניו. היא מאבדת שן ( פה נכנס לתמונה המעריץ ) ומוצאת אהבה לרגע וכך נפתח הספר הסוער הזה.

זה ספר בוטה, אלים ביותר , גס ומלא אהבה ורגעים עדינים גם אם הם לגמרי לא פוליטקלי קורקט. הספר מחולק לחלקים שמזגזגים בין התקופות בחיי תרזה – פעם לפני זמן בפתיחה ופעם אחריו.

בגיל 13 תרזה נמכרת על ידי דודתה לשליט הסדיסטי של המחוז. זה החלק השני של הספר והוא האלים והנוראי מכולםזו תחילת הסיפור. למי שטריגרים של אלימות על צורותיה קשים לו זה לא הספר.
בחלק אחר, למרות שמדובר בסיפור אהבה ( לא זו שציינתי קודם ) יש קרינג כאשר הגבר שלוקח אותה למאהבת ומגורל אכזר הוא בן 60 והיא בת 15.
למרות שהדמות הראשית של הספר היא תרזה, היא מסופרת על מעיני גבר שחקר אודותיה ומספר את קורותיה ולכן זה ספר מאוד גברי שבו הפתרון לפנות לזנות הוא מתבקש אם אין ברירה וגופה מתואר הרבה יותר מנפשה.
לא הייתי מעולם בברזיל, אבל הספר מרגיש אותנטי – אחת הסיבות שאני מטייל בעולם עם ספרים.

אהבתי מאוד את ים המוות של אמאדו, אבל דונה פלור ושמי בעליה וקינמון וציפורן היו לי מפוזרים מדי ופטפטניים מדי וכבר שקלתי לוותר על אמאדו. אלמנטים כאלו קיימים גם בספר הזה, אבל משהו בסיפור ובכתיבה של אמאדו עובד בספר הזה.
הוא לא לכל אחד גם בגלל האלימות ושאר הדברים וגם בגלל הסגנון המיושן, אבל הוא טוב מאוד.

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•cujo
היתה כאן פעם משפחה

היתה כאן פעם משפחה

ביל קלג

לפני תשע שנים , שבועיים לפני שהפכתי לאב , נתנה לי אם ילדיי את הספר הזה במתנה.
היא ראתה את המילה משפחה בשם הספר וזה הספיק לה. אני ואמונות תפלות הולכים יד ביד וזה מחמיר עם השנים ולכן הספר הזה לא הוחלף ולא נמסר, ישב על המדף והעלה אבק.
באתגר TBR או בעברית אתגר הממתינים על המדף עלה הספר לקריאה והחלטתי להתמודד איתו.
כיוון שבספר הפיזי הייתי עמוק בקריאה של אמאדו, שמחתי לגלות שיש לי אותו באפליקציית האודיו באנגלית ועוד יותר שמחתי לגלות שהשם באנגלית הוא : did you ever have a family
זה שם בעל משמעות אחרת לגמרי וגם השימוש בו בספר הוא במשמעות אחרת.
אני מבין למה בחרו את השם העברי להיות הייתה פה פעם משפחה ( למרות שהוא לא מדויק ) ואת שניהם יכול הספר לעטות.

כמו שמבינים מהשם ודי מהר מההתחלה , קורה בספר אסון. אסון ביזארי שונה לגמרי ממה שדמיינתי ( אני לא קורה עטיפה אחורית ) שקורע והורס כמה משפחות.
אבל זה לא ספר על זה, כלומר זה מאוד נוכח וגם האבל וההרס העצמי והבדידות והאשמה שבאים איתו , אבל זה בעיקר ספר על משפחות. על סוגים שונים של משפחות , על בגידות של הורים בילדים ולהיפך. על חינוך וטוב לב של זרים וגם להיפך.
זה ספר מאוד אמריקאי שזה הופך אותו לא להיות כוס התה שלי, אבל הוא מאוד טוב.
הספר מסופר ממספר זוויות\ דמויות. חלקן ראשיות בסיפור , חלק חולפות בחיי הדמויות. הזמן בסיפור הוא לא תמיד לינארי. לפעמים הוא לפני האירוע ולפעמים אחריו. כל פרק מתחיל בשם הדמות שאחריה הוא עוקב.
אני אוהב צורת סיפור כזאת אבל באודיו זה בהתחלה היה קשה למעקב אס דילגתי בין האודיו לספר הפיזי. בנוסף, את הספר מקריא הסופר. הוא לא רע אבל הוא לא קריין והוא מכביד מעט את הספר- דווקא הקריאה בספר בעברית אפשרה יותר מרחב אוויר.
למרות הנושא, זה לא ספר שיושב על הנשמה- לא חושב שהייתי יכול לשרוד ספר כזה בתקופה הזאת. יש כבדות ואבל ואין בו הרבה קלילות , אבל הוא לא חונק ( לא בטוח שמצליח להסביר את ההבדל ).
הוא בהחלט מומלץ – עם כוכבית האזהרות שכתבתי.


• אתגר TBR הוא אתגר שנתי בו יוצרים רשימה של 24 ספרים שיושבים על המדף ( וירטואלי או ממשי ). אלו ספרים שרוצים לקרוא אבל תמיד ידחפו לפניהם ספרים אחרים. כל חודש מוגרל מספר בין אחד ל24 והספר במקום הנבחר הוא הספר שצריך לקרוא באותו.
זה כאילו מטופש – אם אתה רוצה לקרוא ספר, תקרא אותו, אבל זה עוזר לי לנקות מהמדף ספרים שיושבים שם שנים , ספרים שרציתי\ רוצה לקרוא אבל לא מיד מוצא את מצב הרוח הנכון לעשות זאת .

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•cujo
לא מפסיקים אהבה באמצע

לא מפסיקים אהבה באמצע

ליאור אנגלמן

נתחיל מהסוף : הספר הזה גרם לי לקחת את הילדים בערב סוכות לכותל. לא עשינו את מה שגיבור הספר עושה שם אבל תרמנו את חלקנו הקטן לתפילה של שובם שברובה התגשמה.
גיבור הספר הוא רב שנמצא בקונפליקטים מרובים עם משפחתו, עברו וחטאיו.
הרבה זמן רציתי לקרוא את הספר – יש לו שם נפלא, אבל חששתי שהוא לא בשבילי, איכשהו כשחיפשתי ספר מקור להאזין לו במעבר בין תשפה ( שלא שיפתה כמצופה ) לתשפו הוא נראה מתאים והוא אכן היה כזה.

האזנתי לספר בהקראה של המחבר, ליאור אנגלמן, לא תמיד זו החלטה נכונה של סופר להקריא את יצירתו. אנגלמן הוא לא מקריא מיומן כשחקן, אבל קולו המעט צרוד והרגוע יצר זיקה זיקה יפה לספר ולגיבורו – יצר אשליה שהוא גיבורו.
זה ספר שלישי ( ומחצה – לא בטוח אם לכלול את מסכת תהום בספירה ) שבא מהעולם הדתי שאני קורא השנה. בשלושת הספרים ( מי שסוכתו נופלת וחרשתא הם האחרים ) הסופרים מגיעים עצמם מהעולם הדתי ושלושתם היו מצויינים. כל אחד הביא זוית אחרת של מבט וקשה לי להאמין שמי שלא בא מהעולומות הללו היה יכול לרקום את העלילות הללו. הקדוש ברוך הוא וארבע רווקות מהשומרון ממתין לי על המדף.

למרות שהספר נסגר בצורה "כמעט נקייה" יש בו הרבה התמודדות אמיצה עם שאלות של הורות ואשמה ולקיחת אחריות.
זה ספר מקסים ואני בהחלט אדגום מספריו של המחבר בעתיד.

לפני 7 חודשים•
★★★★★
•cujo
לילה אחד באוקטובר הבודד

לילה אחד באוקטובר הבודד

רוג'ר זילאזני

בקבוצות אחרות במרשתת הספר הזה מפורסם. קצת מוזר שהקהל שלו באתר מאוד קטן.
זה ספר פולחן שהרבה אנשים חוזרים וקוראים בו בחודש אוקטובר. המשפט הזה היה חלק מהסיבה שהתמהמתי להגיע אליו.
הסיבה השניה היא שבעברי ניסתי את תשע נסיכים לאמבר ולא התחברתי אליו – אני לא מרבה לתת הזדמנות שניה לסופר שלא אהבתי , אולי אני צריך לשנות את הגישה.

שמעתי את הספר באנגלית אז אין לי מושג איך התרגום. האודיו היה מעולה ויש הרבה קולות בספר.

למרות שמו, הספר מתרחש לאורך חודש אוקטובר אחד. הפרק הראשון הוא הראשון באוקטובר והפרק האחרון הוא ה31.10 , ליל כל הקדושים.
המספר של הספר הוא Snuff ( רחרחן בעברית ) כלב מיוחד שמשגיח על בעלו , ג'ק. סנאף הוא לא כלב רגיל וזה לא ספר מראות עיניו של כלב אלא יותר בסגנון של הכלב ברודפים של דין קונץ.
הוא גם לא החיה היחידה בספר עם תובנה אנושים קסומה. זה חלק מהקסם של הספר.

לא ידוע במדוייק מה התקופה שבה מתרחש הספר וגם לא המיקום אבל אנשים מתניידים בו בכרכרות והתמזה לא רחוק.
מהר מאוד מובן שגק וסנאף הגיעו לאזור לשחק בסוג של משחק, אבל טבעו לא ידוע ולאט לאט סנאף והקוראים נחשפים לשחקנים האחרים.
זהו סוג הכתיבה שאני אוהב – סנאפ מכיר הרבה מחוקי העולם בו מתרחש הספר אבל חושף אותו לקורא דרך שיחות והרהורים בנתחים והתעלומה של מהות המשחק וזהות השחקנים נפתחת כמו ספר בלשי.

יש בספר הרבה רפרנסים והצבעות לספרות אימה קלאסית ורוב הדמויות בספר מבוססות על דמויות מיתיות או ספרותיות. רוב הרפרנסים הללו חלפו לי מעל הראש כששמעתי את הספר, אבל זה בונוס נהדר לקרוא עליהם אחר כך, כך שזה לא מפריע להנאה . אני משער שחלק ממהקשרים נופלים בתרגום .
שם הספר לקוח משיר של אדגר אלן פו.

הפולחן סביב הספר הוא לקרוא אותו באוקטובר – כל פרק לפי היום בו הוא מתרחש. דחיית הסיפוקים שלי לא אפשרה אבל אולי פעם בקריאה חוזרת עם הילדים.
לזילאזני יש עוד ספר שמאוד הומלץ לי עליו : אדון האור – ואני כנראה אקדם אותו ברשימת הקריאה.

הספר הוא ממתק של פנטזיה אורבנית עם המון ביצות הפתעה ודמויות נפלאות של חיות ובני אדם. מומלץ מאוד ואם יש לכם אפשרות לשמוע את האודיו באנגלית – בכלל.

לפני 7 חודשים•cujo
Hamnet

Hamnet

Maggie O'Farrell

מי לא מכיר את שייקספיר בעולם המערבי ( וגם מעבר לו ), אני חושב שכמעט כל ספר רביעי שאני קורא מרפרר או משחזר או מעבד איזה חלק של מחזה של שייקספיר. כמעט כולם מכירים את המלט או רומיאו ויוליה אבל המחזה שאני נתקל בו הכי בספרות הוא דווקא הסערה.
למרות שכולם מכירים את יצירותיו, יש ערפל גדול אודותיו. יש טענות שהוא לא היה קיים , שהעתיק מאחרים, שהוא שילוב של כמה כותבים, שהיה אישה וכו ( אין לי ביסוסים לטענות- שמועות רשת ) , לכן הופתעתי כשהתחלתי לקרוא את הספר שלפי ויקיפדיה , שייקפיר היה נשוי לאישה בשם אן האתווי והיו לו שלושה ילדים סוזאנה, גודית והמנט.
למרות שמו הספר הזה הוא לא על המנט או המלט, הוא גם לא על שייקספיר. שמו המלא או החלקי לא מוזכר פעם אחת בספר, הוא הבן של , הבעל של , האב של, המחזאי. במובן הזה הסופרת נותנת לו את אותו טיפול ששמור בדרך כלל לנשים של , הבנות של, האמהות של. זהו רומן היסטורי וזה בעיקר סיפורה של אגנס.
לפי הכתבים שייקספיר היה נשוי לאן האתווי, אבל בצוואה של אביה היא נקראת אגנס (איגנס) וכך בחרה הסופרת לקרוא לה.
למרות "היכרותי" עם שייקספיר אני לא מכיר לעומק את כתביו, אני לא קורא מחזות ויותר איש של קולנוע מתיאטרון . ראיתי כמה הצגות וגם סרטים שעובדו, אבל אם בספר יש ניואנסים ורמיזות על עבודויו הן חלפו מעל ראשי.

טריוויה קטנה שלמדתי : מה היה שמו של אביו של המלט? ( לא לרמות ולבדוק במרשתת ).

הספר נכתב על ידי מגי אופארל. חלק מספריה תורגמו אבל לא הספר הזה. היא מספרת שהכוונה הראשונה שלה הייתה לכתוב רומן שמתכתב עם סצינת הפתיחה בהמלט עם הרוח של אביו, אבל אז גילתה שאין הרבה מידע על אן האתווי , אישתו של המחזאי והמידע שהיה נכתב ,לכאורה , ללא ביסוס ומציג אותה כמי שאימללה את חייו ולכדה אותו בנישואין והיא החליטה לכתוב לה חיים אחרים.
הספר כתוב יפיפיה, הוא נפתח בבוקר בו המנט מגלה שאין אף אחד בביתו ובשכונה והוא חייב להזעיק עזרה לאחותו החולה. משם מזגזג הספר לעבר , מטייל בעולם עם מגיפה וחוזר להווה של הסיפר וממשיך. הספר כתוב בגוף שלישי מדלג ,אבל כמו שאמרתי הגיבורה הראשית שלו היא אגנס.
אבל אגנס זה לא שם מוכר והמנט מייצר אסוציאציה והעטיפה יפיפייה ואלו הדברים שגרמו לגשת לספר מבלי לדעת עליו דבר.
זה רומן היסטורי, איטי יחסית שמספר על אהבה וזוגיות והורות ואובדן שקרע לי את הלב. מסוג הספרים שמרגישים כמו לשבת ליד נחל מפכפך ולהתבונן באצבעותיך המסרקות את המים.

יש עיבוד של הספר להצגה בלונדון וכנראה בקרוב יצא עיבוד של הספר לסרט ואולי זה יגרום לתרגום של הספר.
שמעתי באפליקצית ליבי ( של הספריות ) באנגלית.

לפני 10 חודשים•
★★★★★
•cujo
Nemesis (Miss Marple Mysteries)

Nemesis (Miss Marple Mysteries)

Agatha Christie

נמסיס זה שם עם הבטחה. יש הרבה ספרי מתח עם השם הזה. כמעט לכל גיבור על יש נמסיס וגם למספר בלשים כמו שרלוק והארי הולה.
הגעתי לספר עם ציפיות. חבר המליץ עליו והשם הבטיח איזו שהיא אויבת מרה לגב מארפל. איזה מגניב גברת זקנה וחטטנית עם אויב\ת שווה לה. לא טוב להגיע לספר עם ציפיות.
אני אוהב את גברת מרפל . יש משהו בחטטנות הבלתי מתנצלת שלה ובעובדה שאף אחד לא סופר אותה שעובד לי.

הספר מתחיל דווקא טוב. גברת מרפל סוקרת את רשימות הודעות הפטירה להנאתה ומגלה שידיד שפגשה בשנה שעברה בקאריביים עזב את עולמנו.
זמן קצר לאחר מכן היא מקבלת זימון ומשימה מעורכי דינו לפתור תעלומה מבלי שנאמר לה מה עליה לפתור ולמה. החלק הזה נהדר וכל האפשרויות פתוחות.
ואז מצטמצמות האפשרויות . על גברת מרפל לצאת לטיול מאורגן של בתים וגנים . היא עדיין לא יודעת למה ולאט לאט נחשפים אליה אנשים בסיור ומחוצה לו והתעלומה מתחילה להיפתח.
בסופו של דבר ברגע שיורד המסתורין הראשוני של מה לחפש זה הופך להיות ספר בלשים של מקרה קר ( פשע שהתרחש שבעבר ולא נפתר ) די בנאלי.

פתרתי את התעלומה במחצית הספר – היו עוד נפתולים אבל יחסית לאגתה זה היה די ברור. גם המוטיב ניתן די מוקדם.

אבל לא על כך יצא קצפי. טוב לא באמת קצפי – היה נחמד להקשיב לספר והוא היה הסחת דעת נפלאה לעולם שבחוץ – מת לו אדם עשיר ומערש דויי הוא מארגן קבוצה של אנשים שיפגשו בתזמונים שונים, שיגידו את הדברים הנכונים בזמנים המתאימים. הכל מתקתק כמו שעון. ואני, המאזין הקטן, רק רציתי חופשה קצרה באי יווני קטן. בחרתי את הטברנה הכי רחוקה ללון בה, כך שכל מה שאוכל לעשות יהיה לסבוא בטברנה ולרחוץ בים הצלול וביניהם להשלים שעות שינה ולקרוא ולשמוע ספרים. זהו. רגע אחד של שפיות לפני שמתחיל הקיץ המטורף של עבודה חדשה, חיפוש ומעבר דירה וילדים. הרבה זמן ילדים. האי היה נפלא והשכלתי לבחור ספרים טובים, אבל כל השאר השתבש. ביקשתי שקט וקיבלתי מלחמה.
תכלס, אם מסתכלים על זה בזווית אחרת קיבלתי את מה שרציתי ויותר. התארכה לי החופשה הכפויה בשבוע. הילדים היו עם אימם( ודי נהנו מכך ), לא הפגיזו אותי, הסתובבתי בעולם ברודוס וגרמניה ומשם ללרנקה, אבל זה כבר לא היה כיף ושום דבר שתכננתי לא עבד. ניסו לשכנע אותי לקחת גמל ולחצות את הגבול לסוריה לטפס על החרמון ולהתגלגל בצד השני, הצלחתי להזמין שתי טיסות שלא יכולתי להגיע אליהן ( אחת מהן בטעות מהארץ ללרנקה )נחתתי בשבת בערב בלרנקה בלי ספר פיזי וגיליתי שאין חנויות ספרים פתוחות בראשון, דחו לי את הטיסה שכן הוזמנה וכו וכו, אבל פגשתי אנשים מדהימים ביוון ובקפריסין שהיו נכונים לעזור (בגרמניה נחתי אצל חברה אז בכלל ).
הייתי אמור לחזור עם חברה ישראלית אז חשבתי שאני שולט במשחק אבל המשחק שינה את החוקים. אז היה משהו מעצבן על קריאה של תוכניות שתוכננו בלי שום טעות, אבל גם משהו מרגיע.

הספר היה נעים לשמיעה כמו שאמרתי – סיימתי אותו על הטיילת של לרנקה – אבל הוא לא ספר טוב גם בלי הטרוניה לעיל.
אין הגיון בספר. זה מרגיש שאגאטה הלחימה כמה סיפורים לא גמורים ביחד והתכוונה למשהו אחר. הספר פורסם ב1971 . חמש שנים לפני מותה של אגאתה. היא מדגישה לאורך הספר את זקנותה של מיס מרפל ואת חולשתה ויש בזה משהו מעיק ומעציב.
יש בספר מיני פסקנויות לגבי הדרך שנשים צריכות לנהוג. אני יודע שלא עם כולן מרפל מסכימה ועדיין למרות יושנו של הספר הן צורמות. לפני הספר הזה קראתי את רצח בדrך בית לחם הנפלא של בתיה גור ( שיותר מצטיין בדיונים החברתיים שמעלה ופחות בתעלומת הרצח ) – המסקנה משניהם אישה צעירה שמתאהבת נמצאת בסכנת חיים.
בואו לספר בלי ציפיות מהשם וממיס מרפל והכל יהיה טוב – ובעולם האמיתי תזכרו שאלוהים צוחק – ואם כבר אז עדיף בדיחות קטנות כמו שהיו לי ולא כמו של ה50 שעדיין מחכים.

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•cujo
דבר רודף דבר

דבר רודף דבר

ג'ודי טיילור

חיפשתי את הספר הזה מעל שנתיים מבלי שידעתי דבר על עלילתו. הוא ריצד לי בהמלצות ברחבי המרשתת וידעתי שהוא שייך לספרות הספקולטיבית ( יעני פנטזיה או מדב ) , אבל לא יותר מזה. מה שמשך אותי אליו היה השם. לא השם העברי שניתן לו : דבר רודף דבר, שהוא תירגום טוב אבל לא תופס את המהות של השם באנגלית : one damned thing after the other . שם גאוני. בשביל שם כזה אני מוכן לקנות ספר בשק.
אבל זה גם שם מחייב – יש בו הבטחה שזה יהיה ספר מופרע ומצחיק – או לפחות זו הציפייה שלי ופה גם מתחילה הבעיה, לא היה תיאום ציפיות והספר לא מצחיק ולא מופרע.

זו לא קטילה , לפחות לא מושחזת . זה ספר קליל וחביב ואולי אף אמשיך יום אחד להמשכיו.
הספר מרגיש כאילו הוא fanfiction של קוני ויליס. לקוני ויליס יש סדרת ספרים על מסע בזמן שמנוהלים על ידי היסטוריונים מאוקספורד וכל מה שיכול להשתבש שם משתבש. המפורסמים בהם הם ספר יום הדין ומלבד הכלב. הכתיבה של ויליס היא כאוטית ומתודית , מצחיקה אבל גם נוגעת ללב עם תשומת לב לפרטים ולהיסטוריה.
הגיבורה של הספר הזה היא היסטוריונית שמגוייסת לפרויקט סודי של מסע בזמן, אבל בעוד ויליס יורדת לפרטים ( כן לפעמים יותר מדי ) על הבעיות במסע בזמן, ג'ודי טיילור ( הסופרת ) מרפרפת עליהם , זורקת משפטים כללים ורצה עם העלילה. המסע בזמן בספר הזה הוא גימיק, הוא מאפשר לסופרת לפתוח מיני עלילות והרפתקאות הכל מתואר בצורה מאוד סכמתית ובקווים כללים. יש הרבה עלילה תשלימו את החסר. בנקודה מסויימת יגיעו הדמויות למסקנה שמגיעים אליה גם במלבד הכלב וישתמשו ( לפי קוראת בגודרידס ) באותה רשימת חפצים.
ברפרור נוסף לויליס , הגיבורה בנקודה מסויימת בספר מבינה שאחת הדמויות היא כמו אלה או כוח טבע שמשפיע הדמויות וזה בדיוק ההגדרה שנותנים לדמות המרכזית בהמשכוכית של ויליס.
אבל גם אם לא רואים את הרפרורים לויליס , הספר פשוט לא עובד. הדמויות "דקיקות" , אין הגיון עלילתי לפעולות שלהן, הספר ציני מדי פעם אבל רחוק מלהיות מצחיק. זה בעיקר מרגיש כמו ספר טלאים שהרכיבו מהרבה עלילות אחרות וזה חבל כי יש לו מלא ספרי המשך והייתי בטוח שזו תחילתה של ידידות נפלאה.
שמעתי את הספר באנגלית באפליקצית ליבי. הוא הופיע שם ברגע שיצא התרגום לעיברית, כך שאיני יכול להעיד על איכות התרגום.
למרתה ולס יש ספר שנקרא all systems red ( תורגם לעברית כרובורצח – שזה שם הסדרה ) שיוצא לו עיבוד עוד חודש באמזון, אם היו מחליפים את השמות בין שני הספרים היקום היה במקום מאוזן יותר.

לפני שנה•
★★★★★
•cujo
המאורות

המאורות

אלינור קטון

זה היה אמור להיות הספר שיוכיח אחת ולתמיד לקוראי אתר זה שזכיה בפרס בוקר אינה בעוכרי הספר ולא צריכה להפוך אותו לצנינים בעיני הקורא. זה כמעט עבד, אבל אז 100 דפים לפני הסוף הספר נהרס. או לפחות כך הרגשתי כשסיימתי אותו.
אני אוהב עבי כרס. אני לא קורא הרבה מהם. ספר עב כרס הוא סוג של מחוייבות שאם היא לא צולחת אתה עלול להיות שבוי בה לזמן רב, אבל כשהיא עובדת, זה נפלא. הספר הזה מעל 800 עמודים ועד עמוד 700 בערך הוא היה נהדר.

יש הרבה מחשבה בספרים מהיכן להכנס לעלילה. מההתחלה? מהסוף ואז לחזור? מהאמצע? בהתפתחות הדרגתית או בזריקה של הקורא למי העלילה הקרים והעמוקים ( הסגנון האהוב עלי ). אלינור קטון בחרה נקודת כניסה מצויינת . שנים עשר אנשים מתכנסים בחדר עישון במלון. בחוץ סוער וכשזר מגיע ונכנס בפתאומיות לחדר כולם משתתקים ומתנהגים כאילו אין קשר בינהם. זה לא ראשית הסיפור אבל גם לא אמצעיתו והאסוציאציה שפתיחה כזו יוצרת מיד היא כינוס הבלש את כל החשודים לפתרון הרצח.
אדם עשיר נעלם ובאותו לילה זונה שהייתה איתו נמצאת מעולפת בצד הדרך מסוממת. האם היה רצח? איפה הגופה ומי הרוצח?
למעשה רוב הספר כתוב כתעלומת רצח כאשר לא ברור אם בכלל היה רצח ומניעיו.

זה רומן היסטורי שמתרחש בניז זילנד ב1866 בעיירת כורי זהב. מסתבר שהייתה גם בהלת זהב בניו זילנד. ניו זילנד היא אחת המדינות היפות לטייל בהן . שופעת ירוק ומים אבל זה לא ניכר מהספר . היא אפורה וגשומה וקרה.
הספר בנוי משניים עשר חלקים ( כמו חודשי השנה – או מופעי הירח ) החלק הראשון הוא הארוך ביותר והוא רובו של הספר וככל שמתקדמים מתקצרים החלקים ונוצרת תנועה של תאוצה.

הספר מאוד קריא ו "זורם" . יש בו חורי עלילה והתנהגות לא מובנת של דמויותיו אבל זה חלק מהקסם שלו. הבעיה מבחינתי הייתה שלקראת 7/8 מאורכו הספר מגיע לנקודת הסיום. נשארים דברים פתוחים ולא מובנים, אבל שם נגמר הספר ואז במעיין כתיבה מואצת הוא חוזר להתחלה. להתחלה שלפני פתיחת הספר ובעצם מסביר את הקשרים של הדמויות בספר . הרבה ספרים עושים את זה . רומן רוסי וכימים אחדים של שלו הם דוגמא טובה לספרים שמסתובבים סביב אירוע ובחלק האחרון מספרים אותו. גם שם זה מיותר ,מבחינתי, האירוע והשפעתו נטחנו כל כך הרבה בספר שלא צריך את הפרטים המדוייקים של איך הוא קרה.
100 העמודים האחרונים של הספר מנסים למלא את החללים שיצרו את הקסם בסיפור. הסבר אחד הוא סוריאליסטי וכמעט פספסתי אותו, אבל הוא החלק הטוב בחזרה לאחור. החלק השני , הריאליסטי , הוא פשוט גרוע. יש דברים שעדיף להשאיר לדמיון.

זה ספר שיש בו גימיק. השם : המאורות, שמות הפרקים ואורכם וטבלאות ההורוסקופ. בשבילי הגימיק והשמות המיוחדים חלפו מעל הראש ויתכן שפה פיספסתי חלק ממה שהסופרת ניסתה להעביר. בסופו של דבר הגמיק , לדעתי, השתלט על הנרטיב וחבל.

זאת לא דיסהמלצה. אהבתי את רוב הספר ואולי לאחרים הוא יעבוד יותר טוב.
עשו מהספר סדרה שלפי הטרילר היא לא נצמדת לנרטיב:
https://www.youtube.com/watch?v=kW0PMsvmsLg

מילה אחרונה על פרסים ובוקר בפרט. אני מסכים שזכיה בפרס זה או אחר לא בהכרח מעידה על טיב הספר, אבל היא גם לא נוגדת אותו. בשבילי זו עוד רשימה של המלצת ספרים שאולי או אולי לא אוהב. מתוך רשימת הספרים שזכו בפרס בוקר מהיווסדו קראתי שמונה ספרים . מתוכם שניים אהבתי מאוד ( חיי פיי וילדי חצות ) והשאר נעים בין אהבתי לבסדר. יש לי לפחות ארבעה מהם ברשימת קריאה עתידיות. שניים מהרשימה לא סיימתי.
את הספר הזה לא בחרתי בגלל הפרס. הוא נבחר בגלל השם המסקרן , עוביו, העטיפה היפה וכי הוא השלים לי מסע עולמי לניו זילנד.
יצאה לי לקרוא 3 סופרות ניו זילנדיות שנה שעברה. את שלושתן אהבתי ובשלושתן היה משהו מעט quirky או שובב אבל אני לא חושב שזה משהו על כתיבה ניו זילנדית. רק הספר הזה התרחש ממש בניו זילנד.

לפני שנה•
★★★★★
•cujo