#
פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים (שמות לד ו-ז )
הספר הזה עוסק בכפרה על עוונות, באשמה ובבושה. לא אלה שביצעו את העוונות מנסים לכפר. להיפך. מבחינתם הם צחים ונקיים. הם הפרידו בין "אני" לבין "עצמי". "אני" עשה מעשים נוראים בין 8:00 ל 17:00. "עצמי" הלך הביתה, התרחץ, אכל ארוחת ערב ושיחק עם הילדים. "אני" שמעה והריחה את מה שמתרחש 200 מטר ממנה. "עצמי" בישלה וניקתה, טיפלה בילדים וסגרה היטב את החלונות בגלל הריח והפיח.
לא. את האשמה והבושה, הצורך בכפרה והעינוי המתמיד של הדמיון והמחשבות, נושאים הילדים. והנכדים. והשילשים. והריבעים. ואין כפרה עבורם, ואין מחילה. והעונש נמשך ויימשך גם לדורות שאחריהם.
הגיבורה בסיפור המתרחש ב 1963 היא אווה. צעירה בת 24, יפה ואמפטית, מתרגמת במקצועה. אווה חיה במשפחה חמה ואוהבת, עם הוריה המנהלים מסעדה בשם "בית גרמני" בה מגישים מזון מסורתי גרמני (משהו מקביל, כנראה, ל"בתיה" המיתולוגית שמגישה אוכל "יהודי") יש לה אחות גדולה, שמנה שהיא אחות רחמניה, המטפלת ביילודים. יש לה אח קטן מפונק על ידי כולם. יום אחד התבקשה לתרגם סיפור שלא ייאמן שקרה בתקופת המלחמה.
זה ספר יוצא מהכלל, המתאר את התהליך של חיפוש אחר כפרה, תהליך מייסר, שאינו מקבל שום מענה. קורבנות ישירים עונו, נרצחו, נשרפו ונעלמו מהעולם כאילו לא היו. ניצולים המשיכו לחיות, לכאורה. מחפשים את חייהם שנקטעו. הקורבנות "האגביים" של אותה תקופה, לא עונו, לא נרצחו, לא נשרפו. הם חיו חיים רגילים, לכאורה, עד שהאמת על מה שקרה לדור שלפניהם חלחלה אליהם. ומאז הם נשרפים באש הגהינום.
תודה לעומר ציוני שבזכות ביקורתו הגעתי אל הספר הזה.


















