פעם פעם פעם היה ספר שקראתי ובו הגיבור מאמין שהאישיות של האדם נקבעת מתוקף החוויות שהוא עבר. אני מניחה שכולם מאמינים בזה, אלא שאותו גיבור לקח את הרעיון הזה לסוג של קיצון ולא הסכים לזהות את עצמו של ההווה אם עצמו של העבר, אפילו אם העבר היה לפני שבוע או חודש, כי מי שהוא עכשיו זה לא מי שהוא היה פעם. הספר נקרא גומחה בפנתיאון, הוא כתוב בגוף שלישי עד לעמודים האחרונים שבהם הוא עובר לגוף ראשון כי.... הבנתם. זה ספר שמאוד הרשים אותי בזמנו, אם כי לכו תדעו מה אני אחשוב עליו אם יזדמן לידי ואקרא אותו עכשיו.
כמו כן לא ברור מה חשבה לעצמה נצחיה של לפני כך וכך שנים כשהחליטה לסווג את הספר ברשימת "שווה קריאה שניה" ולתת לו חמישה כוכבים. מעניין מה היה ההווה שלה באותו זמן שהתחבר לסיפור הזה, כי בטוח היה ובטוח שאני לא זוכרת.
עם זאת הסיווג השני, לרשימת "הכריכות היפות" נותר בעינו. מה רואים עליו? רואים אדם הולך בשביל ומטריה שחורה שצפה באוויר מגנה עליו ומספקת לו בועה צבעונית, רגועה ופסטורלית בעוד כל העולם מסביב נמצא בסגריר גשום ושוטף. הבועה הזאת, ולמעשה הדרך שבה היא מתנפצת ליום אחד לא רגוע, היא מהות הסיפור. הנרי פרון הוא גבר מצליח. גר בלונדון, עוסק לפרנסתו במקצוע מכניס ומכובד. יש לו אישה מוצלחת, ילדים מוצלחים, בית מוצלח, והכל טוב. עד שפתאום לא. שבת אחת הוא מתעורר באמצע הלילה ולא מצליח לחזור לישון, רואה בשמים מטוס בטיסת חירום, ומאז חייו המוצלחים משתבשים למשך עשרים וארבע שעות שמתוארות ב-324 עמודים. זה לא קשור למטוס, אלא סתם דברים שעוברים עליו ואמורים לסמל את שבריריותו של הגבר הלבן והפריוולג בעולם שרובו לא לבן ולא פריוולגי או משהו כזה.
זהו. קראתי בקריאה שניה, ולא התרשמתי במיוחד שהייתי צריכה לעשות את זה. אולי זה הזמן והמקום, ואולי יש ספרים שצריכים לקרוא רק פעם אחת.
שבת שלום לכולם.


















