• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
ג'יין אייר [מהדורת 2011]

ג'יין אייר [מהדורת 2011]

מאת שרלוט ברונטה

הביקורת של סייג'

תמונה של סייג'
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
ג'יין אייר [מהדורת 2011]

ג'יין אייר [מהדורת 2011]

מאת שרלוט ברונטה

הביקורת של סייג'

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של סייג'
הוצאה לאור:ידיעות ספרים
שנת הוצאה:2011
סדרה:פרוזה קלאסיקה
קטגוריה:ספרות קלאסית
הקודמת
צילה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 9 שנים

“לחשוב שהגעתי אל ג'יין אל בגלל ים סרגסו הרחב. הסקרנות שבי עניינה אותי מה משך את ג'ין ריס לכתוב את העל”

3/8
ביקורות על ג'יין אייר [מהדורת 2011]
הבאה
Maya angel
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 4 שנים•10 דקות קריאה

זו הפעם השלישית שאני מנסה לכתוב את הביקורת הזאת.
רציתי להגיד כל כך הרבה, וזה הסתבך.
מיותר לציין שאני אוהבת את הספר הזה יותר מדי, אז כמובן שיהיו כאן ספוילרים רבים, אבל אני אשתדל לעדן אותם.
מה גם שהתקציר די חושף כבר חלק גדול ממה שאני חושפת כאן, אבל שיהיה.

זו הפעם השנייה שאני קוראת את ג'יין אייר.
קראתי אותו לראשונה לפני שלוש שנים אם אני לא טועה, וכשסיימתי אותו פיתחתי אליו אובססיה אמיתית.
אז כמובן שהכתרתי אותו מיד לספר הכי טוב שקראתי אי פעם.
הפעם חווית הקריאה שלי הייתה הרבה יותר מעמיקה, כי לא רק חיפשתי את הרומן והדיאלוגים הסוערים - כמו שעשיתי בפעם הראשונה.
התחברתי לספר ממקום נכון יותר בעיניי של- באמת לאהוב את הדמות הראשית שמספרת לנו את הסיפור שלה, מהילדות הקשה ועד הסוף הטוב שלה.

אני אוהבת את הסיפור הזה בגלל שהוא קלאסיקה אמיתית, על זמני ללא ספק.
ג'יין כל כך מיוחדת בעיניי בתור דמות, הכנות שבה היא מספרת על הרגשות שלה, ואיך שהיא שואפת להימנע מאי הבנות ולהופיע בפני הקורא והדמויות בסיפור כפי שהיא באמת.
היא לא מנסה להרשים, ובזה היא מרשימה.

אני מעריצה אותה על כל כך הרבה דברים.
יש לה עין להבחין באמת, האומץ לומר אותה, אבל גם את הצניעות והיכולת לשמור אותה לעצמה.
איך שהיא מספרת על הדמויות, ועל האהבה והקנאה שהיא מרגישה כלפי רוצ'סטר, והאופי שלו שרחוק משלמות אבל קוסם לה.

"התנהגותו הנינוחה שחררה אותי ממעצורים מעיקים. הכנות הידידותית, הלבבית והמהוגנת שהפגין כלפי קרבה אותי אליו. לפעמים הרגשתי כאילו הוא קרוב משפחה שלי ולא המעסיק שלי. לעתים נהג בתקיפות, אך הדבר לא הפריע לי, מפני שהבנתי שזו דרכו. העניין החדש שנוסף לחיי הסב לי שמחה ועונג כה גדולים, ששוב לא הצטערתי על כך שאין לי משפחה. דומה שסהר גורלי הדקיק החל להתרחב, חללי החיים החלו להתמלא, בריאותי השתפרה וגופי התעבה והתחזק." - (עמוד 165)

למעשה גם היא וגם הוא מתוארים כאנשים מכוערים והיא בעצמה קוראת לו ככה פנים מול פנים.
היא לרגע לא אומרת לו שהוא יפה, אפילו כשהיא מתארת את איך שרגשותיה כלפיו הפכו אותו לכזה, ושאכן היא מגלה שהיופי הוא בעיניי המתבונן - היא עדיין אומרת שהוא מכוער.

אני מניחה שבגלל זה אני אוהבת את הסיפור, הוא לא קל, והוא הגיוני לי כי הוא מתייחס אל אהבה כאל קשר בין נשמות ולא סתם שני אנשים שמצאו אחד את השני והחליטו שזה מתאים ביניהם.

זה שבר את לבי כשהיא השוותה את עצמה לאישה אחרת שנראתה לה כהתאמה הרבה יותר טובה למר רוצ'סטר.
באותו הזמן לא ידעה אם הוא באמת מחבב אותה או שהיא סתם מדמיינת ומחמיאה לעצמה.
מבחינתה היא המחנכת של אדל, בת חסותו של רוצ'סטר, ואין לה שום זכות אפילו לחשוב על כך שהוא אולי מעוניין בה, מכיוון שהוא במעמד גבוה משלה.
כשהיא שומעת על מישהי אחרת, יפה יותר, במעמד גבוה יותר, שיכול להיות שהיא זו שהוא מעוניין בה - היא נסחפת ויורדת על עצמה.
ככה היא דיברה:

"אם כך, ג'יין אייר, הקשיבי לגזר דינך: הציבי מחר מול פנייך וציירי בעיפרון את דיוקנך, במדויק, מבלי לרכך ולו פגם אחד. אל תשמיטי שום קו נוקשה ואל תרככי שום בליטה לא נעימה, ולמטה כתבי, 'דיוקנה של מחנכת ערירית, ענייה ומכוערת'." - (עמוד 180)

אני מניחה שזה שבר את לבי כי אני מבינה את התחושה הזאת.
את ה-"אני לגמרי בסדר ואוהבת את עצמי עד שאני מתחילה לחבב מישהו אחר ופתאום אני לא יכולה שלא לראות את כל הפגמים והכיעור שלי וממש לשנוא את עצמי".
אולי נשים אחרות לא יבינו את איך שזה מרגיש, את החוסר ביטחון הזה בחיצוניות שפתאום צץ כאילו משום מקום, אבל אני מבינה את זה...
הכל בסדר עד שאת מתחילה לפתח רגשות כלפי אדם שאת לא יודעת אם בכלל מסוגל למצוא בך איזשהו יופי.

כמובן שג'יין מאוד מודעת לעצמה ואחרי שהיא מכה את עצמה במילים היא מכריחה את עצמה לצייר דיוקן של האישה היפה שעוד לא ראתה.
היא גם ציירה את עצמה כדי להשוות ולהזכיר לעצמה שאין שום סיבה שרוצ'סטר ירצה בה - כשהוא יכול לקבל את האישה היפה הזאת.

רוצ'סטר נעלם לכמה שבועות אחרי הערב שבו ג'יין מצילה אותו מלהישרף במיטתו.
כשהוא חוזר לאחוזה הוא מביא איתו את החברים שאיתם הוא בילה בזמן הזה, ואיתם האישה הזאת, וג'יין מגלה שהיא אכן יפה, אבל מתנשאת וכמעט רעה.
קוראים לה בלאנש אינגרם והנה ציטוט מפיה שעורר בי שנאה אמיתית כלפיה:

"הו, נמאסו עלי הגברים הצעירים של ימינו!" קראה בעודה פורטת על הכלי.
"יצורים חלשים ועלובים, שלא מעזים לעשות צעד מעבר לשערי האחוזה של אבא, או להגיע עד השער בלי רשותה של אמא!
יצורים השקועים בדאגה מתמדת לפניהם היפים, לידיהם הלבנבנות ולכפות רגליהם הקטנות, כאילו יש קשר בכלל בין גבר ליופי!
כאילו החינניות אינה זכותה המיוחדת של האישה, מורשתה ורכושה על פי חוק!
נכון, אישה מכוערת היא אכן כתם על פניה היפים של הבריאה, אך באשר לגברים - שידאגו רק לכוחם ולאומץ לבם, ויחרתו על דגלם רק את המילים ציד, ירי וקרב.
כל השאר שווים כקליפת השום.
כך אני הייתי נוהגת אילו הייתי גבר" - (עמוד 200)

זה דוחה בעיניי, כי היא אפילו לא מתכוונת לזה.
היא אומרת את זה רק כדי למצוא חן בעיניי מר רוצ'סטר שהוא מבחינת מראה ואופי מתאים לתיאור שלה של איך גברים צריכים להיות.
היא מתחנפת לגבר שהיא רוצה רק בגלל שהוא עשיר וזה אחד הדברים הכי דוחים בעולם ואני אפילו לא לוקחת אותה ברצינות אני פשוט - איוו.

אחרי ההרצאה הדוחה שלה, ג'יין עוזבת את החדר ורוצ'סטר הולך אחריה וזה אחד מהרגעים הכי מתוקים בספר הזה:

קמתי במהירות ולפתע מצאתי את עצמי מולו, פנים אל פנים: זה היה מר רוצ'סטר.
"מה שלומך?" שאל.
"בסדר גמור, אדוני."
"מדוע לא ניגשת לדבר איתי בחדר?"
סברתי שבאותה מידה אוכל להפנות את השאלה הזאת אל זה שהציג אותה, אך לא הרשיתי לעצמי להחציף פנים בצורה כזאת ולכן עניתי:
"לא רציתי להפריע לך, אדוני. נראית עסוק"
"מה עשית בזמן שנעדרתי מכאן?"
"שום דבר מיוחד. לימדתי את אדל, כרגיל."
"ונהיית חיוורת הרבה יותר, כפי שראיתי מיד. מה קרה?"
"שום דבר, אדוני."
"האם הצטננת בלילה ההוא, שבו כמעט הטבעת אותי?"
"בהחלט לא"
"חזרי אל חדר האורחים. את נוטשת מוקדם מדי."
"אני עייפה, אדוני."
הוא הביט בי לרגע.
"ומדוכדכת קצת", אמר. "מה קרה? ספרי לי."
"שום דבר, אדוני, שום דבר. אני לא מדוכדכת."
"ואני טוען שכן. מדוכדכת עד כדי כך שעוד מילים ספורות ודמעות יעלו בעינייך. ואכן הנה הן עכשיו, בורקות וזולגות. ואחת מהן נפלה כחרוז מבעד לריסים ונשרה על הרצפה. אילו היה לי זמן, ולא הייתי פוחד עד מוות ממשרת פטפטן שיעבור כאן, הייתי מגלה מה פירוש הדבר. ובכן, הלילה אני מרשה לך ללכת, אבל כל עוד האורחים שלי כאן, אני מצפה שתופיעי בחדר האורחים בכל ערב. זו בקשתי, אל תזלזלי בה. ועכשיו לכי, ושלחי את סופי לקחת את אדל. לילה טוב, יקיר..." הוא השתתק, נשך את שפתיו והסתלק במהירות. - (עמוד 201)

רוצ'סטר כל כך אכזרי לפעמים.
הוא משתעשע ומשחק אותה כאילו הוא מתכוון להתחתן עם מיס אינגרם - ולא אכפת לו איך זה גורם לג'יין להרגיש.
כנראה שזה כי הוא יודע שזו הדרך היחידה שבה הוא יוכל לגרום לה לשחרר ולהביע את רגשותיה, ושעם אופי כמו שלה היא לעולם לא תעז לחשוף אותם בפניו.
הוא משחק משחקים, אבל אני לא מאשימה אותו על כך.

ערב אחד, כשהחברים שלו עדיין מתארחים באחוזה, הוא מתחפש למכשפה זקנה שדורשת לראות את כל הנשים הצעירות והרווקות שבבית כדי לומר להן את עתידן.
ואז כשהוא לבוש בתחפושת הזאת, ג'יין נכנסת במצב רוח די טוב ומבודח כי היא לא מאמינה במגדי עתידות ומנהלת איתו שיחה מבלי לדעת שזה הוא כמובן:

"לא קר לי."
"למה את לא מחווירה?"
"אני לא מרגישה רע."
"למה את לא מבקשת שאקרא לך בכף היד?"
"אני לא טיפשה."
הזקנה גיחכה מתחת לכובע ולמטפחת, ואחר כך שלפה מקטרת שחורה קצרה, הדליקה אותה והתחילה לעשן. במשך כמה רגעים התמכרה לסם המרגיע הזה, ואחר כך זקפה את גופה הכפוף, שלפה מקטרת מבין שפתיה, וכשמבטה עדיין נעוץ באש אמרה בהטעמה רבה:
"קר לך, את מרגישה רע ואת טיפשה."
"תוכיחי", עניתי.
"אוכיח לך בכמה מילים. קר לך כי את בודדה. שום מגע לא מפיק ממך את האש שנמצאת בתוכך. את מרגישה רע, כי הרגש הטוב, המרומם והמתוק ביותר שניתן לאדם נמצא רחוק מאוד ממך. את טיפשה כי למרות כל הסבל הזה את לא קוראת לו להתקרב וגם לא עושה שום צעד כדי לפגוש אותו במקום שבו הוא מחכה לך." - (עמוד 218)

כמובן שהיא גילתה בסופו של דבר שזה היה רוצ'סטר.
אבל משום מה הדיבורים שלו לא עוררו בה שום חשד, והיא לא קלטה שהוא דיבר עליה ועליו.
שהיא נמצאת קרוב לזה שהיא אוהבת, הוא, אבל לא מתקרבת אליו.
שהיא טיפשה על כך שהיא לא נכנעת לרגש הטוב הזה, לאהבה הזאת שהיא מרגישה כלפיו ולמה שיכול להיות ביניהם.

כמובן שבאותו הזמן אין שום דבר אמיתי שחוסם את ג'יין מלהיות איתו, כי היא עוד לא יודעת על סודו.
אז היא אכן מוצאת את עצמה מתוודה על רגשותיה בלהט הרגע, והוא מבקש ממנה להינשא לו והיא מתבלבלת ולא מבינה, כי היא הייתה בטוחה שהוא עומד להינשא למיס אינגרם.
היא מסכימה, מתכוננת לחתונה, והיא מאוד מאושרת...עד שסודו מתגלה.

בסופו של דבר כשסודו של רוצ'סטר מתגלה, ג'יין לא מפסיקה לאהוב אותו.
היא לא מאשימה אותו על כך ששיקר וניסה להפוך אותה למשהו שהיא לא רצתה להיות.
היא נקרעת בין האהבה שלה אליו, לבין החובה שלה כלפי המכובד, המוסרי, והיא עצמה.
והיא בסופו של דבר אכן בחרה בעצמה וברחה ממנו.

החלק הזה בספר,
כשהיא בלעדיו ומשאירה אותו שבור ואת עצמה אבודה לגמרי...איכשהו היה הרבה יותר מהנה עבורי בקריאה השנייה.
משהו בעצמאות שלה עורר בי שלווה, למרות שהיא המשיכה להתענות מהאהבה שהיא עדיין רחשה אליו, היא החזיקה מעמד כי ידעה שהיא צריכה לשמור מרחק.
החינוך הנוקשה והחיים שעברה עד לרגע הזה, הם שחישלו אותה לעמוד בניסיון הזה ולסרב לגן עדן הזמני הזה שהוא הציע לה.
היא שלטה בליבה, אבל לא הדחיקה את רגשותיה, ועל זה היא כל כך אהובה בעיניי.

"ועכשיו הייתי מחוץ לת'ורנפילד. כקילומטר משם מעבר לשדות, נמתחה הדרך בכיוון ההפוך למילקוט, דרך שמעולם לא הלכתי בה אך לא פעם הבחנתי בה ותהיתי לאן היא מובילה. לשם פניתי עכשיו. אסרתי על עצמי לחשוב, להעיף מבט אחורה ואפילו להביט קדימה. אסרתי על עצמי להקדיש ולו מחשבה קלה לעבר או לעתיד, כי דף העבר היה מלא אושר שמימי ועצב נורא, שקריאת שורה אחת בו היתה מערערת את אומץ לבי ומכבה את הלהט שבי, ואילו דף העתיד היה ריק עד אימה, כמו העולם אחרי המבול." - (עמוד 352)

אהבתי כל חלק בספר הזה.
ספר שלם על מישהי, דמות שנלחמת עבור נשמתה, עם כתיבה מופלאה, התייחסות רבה לדת והתעסקות במידות הטובות והרעות שבדמויות, רגעים מפתיעים וסוחפים - זה פשוט רומן גדול מהחיים, אחד הספרים הכי טובים שקראתי.

אני שמחה שהצלחתי בדרך נס לכתוב על הספר הזה ביקורת, אפילו שהיא להרגשתי מחטיאה הרבה מהדברים שממש רציתי להתייחס אליהם.
הקושי שלי בלכתוב על הספר הזה ביקורת נובע מכך שבאמת אפשר לכתוב עליו ממלא זוויות שונות.
אז עבורי זה נורא קשה לסכם את הכל.(בשלוש מילים זה קל מאוד: רומן, גותי, נצחי.)

יכולתי לכתוב עליו מנקודת מבט של פמיניסטית, אישה דתיה, אישה רווקה, או אפילו סתם בתור מישהי עם אופי קשה מילדות.
אבל בחרתי לכתוב עליו בתור אחת שפשוט מאוד מאוד מזדהה עם הדמות הראשית.
שאבתי כוח ותקווה רבה מאיך שג'יין החזיקה את עצמה והצליחה בסופו של דבר להוביל את עצמה אל החיים והסוף שרצתה עבור עצמה.
אני לא בטוחה אם הוא עדיין הספר האהוב עליי מכל הספרים שקראתי; אבל אם להכניס לחישוב רק פרוזה, אז אצלי ג'יין אייר במקום הראשון.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של רמי
רמי
תמונה של Rose Bane
Rose Bane
תמונה של לי יניני
לי יניני
תמונה של שאול תליון
שאול תליון
תמונה של עמיחי
עמיחי
תמונה של מעין
מעין
תמונה של עלמה
עלמה
תמונה של Mira
Mira
18קוראים|גיל ממוצע48|56%נשים

על המבקרת

תמונה של סייג'

סייג'

ותיקה
חברה מזה 7 שנים
248 ביקורות•5 נבחרות•1,934 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות קלה - רומנים•ספרות מתורגמת•ספרות מקורית
תמונה של סייג'
סייג'
ותיקה
חברה באתר מזה 7 שנים
ביקורות248
ביקורות נבחרות5
לייקים שקיבלה1,934
דירוג ממוצע3.7 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות קלה - רומנים78ספרות מתורגמת43ספרות מקורית17

דיון על הביקורת

8 תגובות
סייג'
סייג'•לפני 4 שנים
תודה עלמה. תודה שאול.
שאול תליון
שאול תליון•לפני 4 שנים

כתבת יפה ומעניין.

תודה רבה! נשמע ספר ששווה לנסות לקרוא.
עלמה
עלמה•לפני 4 שנים
איזו סקירה נפלאה. מרגישים שאת אוהבת את הספר בנימי נפשך. התחברתי לנקודות רבות שהעלית ותודה על כך
מוריה בצלאל
מוריה בצלאל•לפני 4 שנים
החזרת אותי אחורה... אכן קלאסיקה שקשה להניח לרגע.
סייג'
סייג'•לפני 4 שנים
תודה. אני ממש אוהבת את איך שג'יין קצת פרנואידית וחוששת מרוחות רעות. הראש שלה קצת אפל וחרדתי...אבל זה מה שיוצר את האווירה הזאת, ואני אישית אהבתי את זה מאוד. בעיניי זה מוסיף.
האופה בתלתלים
האופה בתלתלים•לפני 4 שנים
יופי של סקירה, ספר פשוט מושלם! אני אוהבת איך דווקא תקופת האירוסין שלהם (לפני הגילוי...) היא כל כך הפכפכה ומלאה בתחושות רעות. משקף כל כך טוב את הסיטואציה.
סייג'
סייג'•לפני 4 שנים

תודה אתל

אתל
אתל•לפני 4 שנים

איזו סקירה נהדרת. ריגשת אותי בהזדהות שלך, ועוררת בי חשק לקרוא את הספר שוב.

תודה ששיתפת במחשבותיך, היה מרתק לקרוא.
8 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של סייג'

ממלכה נופלת

ממלכה נופלת

אשלי זווארלי

הופתעתי לטובה מהספר.
בהתחלה לא רציתי לקרוא כי סוג של פיתחתי רושם מסוים לפי התקציר, שאולי זה קצת יותר מדי "מסע נקמה" עבורי.
אבל זה לא היה ככה, לנטליה היה מניע מאוד מוצק לדברים שהיא עושה, ואיך שהסיפור התפתח בינה לבין אלסיו היה מעניין ואפילו מותח.

זה קצת כמו סיפור מאפיה, אבל עם חוקים שונים, והרומנטיקה הרגישה לו כמו בספרי שלגי, אז היה פה עירבוב מעניין של דברים שאני מכירה, רק שזה היה פחות צפוי איכשהו.
נטליה מתראיינת ומתקבלת לעבודה כמטפלת של הבן של אלסיו, נינו שהוא בכיתה א', אז אני מניחה שהוא בן שש.
יש דברים שלא כתובים בתקציר, והם הפתעה כשמתחילים לקרוא את הספר, ולכן אני אומר שאהבתי את הספר הזה בעיקר בגלל ההפתעות הקטנות האלה.
הייתה פה אפלה שאהבתי, רגע השיא בסיפור לא היה צפוי כמו בספרי מאפיה אחרים, שזה בדרך כלל חטיפה או וידוי מזעזע על בגידה או על כך שהגבר הוא מהמאפיה.

זה סיפור שיחסית לספרי מאפיה אחרים שיצא לי לקרוא, מרגיש שלם, ועמוס מספיק מבחינת תוכן רגשי וחיבור בין הדמויות.
זה יותר הסגנון שלי, גברים אפלים שיש להם משיכה חזקה שהיא גם מעבר למינית, אל מישהי שהם לא מממהרים להתמסר אליה.
בתקציר כתוב שזאת בעירה איטית, ואני כן אוהבת בעירה איטית ובכל פעם שאני רואה את זה, זה כאילו מרגיע אותי כי רוצה להרגיש מתח וערגה - אבל אפילו שהסמאט פה לא מגיע מהר, אני לא חושבת שזה נחשב בעירה איטית בעיניי.
לדעתי זה פשוט קצב רגיל.

יש בספר הזה שילוב טוב של אפלה ורומנטיקה.
כי לרוב בספרים כאלה שבהם הגבר עוסק בהריגה ועינויים, האפלה היא גם ביחסים האישיים, בין אם זה יחסי מין קצת קשוחים מדי, או יחס אגרסיבי - פה דווקא הרגשתי שהיחס מאוד עדין ורומנטי.
השילוב של אפלה כללית, כי נטליה מתכננת להרוג את אלסיו, עם הרומנטיקה והמשפחתיות, הפך את הספר הזה להפתעה עבורי.
כי בדרך כלל זה לא ככה, בדרך כלל זה תשוקה סוחפת, מינית, חסרת היגיון, אגרסיבית - אבל פה היה משהו הרבה יותר איטי ושקול.

אני יודעת שיש לסופרת הזאת עוד ספרים, וזה הספר הראשון שקראתי, והוא גרם לי לרצות לבדוק את טרילוגיית בני האדונים שיצאה לפניו.
כי גם פה בסיפור, אלסיו הוא חלק מהארגון הזה, שהוא לא מאפיה, אז אני מניחה שיש איזשהו עולם שסופרת בנתה בטרילוגיה הקודמת, ואני מעוניינת לבדוק אותה.

לפני 6 ימים•
★★★★★
•סייג'
חלק מהעולם שלך

חלק מהעולם שלך

אבי חימנז

זה הספר הראשון שאני קוראת מאת אבי חימנז.
יש פה פער גילים, אלכסיס היא רופאה במיון חירום, בת 37 שנפרדה מהחבר שלה הנרי שהוא מנתח, והיא מתחילה קשר שמבוסס בעיקר על סקס טוב עם דניאל, בחור בן 28.
זה רומן רומנטי ללא סמאט.

אבי חימנז כתבה עוד ספרים לפני ואחרי, אבל זה הספר הראשון שבאמת היה לי עניין לקרוא, ויצאו עוד ספרים שהיה לי עניין בהם, אבל הם מתרחשים באותו עולם כמו הספר הזה, ולכן מבחינתי צריך להתחיל איתו.
"שלך בנאמנות", עוקב אחרי חברה של אלכסיס, ואני חושבת שגם לאלו שיצאו אחריו יש קשר כלשהו לספר הזה.

אלכסיס באה ממשפחה עם מורשת רצינית, מאה עשרים וחמש שנה של לעבוד באותו בית חולים, אז היא כמו חלק מבית המלוכה רק של רופאים.
היא גם ממש עשירה, אבל אנחנו לא ממש רואים את הראוותנות של העושר שלה כשאנחנו קוראים דרך נקודת המבט שלה, מלבד אזכור פה ושם לכמה היא משלמת על דברים.
דניאל עושה הרבה דברים, בחור צעיר ומוכשר מאוד, שגם לו יש מורשת ארוכה והיסטוריה, אבל הוא עני ובהשוואה לאלכסיס.
יש פה פער מעמדות רציני, שדניאל לא לגמרי מודע אליו כי אלכסיס לא מדברת איתו על זה, היא מסתירה ממנו המון דברים, בהתחלה כדי להגן ואחר כך כדי להגן עליו.

הסיפור מחולק בין העולם שאלכסיס מסתירה, לעולם שהיא ודניאל חולקים ביחד.
האקס שלה, מנתח שמבוגר ממנה בעשר שנים, ויש לו ילד בן עשרים ושתיים, התעלל בה נפשית.
הוא לא הרים ידיים, ולא קילל, אבל הוא עשה דברים קטנים פה ושם, כדי להוריד לה את הביטחון, כדי לגרום לה להרגיש שהיא לא מסוגלת בלעדיו.
די בטוחה שבסיפור אלכסיס מסבירה שהיא הבינה שהיא חוותה התעללות, דרך הטיפול הפסיכולוגי שהיא עברה, אבל אנחנו מתחילים את הסיפור כשהיא כבר מבינה טוב מאוד מי זה הנרי ולמה היא לא רוצה להיות איתו יותר.
העניין הוא שהאנשים סביבה לא מבינים, לא לוקחים אותה ברצינות, רוצים שהיא תחזור אל הנרי, בעיקר אבא שלה, והסיבה היא כי הנרי מתאים למה שהם רוצים, הם כבר התרגלו אליו, הוא חלק מהחבורה, הוא באותו מעמד ותחום.

אני באופן אישי מאוד מתחברת לסיפורים כאלה, שבהם הדמות צריכה להתנגד למה שהסביבה רוצה ממנה, ואפילו קצת כופה עליה.
ההתפקחות של אלכסיס היא בעיקר לאנשים סביבה, להתנהגות שלהם, והיא מתחילה לראות אותם בזווית אחרת, דרך הקשר שלה עם דניאל.
היא פשוט משווה, היא רואה איך דניאל מתייחס אליה, איך דניאל מלמד אותה את כל מה שהיא רוצה לדעת, בעוד שהנרי היה מסתיר כי הוא רצה לשכנע אותה שהיא לא יכולה בלעדיו.
היא גם חווה התפקחות בקשר ללייף סטייל שלה, ואפשר לראות שהיא לומדת מדניאל ומקבלת ממנו סוג של עוגן ערכי, עם המשפט "חמלה לא עולה כלום".
אלכסיס לוקחת את המשפט הזה ללב, היא מתחילה לראות מי סביבה מתנהג בחמלה ומי לא.

אני חושבת שהסיפור ממש תפס אותי רגשית, אפילו שלדעתי קוראים אחרים עלולים לחשוב שאלכסיס מעצבנת בגלל איך שהיא מתנהגת בשלב הקונפליקט שבא לקראת סוף הספר, אני באופן אישי נהניתי ממנו.
היה אפילו קטע שגרם לי לבכות.

לסיכום, יש בספר הזה המון לב, עולמות נפרדים שאנחנו חווים את שניהם, נושא חוזר של התעללות, עיירה קטנה עם קצת קסם בתוכה, וזוג שאוהב להיות ביחד למרות הפערים הרבים.
אני לגמרי בקטע של לקרוא עוד מאבי חימנז, אפילו את הספרים שלא הייתי מעוניינת לקרוא לפני.
מה שהפתיע אותי היה, כשסיימתי את הספר הזה והבנתי שאיכשהו יצא שקראתי שני ספרים בפחות מ-12 שעות.
אפילו לא שמתי לב שאני עושה את זה, מה שמעורר אצלי חשד, כי ממתי אני קוראת כל כך הרבה?

לא יודעת... לא מתאים לי להיות ככה, אולי זה תסמין של משהו שהשתנה במוח שלי.
לא נראה לי שאני יותר אוהבת לקרוא מבעבר, נראה לי שאולי אני פשוט פחות בדיכאון, אז אני כבר לא צריכה להתאמץ כל כך לעשות דברים שאני רוצה לעשות.

לפני שבוע•
★★★★★
•סייג'
האומץ לבחור

האומץ לבחור

אבי גליינס

מהספר הזה נהניתי יותר, כי רוֹמוּר כבר לא באפלה.
היא יודעת מי זה קינג, היא יודעת שהכוונות שלו לא היו תמימות כשהוא הביא אותה אל המשפחה שלו, ויש בפניה בחירה אם לעזוב או להישאר.
בספר הזה יש יותר מהזוג מאשר הספר הראשון, כי בספר הראשון זה בעיקר להסתיר ממנה את האמת, ולתת לה את השקט להחלים מההתעללות שהיא עברה.
פה היא כבר יותר מעורבת עם המשפחה, ואחד מהדברים שאני לא מבינה לגבי הספרים האלה, זה למה לעזאזל יש כל כך הרבה דמויות ושמות של אנשים, שרק מופיעים לרגע בעלילה.
כאילו זה ברמה שהייתי מצפה שאני אכיר את הדמויות האלה מתישהו, אבל אולי זה בגלל שסופרת עובדת על ספר נוסף בסדרה הזאת, אנחנו צריכים להכיר את כל השמות האלה מראש אפילו שמחוסר רלוונטיות אנחנו לא נזכור אותם ממש.

יש כל כך הרבה גברים.
הסמאט דווקא די טוב, יחסית לקינק של קינג, שהוא אוהב לשלוט בנשים לקשור אותן וכו', הם מסתדרים ממש יפה ביחד.
מהספר הראשון הוא יודע שאסור לו לגעת בה ושהיא מחוץ לתחום, כי זה מה שהבוס אמר, והוא גם חושב לעצמו: "היא לא יכולה לתת לי את מה שאני צריך מינית."
כאילו סבבה, לא הגיבור הרומנטי.
כנראה שזה פחות הטעם שלי, ועדיין אני חושבת שיחסית לכל הדברים המיניים הקצת בוטים, כמו זה שהיא במסיבה ואז אחד מהבחורים שהיא מכירה - ומפחדת ממנו - מתחיל לזיין מישהי מול כולם, הסמאט היה סבבה.
והיה מלא ממנו.
לא יודעת אני הרגשתי יחסית שכל סצנה הייתה קצרה, אז בתחושה שלי לא היה פה - מלאאאא סמאט, אבל אולי מבחינת האחוזים יש פה הרבה, אני לא בטוחה.

הקטע של לא להיות דיסקרטיים או צנועים, כשהם "מזיינים" מישהי או שתיים, ואני בכוונה אומרת מזיינים כי שוכבים ממש חוטא לעניין - לא הכי ברור לי.
כאילו, לי זה מרגיש קצת לא אמין, אבל מאיפה לי, אולי מאפיונרים הם באמת קצת בהמות ככה.
היו דברים בעיקר בפן המיני, שהרגשתי שהסופרת קצת הגזימה.
אבל אני מניחה שיש אנשים שיכולים לחשוב שזה לוהט, אז כן, אם סמאט מעניין זה מה שאתם רוצים - אני מניחה שהספר הזה מתאים.

סך הכול נהניתי מהספר הזה והבנתי אותו קצת יותר טוב מאת הספר הראשון.
רוב הספר הראשון זה פשוט להשאיר את רומור באפלה, ולא הכי נהניתי מזה, כי הרי אני כבר יודעת שאלו אנשים מהמאפיה, אז אצלי אין באמת מסתוריות.
אבל פה כשהיא כבר יודעת זה מרגיש שהסיפור באמת התחיל מבחינתי, ולא היה בו משהו יוצא דופן, אבל היה לי סבבה לקרוא.
לא הייתי יוצאת מגדרי כדי לקרוא את הספר הזה, אבל מבחינת להעביר זמן בלבד, הוא העביר לי את הזמן בסבבה.

לפני שבוע•
★★★★★
•סייג'
הפחד להישאר

הפחד להישאר

אבי גליינס

זה הספר הראשון בדואט, וגם הספר הראשון שאני קוראת מהסופרת הזאת.
קשה לי להסביר מה דעתי על הספר, בעיקר שבשלב זה כבר סיימתי לקרוא את שני הספרים.
זה מאפיה, הדמות הראשית, שמה רוֹמוּר חווה התעללות מבעלה, ואז מישהו יורה בו והיא בורחת מהבית שלהם, כשאחריה רודף קינג, שהוא ללא ספק אדם מהמאפיה.
הוא מנסה להקסים אותה כדי שתבוא איתו, וזה בסופו של דבר מצליח והוא רוכש את אמונה.

כל הקטע של למה הם בכלל רוצים לקחת אותה ושהיא תהיה איתם, לא כזה ברור לי, בספר השני זה קצת מוסבר.
אז היא חיה עם קינג ועם המשפחה שלו, בלי לדעת שהם מהמאפיה, וזהו בערך.
זה לא ספר עמוק במיוחד, זה ספר על מישהי שעברה התעללות פיזית ונפשית, שהתחתנה עם מישהו שריסק את הביטחון העצמי שלה, ומגיעה אל משפחה מוזרה עם הרבה כסף.
יש פה דברים שהם רגילים לספרי מאפיה, כמו הרכושנות, האקדחים, אפילו סקס מול אנשים אחרים.

אני לא בטוחה מה דעתי על כל הדברים האלה, בסופו של דבר זה ספר קצר, ואני לא חושבת שהתוכן בו שווה את ההשקעה של לקנות את שני הספרים האלה במחיר מלא.
הספר השני עוד יותר קצר.
דבר אחד יוצא דופן פה, זה שאנחנו עוקבים אחרי גבר שהוא חלק מהמאפיה, אבל הוא לא זה שעומד בראש, אלא זה שמקבל הוראות.
הוא עדיין גבר חזק ומרשים ומקסים כלפי חוץ, אבל בצורה מאוד שונה מהדמויות הראשיות שקראתי בספרים אחרים.

יש בספר משהו קצת תפל.
אבל מבחינתי אני בסדר איתו, כי קראתי אותו מהספרייה, ואני בתקופה של לקרוא יותר והעיקר שיש משהו לקרוא בשבת - אז ממש לא הטרידה אותי הרמה.
הרי בכל מקרה הייתי מגיעה לספר הזה מתישהו, כשלא הייתי מוצאת שום דבר אחר לקרוא וזמין מהספרייה.

לפני שבוע•
★★★★★
•סייג'
מפלצת יפהפייה

מפלצת יפהפייה

צ׳ריטי פרל

זה היה נחמד, החווית קריאה עצמה הייתה מאוד קלה וזה שכריסטיאן לא שפוי היה מהנה.
אבל בסופו של דבר הספר לא הולך למקום מעניין במיוחד, יש פה את כל הדברים המוכרים מספרי מאפיה אחרים.
הספר התחיל מאוד מעניין, עם דמות מפלצתית, שלא כזה קל לפענח - ואז זה מגיע למקום מאוד צפוי.

יש פה הרבה סמאט, שמאבד מהאיכות שלו באיזשהו שלב, הדיבור המלוכלך היה די קלישאתי ומגוחך.
אני יודעת שאני אמורה לספר על העלילה, וזה שאני מתבאסת מזה שאני צריכה לעשות את זה, כנראה מעיד עד כמה הספר הזה היה סתם עוד ספר מאפיה עבורי.
הסוף שלו גם לא גרם לי לרצות לקרוא את ההמשכים, אבל אולי אני אעשה את זה בשביל לראות עוד מהדמויות הראשיות פה.

אז, נטליה צריכה הגנה כי היא נפרדה מבן של משפחת מאפיה, אז היא מבקשת עזרה מכריסטיאן, שהוא אבא של החברה הכי טובה שלה וגם ראש משפחת מאפיה בעצמו.
איכשהו זה מגיע למצב שאין לה ברירה אלא להתחתן איתו, וכל העלילה בעצם זה לנסות לשמור על נטליה מפני האנשים שרוצים לפגוע בה.
הכול פה מאוד צפוי.
אבל כריסטיאן ונטליה די חביבים ביחד.
אז כאילו, הזוג היה נחמד, עלילה הייתה סבירה, וסך הכול נהניתי גם אם אני לא חושבת שיש פה משהו מיוחד.

כאילו, שלא תבינו, לספר היה פוטנציאל שכזה, בכל זאת מערכת יחסים בין גבר מבוגר וראש משפחת מאפיה, לבין אישה צעירה שהיא גם החברה הכי טובה של הבת שלו - יש פה בסיס למשהו מאוד מעניין.
וזה אכן היה מעניין לרגעים, אבל זה מרגיש שלא היה בספר משהו עמוק מספיק.
אני חיבבתי את הדמות של כריסטיאן, כי הרגשתי שהוא בהחלט ממלא את התפקיד של איש מאפיה מפחיד ודפוק, ונטליה הייתה בסדר, אבל זה הרגיש שאין בה הרבה מעבר לגוף, יופי ותעוזה.
זה לא שהיא הייתה דמות לא טובה, היא פשוט לא הייתה מעניינת במיוחד, ולא צללנו בסיפור לסיבה שהיא נמשכת דווקא לגברים מסוכנים.
הסיפור רקע שלה פשוט היה שיטחי, כאילו, זה מרגיש שהסופרת התעצלה להיכנס לכל הבלאגן הרגשי והפסיכולוגי אצל נטליה, ואני מרגישה שיש בספר הזה חלקים חסרים בעיקר מהצד של נטליה.

בכל אופן, הספר די קצר, לא הייתי צריכה להכריח את עצמי לקרוא אותו, אבל הוא היה די קלישאתי במובנים מסוימים, עם יכולת להיות יותר עמוק ומעניין.
אומנם לא הגענו לשם ממש, והקשר בין כריסטיאן לנטליה היה בעיקר מיני, אבל הספר כן הצליח לעורר עניין וסקרנות, גם אם הוא לא ממש סיפק את הסחורה, עדיין היה חלק משמעותי מהספר שבו נהניתי והיו לי ציפיות גבוהות.
בסופו של דבר הכול הסתכם בצורה מאוד שיטחית, ואפילו קצת מפגרת אם תסלחו לי.
כאילו, יש סצנת סקס אחת, שפשוט הייתה נראית לי כל כך מטומטמת.
ידעתי עליה כבר מראש כי הבחורה שהמליצה לי על הספר סיפרה לי עליה, והיא דיברה על זה כאילו זה לוהט, וזה לא היה נשמע לי ככה מהמעט שראיתי, ואז קראתי - וזה אכן... לא יודעת, זה פשוט לא התאים לי בוייב.

לסיכום, לא מרשים במיוחד, אבל כן מהנה ומסקרן ברובו, עם סוף קלישאתי שאותי באופן אישי שיעמם.

לפני שבועיים•
★★★★★
•סייג'
אהבה במדים 2 - חוגרים כרך ב

אהבה במדים 2 - חוגרים כרך ב

יפית גולן

לא ציפיתי לסוף הזה.
זה היה מדהים, אני מודה שהסיפור של נועה ואסף קצת איבד עניין ברגע שהם התחילו לממש את היחסים שלהם, אבל עכשיו עם הסוף הזה... אני צריכה עוד.
זה כרך ב', אז באמת שאין בספר הזה משהו יוצא דופן, הוא פשוט המשך של הסיפור, ועדיין יש בו הרבה עלילות משנה.
אני נהניתי מהעלילות משנה פה הרבה יותר מאשר בספר הראשון.
כאילו, שלושה סיפורי אהבה?
זה היה מהנה.
בספר השלישי אני כבר לא יודעת למה לצפות, כי אני עלילות המשנה שהיו פה כבר לא יהיו רלוונטיות.

מחכה שהספר "שתולים" יצא לאור, ואני מקווה שאיתו הסיפור יסתיים, כי אין לי עצבים לחכות עוד .
עדיין אין תאריך הוצאה לאור, אבל עברה שנה, הקצב של יפית גולן מהיר, מבחינתי שתולים צריך לצאת השנה ביוני.
אז זה לא באמת הרבה לחכות, אלא אם כן משום מה דווקא השנה, היא לא רוצה להוציא ספר ביוני.
שזה לא סביר מבחינתי.

אז קצת על הסיפור שוב, זה סיפור על אהבה אסורה בין מפקד ההכשרה אסף צרפתי, בן ה-38, לנועה אדלר חיילת צעירה בת 18.
אני חושבת שהחלק הכי מעניין ברומן שלהם היה הבעירה האיטית, ועכשיו כשהם יותר ביחד, אני מרגישה פחות מחוברת אליהם, כי כשהם ביחד זה בעיקר דברים מיניים.
הם לא יכולים להוריד את הידיים זה מזו, וזה בסדר.
מזל שיש עלילות משנה.
אז לנועה יש שתי חברות מהטירונות שאיתה בקורס הכשרה, שרונה והדר, ולשתיהן יש סיפורי אהבה.
שרונה הכי מתוסבכת, אבל גם להדר לא חסר.
הן שתיהן מצחיקות, הדר הרבה יותר חדה וקולטת דברים וזה הופך אותה לדמות מאוד חביבה, כי היא עושה החלטות שקולות, שלא כמו שרונה, שעושה החלטות מטומטמות.

אני לא רוצה לעשות ספוילר לכרך א', אז אני אסכם בתחושות שלי.
נהניתי מהעלילה, אבל הרבה פחות התרגשתי לקרוא את הספר הזה מהספר הראשון, כאילו בספר הראשון היה בעיקר את הדברים שעניינו אותי ומשכו אותי, והייתי סקרנית, ובספר השני היה כבר נטול סקרנות מצידי.
הייתי בעצבים כשקראתי את הראשון, מרוב ציפייה, ופה פשוט קראתי את הסיפור ונהניתי מהחוויה, אבל אני מניחה שזה למה אני נותנת לספר הזה ארבעה כוכבים ולא חמישה.
בראשון היה את המשהו הרגשי שתופס אותי ואי אפשר להסביר, ופה לא היה אותו.

זה באמת לא אומר שהספר הזה פחות טוב מהראשון, פשוט לי אישית, הדבר הרגשי שגרם לי לתת חמישה כוכבים לספר הראשון, לא היה פה.
אבל עדיין, קריאה מאוד מהנה.
לא התאכזבתי.

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•סייג'
לאהוב את 13

לאהוב את 13

קלואי וולש

נהניתי מזה, זה הספר הרביעי שמסכם את הסיפור של שאנון וג'וני, ומבחינת הזוג הזה, הייתי מרוצה מאיך שהסיפור נגמר.
אבל אני עדיין צריכה לקרוא עוד על שאר הדמויות, הן מעניינות אותי, אז אני אמשיך את הסדרה, כי יש המון דברים שאני עדיין צריכה לדעת ולהבין.

בכל אופן, זה ספר רביעי בסדרה, כבר עשיתי ספוילרים לספר הראשון והשני בביקורת על הספר השלישי.
אני לא רואה טעם לדבר על הסיפור שוב.
אני רק אסכם מבחינתי את ארבעת הספרים האלה ומה היה בהם, בצורה הכי כללית שאני יכולה.

בספר הראשון הייתה ערגה, והיכרות עם הדמויות.
הדמויות הראשיות ג'וני ושאנון לא היו הרבה ביחד בספר הזה, אז בעיקר ראינו את החיים שלהם בנפרד, ואת הקשיים של כל אחד.

בספר השני כבר הייתה יותר היכנעות למצב, והתחילה להיווצר קירבה ביניהם.
הם התחילו להכיר זה את זה, והיה עומק מסוים לשיחות ביניהם, כאילו... הם לא סתם דיברו, הם היו השקט אחד של השנייה, כאילו עם כל אחד אחר הם נזהרים, אבל כשהם זה עם זה, זה כאילו שהם חיכו שנים רק להיות במצב הזה, של קירבה.
זה היה מקסים.

בספר השלישי היה יותר אקשן, יותר כאב שקשור למצב המשפחתי של שאנון.
הייתה מלחמה על להיות ביחד, ועל להתמודד עם מצב קשה.

בספר הרביעי דברים מגיעים לסיכום.
הוא לא ספר יותר קל לקריאה, אבל יש תחושה של היפתחות שוב לעולם הזה, ולשאר הדמויות, והתעוררה אצלי סקרנות לגבי המון דברים שלא קשורים לשאנון וג'וני.
הספר הבא, החמישי יהיה על אחיה של שאנון, וקוראים לו ג'ואי, וזה מאוד דומה לג'וני, ולכן אני אומרת.
זה לא הסיפור שאני הכי מתרגשת לקרוא, אבל כמובן שאני צריכה לקרוא את זה, כי אני עדיין צריכה לראות מה קורה עם האחים הקטנים של שאנון וג'ואי, ואני מקווה שבספרים עליו, אני אראה יותר גם מהם.

פשוט כל כך אכפת לי מהדמויות.
יש משהו קצת אפל בספרים האלה, ואני חייבת לציין, שזה ממש לא קשור לזה שזה רומן אירוטי.
אין פה הרבה אירוטיקה, ומה שיש פה הוא לא מאוד דומיננטי לסיפור, מעבר לזה שבאיזשהו שלב בסדרה הם בעיקר מתנהגים כמו מתבגרים חרמנים, ואני לא יודעת למה אני כותבת "כמו", כי הם אכן מתבגרים חרמנים.

בכל אופן, נהניתי, נתתי לכל הספרים ארבעה כוכבים, וזה מרגיש שבאמת הספרים שומרים על רמה ואיכות קבועה.
זה מעניק לי המון ביטחון להמשיך לקרוא את הסדרה, כיף להרגיש שאני יודעת מה אני הולכת לקבל.

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•סייג'
אהבה במדים 1- חוגרים כרך א

אהבה במדים 1- חוגרים כרך א

יפית גולן

לא הייתי כותבת את הביקורת הזאת עכשיו, אם היו לי מספיק אחוזים בפלאפון, כי הייתי ממשיכה ישר לכרך ב'.
הספר הזה נבנה לאט... אבל המתח המיני והעוצמות שהוא מגיע אליהן, ממש עושה לי את זה.

זה קשה לאנשים לראות הבדל בין התרגשות לחרמנות.
הרמת התרגשות שהגעתי אליה פה, היא לא נורמלית.
ואני כאילו, צריכה לנשום, לאסוף את עצמי, ולהתחיל להסביר מה קורה כאן - אבל אני פשוט כל כך לא בקטע של זה כרגע.
זאת הולכת להיות ביקורת לא יעילה, סורי, בביקורת הבאה אולי על כרך ב', אני אכתוב דברים יותר מועילים.

יפית גולן עושה לי משהו.
כל הספרים שלה הן על ילדות בנות 18, אולי יש רק ספר אחד שהוא לא טאבו לגמרי.
ואהבתי את כולם.
אבל זה...

כשאני הסברתי למישהו שאני מדברת איתו על הספר הזה, ועל יפית גולן ועל הספרים שהיא כתבה ושקראתי את כולם, ושהם כולם על ילדות בנות 18, ושזה פאקינג חשוד... זה איכשהו הגיע למצב שהראיתי לו תמונה שלה.
הוא אמר שהוא חשב שהוא יראה איזה שרץ או משהו, מישהי ממש לא נעימה לעיניים, כי מי לעזאזל כותב סיפור אהבה בין גבר בן 38 לילדה בת 18?
הוא אמר שהיא נראית חמודה ונורמלית, אני אמרתי "היא סופר חמודה."

אני יודעת שאני לא אמורה לרדת לפסים אישיים ולכתוב על הסופרת, כי הרי, כשמבקרים מישהו ואת הספר שלו, זה חשוב להבהיר שאין פה שום דבר אישי.
אבל כאילו.... פאק אני פשוט מרגישה דברים ואני צריכה להגיד אותם.
ראיתי אותה מדברת בקצרה באיזה סרטון והיא אמרה שהיא לא קוראת ספרים, אבל מכיוון שהיא נהיית סופרת (היא כבר כתבה כמה ספרים כן?), כדאי שהיא תתחיל לקרוא.
האישה הזאת פשוט אוהבת לכתוב.
ואפשר להרגיש את זה, וזה כל כך מקסים, ומעבר לזה, זה פאקינג סקסי.

אני לא אומרת שאני נמשכת ליפית גולן, זה יהיה מוזר, אני אומרת שכאדם שכותב קצת, לראות אדם שבאמת נהנה לכתוב ובאמת מבטא את מה שהוא אוהב באותנטיות שכזאת - זה פשוט שובה לב.
כאילו, אני שונאת סופרים, הם כאלה פוצים, זה עם בלתי נסבל.
אבל את יפית גולן אני לא שונאת, ההפך, היא מייצגת בעיניי בדיוק את הסיבה ללמה אני רוצה לכתוב ספרים.
יש משהו בלשים את הנשמה שלך בתוך משהו כתוב, שהוא פשוט כל כך קסום, וחוץ מאת כרך ב' של חוגרים, קראתי את כל הספרים שלה, אז אני רואה שיש לה משהו מובהק בכתיבה.

אני מכורה, אני התעניתי פיזית מכך שיש לי רק עותק דיגיטלי ולא פיזי ושאני צריכה לעצור את עצמי מלקרוא את הספר הזה, כי אני לא אוכל לסיים אותו לפני שבת.
אני לא אעשה את הטעות הזאת יותר, קניתי את כרך ב' דיגיטלית, אבל זהו, את הספרים הבאים של האישה הזאת אני קוראת רק פיזית, לא משנה כמה זה עולה.

בכל מקרה, הספר הזה כנראה יקבל 5 כוכבים, רק בגלל איך שהוא נגמר.
אני פשוט מרגישה כל כך הרבה, ואם אני מרגישה כל כך הרבה בסוף של הספר, זה חמישה כוכבים, לא אכפת לי למה, פשוט - אין לי תלונות וזהו.

-

אוקיי עכשיו כן קצת על הספר, כי יש כמה דברים שחשוב לדעת לפני שקוראים אותו.
הדבר הראשון וההכי חשוב - זה שיש 2 כרכים, ושהסיפור לא מסתיים בהם, צריך לצאת עוד ספר לאור שנקרא "שתולים" שממשיך את הסיפור של אסף ונועה.
הדבר השני, ותאמינו לי שזה גם מאוד קריטי בייחוד לקוראות בז'אנר הרומנטי, הסיפור כתוב בגוף שלישי.
זה קשה להסביר למה, אבל יש המון קוראות שמעדיפות לא לקרוא סיפור שכתוב בגוף שלישי.

הדבר השלישי, והוא גם - ממש חשוב לדעת, זה שיש בספר הזה הרבה דמויות משנה, ואנחנו עוקבים אחרי העלילות של כולם, כשאסף ונועה הם הראשיים.
בגלל זה לוקח המון זמן עד שממש מגיעים לחלק שבו אסף ונועה מתאהבים, וצריך להיות סבלניים עם לקרוא הרבה על דמויות אחרות.
אם לא באים לזה מוכנים, זה באמת מרגיש שדמויות אחרות והעלילות שלהן, עם כמה שהן מעניינות, מעכבות את הסיפור של אסף ונועה.
אבל אני מניחה שזאת הולכת להיות סדרה, שאולי לא תעקוב בעתיד רק אחרי אסף ונועה, זה קשה לדעת, אולי יהיו ראשיים אחרים, ואולי עם הסיפור של אסף ונועה יסתיימו גם שאר עלילות המשנה.

זה ספר שעוקב אחרי טירונים בצבא, ואז יש קורס אחרי הטירונות, והסיפור אהבה הוא בעצם בין המפקד אסף צרפתי, לבין נועה אדלר, והסיפור מתחיל מימי הטירונות שלה, ומגיע לשלב של ממש להיות אחד על אחד עם אסף.
זה ללא ספק קשר אסור, הפער גילים פה הוא נורא גדול ו-18 זה מאוד צעיר, אבל - אני מבינה את הראש, ויש פה גם בכתיבה מודעות לבעייתיות.
הדמויות לא חושבות שהפער נורמלי.
כשמישהו אומר לאסף שגיל זה רק מספר, אסף עונה שזה משהו שרק אנשים מפוקפקים אומרים, וזה מראה על הערכים שלו.

אבל זה בדיוק מה שכל כך מהנה פה.
איך לעזאזל מפקד בכיר, מתאהב בטירונית בת שמונה עשרה, ולמה?
רציתי לראות את זה קורה, זה היה מה שמשך אותי להמשיך לקרוא, והתייסרתי מכך שעברתי כל כך הרבה אחוזים מהספר ועדיין לא הייתה ביניהם אפילו שיחה אחת.
אני לא יודעת אם הספר הזה נחשב "בעירה איטית", אבל אני בערתי באיטיות בהחלט.
אוקיי בדקתי, הוא אכן בעירה איטית.
גאד, אני חושבת שלאדם שאוהב "בעירה איטית" הספר הזה יהיה ממש טוב, כי אני יודעת על עצמי שמה שאני מרגישה עכשיו, זה סימן לכך שהטרופ הזה היה כתוב מצוין.
התייסרתי, קשות, התחננתי "מה כבר ביקשתי?! שיחה?!", ואז קיבלתי לאט לאט עוד ועוד ממה שרציתי, ואין לי תלונות.

ואני מזכירה לעצמי, בספר הבא לכתוב עם הראש ולא עם הרחם.
ואני אומרת הרחם כי... מה אתם חושבים?
זה כי אני במחזור ואני לא שפויה כרגע!
(אני בדרך כלל לא מדגמת שפויות. אם "מדגמת" זו בכלל המילה הנכונה.)

אני לא יכולה לאסוף את המחשבות שלי ולהסביר מה אני אוהבת בספר, הספר פשוט היה לי עונג וזהו.
זה לא ממקום של מחשבה, של לזהות בדמויות תכונות שאני מחבבת - אני פשוט כל כך נהניתי, ואני רוצה להמשיך לקרוא, והעוצמות של זה, יותר חזקות מה"למה אהבתי".
אהבתי כי אהבתי, כי זה מה שהרגשתי, ועדיין מרגישה.

לפני חודש•
★★★★★
•סייג'
לשמור על 13

לשמור על 13

קלואי וולש

נהניתי מהספר הזה, זה השלישי ויש עוד ספר אחד על הזוג הזה.
אני לא רואה איך אני יכולה לכתוב ביקורת עליו בלי לעשות ספוילרים, אז אני מזהירה, שאני הולכת לעשות ספוילרים לספר הראשון והשני.

אז שאנון עוברת התעללות מילולית ופיזית בבית שלה, אבא שלה אלכוהוליסט.
הוא מתייחס אליה כאל לא רצויה, קורא לה זונה ושרמוטה כל הזמן, מבזבז את הכסף של המשפחה, וגם חובט בה פיזית כשהוא שיכור.
לכן שאנון חיה בחרדה תמידית, היא מקיאה מחרדה ולכן היא סוחבת בתיק שלה באופן קבוע מברשת שיניים ומשחה.
היא בסך הכול ילדה בכיתה ט', שמבחינת גיל אמורה להיות בכיתה י' כי היא נשארה בגן שנה, כי הייתה לה שנה נוראית בגן, כי גם שם היא חוות בריונות.

ג'וני הוא כוכב רוגבי, הוא בכיתה יא', מבחינת גיל הוא אמור להיות בכיתה יב', כי גם הוא נשאר שנה, מסיבות אחרות.
הוא משחק בנבחרת של בין הספר, אבל הוא גם מנסה להיכנס לנבחרת אירלנד, הם נפגשים ביום הראשון של שאנון בבית הספר כשהיא חוצה את מגרש הרוגבי בניסיון לקצר את הדרך, והוא בטעות פוגע בה כשהוא בועט כדור מזעם ותסכול.
היא חוטפת זעזוע מוח, הוא נשאר איתה, וזה בעצם הרגע שג'וני מתאהב בה, כי שאנון ממש יפה, היא פשוט לא חושבת ככה על עצמה.
אני חושבת שבסצנה הזאת, ג'וני רואה צלקת בפנים שלה, והוא שואל איך היא קיבלה את זה, והיא עונה מתוך טשטוש "אבא שלי".
והוא שואל אותה לגבי זה שוב, שואל אותה אם היא באמת אמרה עכשיו שאבא שלה גרם לצלקת הזאת, והיא מיד מכחישה ואומרת שלא, מה פתאום.

זה קורה בתחילת הספר הראשון, ולאורך הזמן ג'וני רואה על הגוף שלה סימנים, והוא שואל מה קרה אבל היא לא משתפת אותו.
שאנון פשוט ממשיכה לחיות בחרדה, עם אבא שמתעלל בה, שמגביל אותה, שעלול להכות אותה אם היא חוזרת מאוחר מדי הביתה, שלא מסכים לה לישון אצל חברה.
אבא שלה בעיקר לא מאשר שיהיה לה חבר, והוא מניח עליה יד וחונק אותה, כשהוא רואה תמונה שלה ושל ג'וני בעיתון.
אחיה הגדול ג'ואי היה שם, והוא הצליח להרחיק ביניהם, ואני חושבת שבסופו של דבר שאנון עלתה לחדר וג'ואי ואבא שלה רבו מכות קצת, זה לא כזה ברור כי את רוב האלימות אנחנו לא רואים על הדף.

בכל אופן, אז שאנון מרגישה ממש לא מוגנת בבית שלה, למעשה היא מרגישה שאם היא תמות הכול ישתפר, היא מרגישה אשמה, היא מרגישה שמישהו ימות בגללה אם לא היא, בגלל שאבא שלה וג'ואי יכולים להיכנס למצב של מכות רצח.
בכל אופן, אני עומדת לכתוב על הספוילר הכי משמעותי פה, שקורה בספר השני.

הפיצוץ הסופי, הרגע שבה אנחנו ממש רואים את האלימות בבית, מגיע בסוף הספר השני.
למעשה זה מגיע ממש בסוף, שאנון וג'וני מתנשקים כשהוא נפצע על המגרש ומחכה לאמבולנס, והמורה/מאמן תופס אותם בתנוחה מאוד לא הולמת.
כל זה קורה במצב שבו שאנון רחוקה מהבית, לא חזרה הביתה, וכבר חושבת שאבא שלה יהרוג אותה כי היא לא חזרה הביתה.
היא לא חזרה הביתה כי היא לא הייתה מודעת לכך שיהיה טיול כיתתי למשחק של הנבחרת הרוגבי עם קבוצה אחרת, היא לא קיבלה את ההודעה כי אבא שלה הטביע את הפלאפון שלה באותו שבוע.
אז היא מסתכנת, הולכת לראות את ג'וני, נתפסת על ידי המורה, הולכת אחרי זה לבית החולים ושומעת מג'וני מלא שטויות שהוא אומר כשהוא מסטול.
כשהוא מסטול הוא שואל אותה מי עושה לה את זה, מי מכאיב לה, וממש לפני שהוא נרדם, היא אומרת לו שזה אבא שלה.

כשג'וני מתעורר הוא לא זוכר שום דבר שהוא אמר כשהוא היה מסטול, שאנון שם אבל הוא מבקש ממנה לצאת ולקרוא לאבא שלו.
הסיבה היא כי לג'וני יש פציעה במפשעה, ששאנון כבר יודעת עליה, אבל ג'וני מובך וצריך לדבר עם אבא שלו שיעדכן אותו שהזין שלו בסדר.
שאנון יוצא וחוזרת לשאר הכיתה, היא חוזרת הביתה עם המחשבה שאבא שלה יהרוג אותה, והוא אכן כמעט הורג אותה.

זאת הייתה סצנה כל כך קשה.
הוא מרביץ לה, כמעט הורג אותה, אמא שלה לא עוצרת אותו, אחיה ג'ואי מנסה להילחם בו אבל הוא מגיע מאוחר אחרי שכבר אבא שלה הכה אותה קשות.
יש שם גם שלושה ילדים קטנים שצופים בהכול, בני 11, 9 ו-3.
ג'ואי מביע את התסכול שלו, אומר לאמא שלו שזה או אבא שלהם או הם, ואמא שלו לא עונה ישר.
זה גורם לג'ואי להיגעל, לומר שהוא שונא אותה יותר משהוא שונא את אבא שלהם - ובינתיים שאנון חווה קשיי נשימה.

בקצרה, אבא שלה חורר לה ריאה, ג'ואי לא מצליח לעזור לה כי אבא שלו משתלט עליו וחונק אותו, וטייג בן ה11 מצמיד סכין לגרון של אבא שלהם, ואומר לו לשחרר או שהוא יחתוך לו את הגרון.
הוא באמת פוצע אותו קצת, כדי להראות שהוא רציני, וג'ואי בינתיים צורח לאמא שלו לעזור לשאנון, אבל אמא שלו לא מתפקדת.
אני מרחיבה כדי שתבינו כמה הסצנה הזאת קשה, כי הספר השלישי כולו מושפע מהסצנה הזאת.
נהניתי מהספר השלישי, אני חושבת שהסיפור מעניין ומותח, ושאנון חווה קצת יותר חופש כאן, אבל עדיין יש אתגרים והגבלה כי האירוע הזה ממש לא מתקן את המשפחה שלה.
אנחנו רואים את ההשלכות של מה שקרה, על שאנון פיזית, על ג'ואי, על האחים הקטנים.
זה גם נורא מעניין כל העניין עם אמא של שאנון, שאנחנו לא יודעים איך להרגיש לגביה, כי היא לא הגנה על הילדים שלה, ותמיד קיבלה את אבא שלהם בחזרה.
בספר השלישי חווים יותר את המשפחה של שאנון, וכמה היא דפוקה וצריכה עזרה, ואני מקווה שבספר הרביעי אנחנו נראה פתרון מספק לכל הדברים האלה.

אני אומרת מקווה כי אני די בטוחה שהספר החמישי יהיה על אחיה ג'ואי.
אז אני מקווה שכל התסבוכת עם הילדים, ועם מי הילדים יהיו ואם הם צריכים להיות עם אמא שלהם שהזניחה אותם - תיפתר בספר הרביעי.
אני כל כך שקועה רגשית, האירוטיקה פחות מעניינת אותי והיא פחות העניין פה.

בכל אופן, אין לי טענות, הסיפור מעניין אותי, כל דמות בסיפור מוסיפה לו משהו וגורמת לי לתהות אם אנחנו נראה יותר מדמויות מסוימות בעתיד, והכול מרגיש עמוק ואפל.
אני אוהבת את זה.

לפני חודש•
★★★★★
•סייג'

ביקורות נוספות על "ג'יין אייר [מהדורת 2011]"

ג'יין אייר [מהדורת 2011]

ג'יין אייר [מהדורת 2011]

שרלוט ברונטה

ג'יין אייר התפרסם ב-1847 ונודע כאחד הרומנים המהוללים. לא בטוח עד כמה ברונטה עצמה נהנתה מתהילת עולם זו, באשר מתה ב-1855.
כבר עכשיו אומר, כהרגלי, שניסיתי להצמיד פנים לג'יין אייר, כסיוע נפשי. ניסיתי וניסיתי וג'יין אייר עצמה, בתיאוריה הפנטסטיים של הקורות עמה ועם סביבתה לא היטיבה עמי. דמותה חמקה שוב ושוב. פניתי למאסטר גוגְל (ומי שמכנים אותו ד"ר, סובלים אפעס ממיחוש כלשהו) לסיוע וביקשתי להציג לפני את הגרסה המוצלחת לסרט. מה שהתקבל זו דווקא סדרת טלוויזיה ומי שבחר עבורי לא יכול היה להיות להצליח יותר: ה-BBC. מי שנבחרה היתה השחקנית, שלא יכולתי לתאר לעצמי מוצלחת ממנה: רות וילסון. שיש כאלה הזוכרים אותה מהסדרה המוצלחת "הרומן".
ג'יין התייתמה מהוריה והופקדה בידי דודתה שרה ריד, שראתה בה מועקה מתמשכת. שרה ריד היתה בעלת אחוזה ובעצמה אם לשתי ילדות. עד מהרה נשלחה ג'יין לפנימיית לווד הנוראית בגיל 10, כנראה מתוצרת דיקנסית כלשהי. המזון היה תמיד מועט, החימום אפסי, אבל ג'יין העדיפה את המקום הזה על פני דודתה הנוראית ריד. ג'יין מתארת עצמה כלא יפה במיוחד ולא מוכשרת במיוחד בשום תחום, אבל ניכר שהיא ממעיטה בערך עצמה. שש שנים עוברות והיא אף הופכת למחנכת כיתה בעצמה וכעבור שנתיים היא אף פונה למשרת מחנכת מחוץ לפנימייה. המשרה האחת שהוצעה לה, הו, צחוק הגורל, היא באחוזת ת'ורנפילד. לשם היא פונה והיא צריכה להיות מחנכתה ומורתה של אדל, אותה ילדה שהופקדה בידי מר רוצ'סטר ע"י אהובתו שזנחה אותו וכלל לא בטוח שזו בתו. הוא עצמו לא אוהב ילדים, אבל הוא לא נוטש אותם. אדל הצרפתיה נמסרה לרשותו וג'יין תהיה מורתה שתשפר גם את שפתה האנגלית. כל זה די בלה בלה בלה באשר לא יכולים לשהות שני אנשים כל כך שונים ולא יקרה דבר אם רוצים שיקרה. אנחנו רוצים, נכון?
ג'יין הענייה בכסף, בראיית עולם, בניסיון חיים ובמה לא, נתקלת לראשונה במר רוצ'סטר, איש עשיר בכסף, בראיית עולם, בניסיון, ואם לא די בכך, מבוגר מג'יין בעשרים שנה. ממש סיר ומכסה. נראה שרוצ'סטר דווקא חושק באחרת, יפה ועשירה, כלי מטבח מסוג משובח. אבל עד מהרה הוא מבחין בפקחותה של ג'יין וברדידותה של מיס אינגרם, ומבין מי תגרום לו אושר רב יותר. הוא מציע את אהבתו לג'יין, היא לא מאמינה, אבל זה קורה. ולמרות שזה מתקרב לחתונה, כל הטוב הזה לא יכול להיות טוב ואז באה הנפילה הגדולה ומין טוויסט שכזה זורק את העלילה לכיוון אחר בכלל.
ג'יין מוצאת עצמה במקום אחר, בבית אחר, בסביבה לא מוכרת ושוב הפתעה, רק שלשם שינוי מציעים לה הפעם הפתעה אחרת. אפילו כמה הפתעות, שהיא, בחפץ לב, שמחה להתנגד להן ולשוב במאה ושמונים מעלות לדרכה הקודמת. רק הפתעה אחת שמרה לעצמה, מסוג הפתעות ששומרים.
500 עמודים כמעט יש לצלוח, אבל תיאוריה השוטפים של ג'יין מקלים על המלאכה והופכים את הקריאה למענגת. למרות שרומן זה נחשב למה שהוא נחשב, מופתי הוא לא. פיתולי העלילה נראים לעיתים מלאכותיים מדי, אבל תסמכו על ברונטה שתדע להחליק את מה שצריך ולחזור לדרך הבטוחה בה צעדה.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•מורי
ג'יין אייר [מהדורת 2011]

ג'יין אייר [מהדורת 2011]

שרלוט ברונטה

אני מבין את מעמדו ההיסטורי הנכבד של ״ג׳יין אייר״, ובוודאי את המהפכנות שלו ביחס לתקופה שבה נכתב. עם זאת, הייתי נזהר מלהשוות את עוצמתו הספרותית לעוצמתם של כל הסופרים והסופרות בני זמנה של ברונטה. מה שלא ניתן להטיל עליו ספק הוא המהפכנות של הספר: הרעיונות שהוא מציג, ההצעות שהוא מציע, והמתינות שהוא מבקש לצד הקיצוניות שהוא מעז לחשוף. בעיניי, החולשה המרכזית שלו נמצאת דווקא במנגנון העלילתי. יש בו איכויות כמעט קולנועיות, ולעיתים נדמה שהמצבים הדרמטיים, צירופי המקרים והגילויים המלודרמטיים נוצרים כדי לשרת את דמותה של ג׳יין ואת הנרטיב הרעיוני, יותר מאשר מתוך הכרח ריאליסטי מלא. החיים אמנם מלאים בסוריאליזם ובמצבים סוריאליסטיים, אבל ריאליזם לא יכול תמיד להחפיף את המציאות לטובת דמות ראשית. ועדיין, אני לא אשקר: זה אחד הספרים היחידים שקראתי שגרמו לי ממש להיחנק תוך כדי קריאה.

העוצמה הגדולה ביותר של הספר נמצאת בשיחה שהוא מקיים בין דת לבין אהבה כל אהבה שהיא: אהבה זוגית, אהבה משפחתית, נישואין, אחווה, חברות, אהבה לאלוהים, אהבה לעולם, וגם הקשר שבין אהבה למוות. ברונטה אינה מציגה את הדת כדבר שאפשר פשוט לוותר עליו; להפך, יש בה יותר מדי טוב מכדי שהרע יבלע אותה לגמרי. אבל איפה הגבול? האם להתמסר לדת, או לתת לה להיות מצפן מוסרי בלבד? וגם כשהדת היא מצפן מוסרי, איפה המקום לאהבה? האם אהבה יכולה להתקיים כשהמוסר הדתי תובע ממנה לוותר על עצמה? בעיניי, כאן ״ג׳יין אייר״ הופך לאחד הרעיונות הגדולים שעדיין לא מומשו באופן מוחלט גם כמעט מאתיים שנה אחרי: האמצע שבין הדת לאהבה אינו כניעה, אלא תיקון. וג׳יין, כאישה וכסובייקט מוסרי, היא זו שמכריחה גם את האהבה וגם את הדת לעבור את התיקון הזה. השפעה היא לא תכונה גברית, כשכניעות היא תכונה נשית. השפעה היא תכונה שיכולה להיות נשית כמו שהיא יכולה להיות תכונה גברית, ואין קשר בין תכונה לבין מגדר, בין פרפמטיביות לבין הגדרה מינית, כך אמרה הסופרת יותר מידיי זמן לפני ג׳ודית באטלר.

ג׳יין אינה מוכנה להיכנע לתשוקה של רוצ׳סטר כשהיא הופכת לבעלות, ואינה מוכנה להיכנע לדת של סנט ג׳ון כשהיא הופכת לשליחות קרה, ממסדית ונטולת חיים. היא עומדת בין הטוב לבין הרע, בין הממסד לבין האדם, בין אלוהים לבין הגוף, ודורשת לעשות שם סדר. לא סדר של כפיפות, אלא סדר של אמת. ההתמסרות של האישה לבדה אינה נשיות; היא כפיפות, כניעה וחילול גם של הממסד וגם של אלוהים כל זמן שאין מולה גם התמסרות של הגבר. אהבה אמיתית לא יכולה להתקיים במקום שבו רק צד אחד נדרש לוותר על כוחו, גופו, רצונו וחירותו. גבריותו של הגבר אינה מתגלה בשליטה שלו, אלא דווקא ביכולת שלו להתמסר מבלי למחוק את האישה שמולו. ונשיותה של האישה אינה מתגלה בכניעה, אלא ביכולת שלה לאהוב מבלי לוותר על נשמתה כפי שהיא מזהה אותה ולפי כפי שמזהים אותה עבורה. מי שצריך להתמסר, לפי הסיפור של ״ג׳יין אייר״, הם לא הגבר ולא האישה לממסד או לאלוהים, אלא הממסד עצמו, וכל דת או ממסד שהפך לתירוץ של שליטה נטול מאהבה וראיית האחר. אמן ואמן. חזק ואמץ.

לפני שבוע•
★★★★★
•תנחום
ג'יין אייר [מהדורת 2011]

ג'יין אייר [מהדורת 2011]

שרלוט ברונטה

אני לא יכולה לתאר מספיק עד כמה הספר והכתיבה יחסית לשנת יציאתו היממו אותי, הספר הזה מדהים והכתיבה של שרלוט ברונטה גרמה לי לדמיין בפירוט כל תיאור הכי קטן של הרומן הנפלא הזה, דמותה ואופייה ומצב חייה של ג'יין אייר נכנסים ללב באופן מיידי והסיפור סוחף את הרגש למקומות אחרים של אהבה חזקה כל כך שנישאת בערגה עם כל אות ואות.
בימים של ספרות ארוטית וסרטים וזמינות לכל דבר, קריאה של ספר כזה מרוממת את הנפש לרגשות טהורים יותר ובעלי אופי רוחני ופנימי ולא גופני וחיצוני ולקבלת השונה ושבירת מוסכמויות מסויימות בדרך אלגנטית ומסבירת פנים.
אנ ממליצה לכל אחד לקרוא את הספר ולהוקיר את שרלוט על כתיבתה המהפנטת.

לפני שנתיים•
★★★★★
•בתאל
ג'יין אייר [מהדורת 2011]

ג'יין אייר [מהדורת 2011]

שרלוט ברונטה

לחשוב שהגעתי אל ג'יין אל בגלל ים סרגסו הרחב. הסקרנות שבי עניינה אותי מה משך את ג'ין ריס לכתוב את העלילה שלה. גיליתי כי בעצם זכיתי פעמיים. שתי הסופרות נהדרות.

מזמן לא התענגתי מעלילה אשר ריגשה ומתחה אותי כך כג'יין אייר. כנערה לא קראתי את הרומן אך ראיתי את הסדרה. אהבתי אותה מאוד אך זכרתי בקושי את העלילה. לכן כל פרק אשר קראתי נראה לי כחדש ומרגש בפני עצמו.

ג'יין הילדה היתומה , הנשלחת אל בית דודה. דודה המשביע את אשתו על ערש הדווי כי צוואתו הינה כי ג'יין לגדול בביתם ולא תשלח לבית יתומים. ההתעללויות, ההרעבה אשר עוברות עליה בבית זה, מכמירות את הלב. דעותיה אינן נספרות, אמיתותיה נחשבות כבדותות, גורם לך להיזכר בפתגם "בעל המאה הוא בעל הדעה".

סיפור אהבתה לאדון רוצ'סטר, גרם לי להרהר במחשבות אודות הכרת סודותיו של אדם. השקרים אשר נחשפים תמיד ברגעים הלא צפויים. נפתולי העלילה עוררו צבר רגשות , אהבה, קנאה, רחמים, חמלה.
יצירה מענגת, מומלצת בחום. נהניתי מאוד.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•צילה
ג'יין אייר [מהדורת 2011]

ג'יין אייר [מהדורת 2011]

שרלוט ברונטה

ספר מהמם! קלסיקה במיטבה וסיפור מרגש ומרתק. מודה שלקח לי קצת זמן להתחבר לשפה ולרוח התקופה אבל כשזה קרה לא הצלחתי להוריד את הספר מהידיים. מה עוד אפשר לבקש? אז היה תענוג. אי אפשר שלא להתאהב בג׳יין המקסימה והאמיצה, אני מאחלת לכולנו שנלמד ממנה אך להיות כנים כלפי עצמנו והרגשות שלנו, לא לספר לעצמנו סיפורים ולהאמין בהם כי יותר נוח לנו אלא לדעת להתמודד עם המציאות כמו שהיא. לקחת אחריות מלאה על עצמינו ולא להיות תלויים בדבר חוץ מהאמונה שלנו בצדק ובמה שאנחנו יודעים כי הוא הדבר הנכון לעשות . שנלמד ממנה לאהוב ללא גבולות באמת ובתמים את מה שיש בפנים. כדי להיות כמו ג׳יין אייר יש צורך בחוזק נפש אמיתי שלא מתפשר, להאמין באומנה שלמה שהאנרגיה הטובה תלווה אותנו ותגן עלינו גם כשהמצב קשה וכמעט בלתי אפשרי. נכון שבסיפור כמה מקווי העלילה קצת לא אמינים ובמציאות אולי לא היו קורים כך, אבל לכן אני אוהבת ספרים כי שם יש לנו את הזכות, יש לנו את הצ׳אנס לתת לחלומות להתגשם ולקבל השראה לחיים האמיתיים שלנו ומי יודע אולי בכל זאת להגשים חלום אחד או שניים. ג'יין אייר מזכירה לנו שלהיות מי שאנחנו, להאמין בעצמנו, להעיז ללכת בדרך שלנו זה הדבר הכי יפה שיש שגורם לנו לחיות את החיים במלואם.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•Maya angel
ג'יין אייר [מהדורת 2011]

ג'יין אייר [מהדורת 2011]

שרלוט ברונטה

את הספר הכרתי כשצפיתי בסרט חמישים גוונים של אפור, שכריסטיאן גריי שאל את אנסטסיה סטיל איך התאהבה בספרות, וציין בפניה סופרים, אחת מהם הייתה אחות של אמילי ברונטה מחברת "אנקת גבהים". אמרתי לעצמי אם השם של הסופרת מוזכר בסרט, אז יש לזה סיבה טובה. כמובן שלאחר מכן רכשתי את הספר, וכשקראתי את התקציר התאכזבתי כי לדעתי הוא גילה יותר מידי על העלילה.
כשרק התחלתי לקרוא, הסיפור הזכיר לי סיפור סינדרלה- האם החורגת היא דודתה ואחיותיה החורגות הרעות הם בני דודיה, שבסוף היא מתאהבת ומתחתנת עם ה"נסיך" העשיר. אהבתי מאוד שה"נסיך", מר רוצ'סטר, לא מוזכר על תחילת הסיפור, אלא רק אחרי מספר רב של פרקים וככה יש יותר עלילה.
היו בספר המון תיאורים שהיו קשים לי להבנה, שם איבדתי את הריכוז. למרות שאציין לטובה את התרגום, נהניתי מאוד מהספר. שיש תרגום חדש, אני תמיד מתלבטת אם התרגום החדש הורס את הספר או לא, אך בספר הזה זה לא קרה.
היו בספר המון איזכורים מן התנ"ך, כמו "אשת לוט", "גורלו של קורח", "שמשון העיוור", "נראה כמו נבוכדנצר" ו"לפני שאול המלך במקומו של דוד". בתור אחת שאוהבת את פרשות השבוע, כל האיזכורים האלה גרמו לי להתחבר לספר.
כשסיימתי לקרוא את הספר צפיתי בסרט משנת 2011, אם גם לכם היה קצת קשה להבין את התיאורים ממליצה. אבל הסרט כמעט ולא דומה לספר.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•Y
ג'יין אייר [מהדורת 2011]

ג'יין אייר [מהדורת 2011]

שרלוט ברונטה

ספר פנומנלי,עוצמתי,מרגש
ראשית כל,הדמות המרכזית (גיין אייר) ניחנה בתכונות ייחודויות,כגון,אומץ,אמפתיות, אסרטיביות יוצאת מן הכלל, הגינות,טוב לב,כישרון רב, הודות לתכונות הללו,היא זכתה באהבת והערצת האנשים שהכירה במהלך חייה,זאת ועוד,היא ידעה להתמודד בחכמה עם המכשולים אשר נתקלה בהם, והוכיחה ש-הקרבה ואהבה אמיתית,יש בכוחן לשנות את חייהם של אנשים מן הקצה אל הקצה, ולנטוע בהם תקווה.
סיפור חייה של גיין אייר,הוא מעין חידה מענגת ,שמסקרנת את הקורא לחקור אותו לעומק.
התחברתי מאוד לסגנון הכתיבה של המחברת,כאשר פנתה לקוראים באדיבות, שיתפה אותם במחשבותיה,תחושותיה וחוויותיה השונות.
ספר חובה.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•Slam(وخير جليس في الزمان كتاب)
דירוג
4.0
לפני 5 שנים

“ספר מהמם! קלסיקה במיטבה וסיפור מרגש ומרתק. מודה שלקח לי קצת זמן להתחבר לשפה ולרוח התקופה אבל כשזה קר”