אני מבין את מעמדו ההיסטורי הנכבד של ״ג׳יין אייר״, ובוודאי את המהפכנות שלו ביחס לתקופה שבה נכתב. עם זאת, הייתי נזהר מלהשוות את עוצמתו הספרותית לעוצמתם של כל הסופרים והסופרות בני זמנה של ברונטה. מה שלא ניתן להטיל עליו ספק הוא המהפכנות של הספר: הרעיונות שהוא מציג, ההצעות שהוא מציע, והמתינות שהוא מבקש לצד הקיצוניות שהוא מעז לחשוף. בעיניי, החולשה המרכזית שלו נמצאת דווקא במנגנון העלילתי. יש בו איכויות כמעט קולנועיות, ולעיתים נדמה שהמצבים הדרמטיים, צירופי המקרים והגילויים המלודרמטיים נוצרים כדי לשרת את דמותה של ג׳יין ואת הנרטיב הרעיוני, יותר מאשר מתוך הכרח ריאליסטי מלא. החיים אמנם מלאים בסוריאליזם ובמצבים סוריאליסטיים, אבל ריאליזם לא יכול תמיד להחפיף את המציאות לטובת דמות ראשית. ועדיין, אני לא אשקר: זה אחד הספרים היחידים שקראתי שגרמו לי ממש להיחנק תוך כדי קריאה.

העוצמה הגדולה ביותר של הספר נמצאת בשיחה שהוא מקיים בין דת לבין אהבה כל אהבה שהיא: אהבה זוגית, אהבה משפחתית, נישואין, אחווה, חברות, אהבה לאלוהים, אהבה לעולם, וגם הקשר שבין אהבה למוות. ברונטה אינה מציגה את הדת כדבר שאפשר פשוט לוותר עליו; להפך, יש בה יותר מדי טוב מכדי שהרע יבלע אותה לגמרי. אבל איפה הגבול? האם להתמסר לדת, או לתת לה להיות מצפן מוסרי בלבד? וגם כשהדת היא מצפן מוסרי, איפה המקום לאהבה? האם אהבה יכולה להתקיים כשהמוסר הדתי תובע ממנה לוותר על עצמה? בעיניי, כאן ״ג׳יין אייר״ הופך לאחד הרעיונות הגדולים שעדיין לא מומשו באופן מוחלט גם כמעט מאתיים שנה אחרי: האמצע שבין הדת לאהבה אינו כניעה, אלא תיקון. וג׳יין, כאישה וכסובייקט מוסרי, היא זו שמכריחה גם את האהבה וגם את הדת לעבור את התיקון הזה. השפעה היא לא תכונה גברית, כשכניעות היא תכונה נשית. השפעה היא תכונה שיכולה להיות נשית כמו שהיא יכולה להיות תכונה גברית, ואין קשר בין תכונה לבין מגדר, בין פרפמטיביות לבין הגדרה מינית, כך אמרה הסופרת יותר מידיי זמן לפני ג׳ודית באטלר.

ג׳יין אינה מוכנה להיכנע לתשוקה של רוצ׳סטר כשהיא הופכת לבעלות, ואינה מוכנה להיכנע לדת של סנט ג׳ון כשהיא הופכת לשליחות קרה, ממסדית ונטולת חיים. היא עומדת בין הטוב לבין הרע, בין הממסד לבין האדם, בין אלוהים לבין הגוף, ודורשת לעשות שם סדר. לא סדר של כפיפות, אלא סדר של אמת. ההתמסרות של האישה לבדה אינה נשיות; היא כפיפות, כניעה וחילול גם של הממסד וגם של אלוהים כל זמן שאין מולה גם התמסרות של הגבר. אהבה אמיתית לא יכולה להתקיים במקום שבו רק צד אחד נדרש לוותר על כוחו, גופו, רצונו וחירותו. גבריותו של הגבר אינה מתגלה בשליטה שלו, אלא דווקא ביכולת שלו להתמסר מבלי למחוק את האישה שמולו. ונשיותה של האישה אינה מתגלה בכניעה, אלא ביכולת שלה לאהוב מבלי לוותר על נשמתה כפי שהיא מזהה אותה ולפי כפי שמזהים אותה עבורה. מי שצריך להתמסר, לפי הסיפור של ״ג׳יין אייר״, הם לא הגבר ולא האישה לממסד או לאלוהים, אלא הממסד עצמו, וכל דת או ממסד שהפך לתירוץ של שליטה נטול מאהבה וראיית האחר. אמן ואמן. חזק ואמץ.

החיים בישראל הכינו אותי לאהוב את הספר הזה. איני מנסה לבקר את מדינתנו, למעשה אני אף אדם פטריוטי ביותר (כך הזקנים קוראים לזה, לא? אל תיעלבו, אני אוהבת אנשים מבוגרים), אבל המדינה הזו כל כך... מהי המילה שאני מחפשת?... או, אני יודעת.
מוסרית.
המוסר הוא בדי.אנ.איי שלנו, אנחנו אוהבים לומר שהצבא שלנו הוא המוסרי ביותר עלי אדמות והמדינה מוצפת בעמותות שכולן לטובת החלש, חסר הישע. אם אתם חושבים שאני מכלילה, זה נכון, ישנם ישראלים שהם שפל המדרגה האנושית (אני מצביעה עלייך, אמיר חצרוני, אתה עדיין ישראלי גם אם היגרת), אך בלתי ניתן להתעלם מכמה שהמוסר, לפחות הכוונה הטובה, טבוע בנו. אבל... מה אם... מה אם המוסר הוא אשליה? מה אם אין שום ערך בעולם מלבד יופי, אומנות והכל בר חלוף ובר תחלופה?
זה הרעיון שויילד מציג לנו בספרו, שכשם שהואר מיושן כך הוא חדיש ברעיונותיו (אם מה שכתבתי לא מובן ואולי, רק אולי, סותר את עצמו, סלחו לי, זה היה הניסיון שלי להישמע חכמה). באזיל והנרי, הכנוי הארי, הם חברים מימים ימימה (כן, זה אזכור מהספר "יומני האומנת" ואני לא מתחרטת שקראתי את זה), ובאזיל מספר לו על נער מרהיב ביופיו שהוא נלכד בקסמיו הנעריים, התמימים. אם זו לא הומוסקסואליות, אז אני לא יודעת מה כן, אבל כך או כך, הנרי מתוודע אל הנער, שוטף את מוחו הלא מפותח (הנער, דוריאן גריי, בן 17 בתחילת הספר) של הילד וחושף בפניו אידיאולוגיה הדוניסטית, בה עונג ויופי הם הערכים היחידים בעולם, ומי שטוען אחרת הוא צבוע מתחסד. האם אני מאמינה בזה? לא (כן, אני מאותן צבועים מתחסדים), אך הכתיבה השנונה, הדמויות שהן שנויות במחלוקת, האספקט העל- טבעי המבעית- אם כי אינו מבעית כמו המסר: כמה קל להידרדר ולהפוך ל, ובכן, אמיר חצרוני- הספר הזה יצירת מופת, כך שאיני מתפלאת מדוע בזמנו, הוא התקבל בקלשונים וזעקות. הרי כל היצירות הן כאלו, וכל הספרים שמתקבלים בברכה, מחציתם ממוצעים בהחלט ומחציתם השנייה מזעזעים (עכשיו אני מצביעה עליכן, אנה טוד וקולין הובר. זהו, אני מוכנה נפשית לסקילה הווירטואלית שאקבל בסימניה). דווקא בגלל שהספר הזה כ"כ מוצלח, ניסיתצי כמה שיותר לא לספיילר, שלא כמו בביקורת הקודמת שלי, ואם יש טיפת קודקוד בראשכם, כבוד ליופי ולמעשים נפשעים (כפי שיש בספרנו הקט), קנו מיד! לא תתחרטו, ומלבד זאת, מדובר בקריאה מהירה. הלוואי שהייתי יכולה לכתוב יותר, אבל הזמן קצר והמלאכה מרובה ובעל הבית השתגע (כך הולך המפשט הזה, לא? אני חומדת לצון), אז תקנו אחרת אגנוב לכם את השמפו שבמקלחת, כן, ההוא שמועשר בשמן קיק ושעלה לכם 60 שקלים כי אולי אנחנו במדינה מוסרית, אבל יקרה. להתראות!

אני לא יכולה לתאר מספיק עד כמה הספר והכתיבה יחסית לשנת יציאתו היממו אותי, הספר הזה מדהים והכתיבה של שרלוט ברונטה גרמה לי לדמיין בפירוט כל תיאור הכי קטן של הרומן הנפלא הזה, דמותה ואופייה ומצב חייה של ג'יין אייר נכנסים ללב באופן מיידי והסיפור סוחף את הרגש למקומות אחרים של אהבה חזקה כל כך שנישאת בערגה עם כל אות ואות.
בימים של ספרות ארוטית וסרטים וזמינות לכל דבר, קריאה של ספר כזה מרוממת את הנפש לרגשות טהורים יותר ובעלי אופי רוחני ופנימי ולא גופני וחיצוני ולקבלת השונה ושבירת מוסכמויות מסויימות בדרך אלגנטית ומסבירת פנים.
אנ ממליצה לכל אחד לקרוא את הספר ולהוקיר את שרלוט על כתיבתה המהפנטת.

ג'יין אייר התפרסם ב-1847 ונודע כאחד הרומנים המהוללים. לא בטוח עד כמה ברונטה עצמה נהנתה מתהילת עולם זו, באשר מתה ב-1855.
כבר עכשיו אומר, כהרגלי, שניסיתי להצמיד פנים לג'יין אייר, כסיוע נפשי. ניסיתי וניסיתי וג'יין אייר עצמה, בתיאוריה הפנטסטיים של הקורות עמה ועם סביבתה לא היטיבה עמי. דמותה חמקה שוב ושוב. פניתי למאסטר גוגְל (ומי שמכנים אותו ד"ר, סובלים אפעס ממיחוש כלשהו) לסיוע וביקשתי להציג לפני את הגרסה המוצלחת לסרט. מה שהתקבל זו דווקא סדרת טלוויזיה ומי שבחר עבורי לא יכול היה להיות להצליח יותר: ה-BBC. מי שנבחרה היתה השחקנית, שלא יכולתי לתאר לעצמי מוצלחת ממנה: רות וילסון. שיש כאלה הזוכרים אותה מהסדרה המוצלחת "הרומן".
ג'יין התייתמה מהוריה והופקדה בידי דודתה שרה ריד, שראתה בה מועקה מתמשכת. שרה ריד היתה בעלת אחוזה ובעצמה אם לשתי ילדות. עד מהרה נשלחה ג'יין לפנימיית לווד הנוראית בגיל 10, כנראה מתוצרת דיקנסית כלשהי. המזון היה תמיד מועט, החימום אפסי, אבל ג'יין העדיפה את המקום הזה על פני דודתה הנוראית ריד. ג'יין מתארת עצמה כלא יפה במיוחד ולא מוכשרת במיוחד בשום תחום, אבל ניכר שהיא ממעיטה בערך עצמה. שש שנים עוברות והיא אף הופכת למחנכת כיתה בעצמה וכעבור שנתיים היא אף פונה למשרת מחנכת מחוץ לפנימייה. המשרה האחת שהוצעה לה, הו, צחוק הגורל, היא באחוזת ת'ורנפילד. לשם היא פונה והיא צריכה להיות מחנכתה ומורתה של אדל, אותה ילדה שהופקדה בידי מר רוצ'סטר ע"י אהובתו שזנחה אותו וכלל לא בטוח שזו בתו. הוא עצמו לא אוהב ילדים, אבל הוא לא נוטש אותם. אדל הצרפתיה נמסרה לרשותו וג'יין תהיה מורתה שתשפר גם את שפתה האנגלית. כל זה די בלה בלה בלה באשר לא יכולים לשהות שני אנשים כל כך שונים ולא יקרה דבר אם רוצים שיקרה. אנחנו רוצים, נכון?
ג'יין הענייה בכסף, בראיית עולם, בניסיון חיים ובמה לא, נתקלת לראשונה במר רוצ'סטר, איש עשיר בכסף, בראיית עולם, בניסיון, ואם לא די בכך, מבוגר מג'יין בעשרים שנה. ממש סיר ומכסה. נראה שרוצ'סטר דווקא חושק באחרת, יפה ועשירה, כלי מטבח מסוג משובח. אבל עד מהרה הוא מבחין בפקחותה של ג'יין וברדידותה של מיס אינגרם, ומבין מי תגרום לו אושר רב יותר. הוא מציע את אהבתו לג'יין, היא לא מאמינה, אבל זה קורה. ולמרות שזה מתקרב לחתונה, כל הטוב הזה לא יכול להיות טוב ואז באה הנפילה הגדולה ומין טוויסט שכזה זורק את העלילה לכיוון אחר בכלל.
ג'יין מוצאת עצמה במקום אחר, בבית אחר, בסביבה לא מוכרת ושוב הפתעה, רק שלשם שינוי מציעים לה הפעם הפתעה אחרת. אפילו כמה הפתעות, שהיא, בחפץ לב, שמחה להתנגד להן ולשוב במאה ושמונים מעלות לדרכה הקודמת. רק הפתעה אחת שמרה לעצמה, מסוג הפתעות ששומרים.
500 עמודים כמעט יש לצלוח, אבל תיאוריה השוטפים של ג'יין מקלים על המלאכה והופכים את הקריאה למענגת. למרות שרומן זה נחשב למה שהוא נחשב, מופתי הוא לא. פיתולי העלילה נראים לעיתים מלאכותיים מדי, אבל תסמכו על ברונטה שתדע להחליק את מה שצריך ולחזור לדרך הבטוחה בה צעדה.

זו הפעם השלישית שאני מנסה לכתוב את הביקורת הזאת.
רציתי להגיד כל כך הרבה, וזה הסתבך.
מיותר לציין שאני אוהבת את הספר הזה יותר מדי, אז כמובן שיהיו כאן ספוילרים רבים, אבל אני אשתדל לעדן אותם.
מה גם שהתקציר די חושף כבר חלק גדול ממה שאני חושפת כאן, אבל שיהיה.

זו הפעם השנייה שאני קוראת את ג'יין אייר.
קראתי אותו לראשונה לפני שלוש שנים אם אני לא טועה, וכשסיימתי אותו פיתחתי אליו אובססיה אמיתית.
אז כמובן שהכתרתי אותו מיד לספר הכי טוב שקראתי אי פעם.
הפעם חווית הקריאה שלי הייתה הרבה יותר מעמיקה, כי לא רק חיפשתי את הרומן והדיאלוגים הסוערים - כמו שעשיתי בפעם הראשונה.
התחברתי לספר ממקום נכון יותר בעיניי של- באמת לאהוב את הדמות הראשית שמספרת לנו את הסיפור שלה, מהילדות הקשה ועד הסוף הטוב שלה.

אני אוהבת את הסיפור הזה בגלל שהוא קלאסיקה אמיתית, על זמני ללא ספק.
ג'יין כל כך מיוחדת בעיניי בתור דמות, הכנות שבה היא מספרת על הרגשות שלה, ואיך שהיא שואפת להימנע מאי הבנות ולהופיע בפני הקורא והדמויות בסיפור כפי שהיא באמת.
היא לא מנסה להרשים, ובזה היא מרשימה.

אני מעריצה אותה על כל כך הרבה דברים.
יש לה עין להבחין באמת, האומץ לומר אותה, אבל גם את הצניעות והיכולת לשמור אותה לעצמה.
איך שהיא מספרת על הדמויות, ועל האהבה והקנאה שהיא מרגישה כלפי רוצ'סטר, והאופי שלו שרחוק משלמות אבל קוסם לה.

"התנהגותו הנינוחה שחררה אותי ממעצורים מעיקים. הכנות הידידותית, הלבבית והמהוגנת שהפגין כלפי קרבה אותי אליו. לפעמים הרגשתי כאילו הוא קרוב משפחה שלי ולא המעסיק שלי. לעתים נהג בתקיפות, אך הדבר לא הפריע לי, מפני שהבנתי שזו דרכו. העניין החדש שנוסף לחיי הסב לי שמחה ועונג כה גדולים, ששוב לא הצטערתי על כך שאין לי משפחה. דומה שסהר גורלי הדקיק החל להתרחב, חללי החיים החלו להתמלא, בריאותי השתפרה וגופי התעבה והתחזק." - (עמוד 165)

למעשה גם היא וגם הוא מתוארים כאנשים מכוערים והיא בעצמה קוראת לו ככה פנים מול פנים.
היא לרגע לא אומרת לו שהוא יפה, אפילו כשהיא מתארת את איך שרגשותיה כלפיו הפכו אותו לכזה, ושאכן היא מגלה שהיופי הוא בעיניי המתבונן - היא עדיין אומרת שהוא מכוער.

אני מניחה שבגלל זה אני אוהבת את הסיפור, הוא לא קל, והוא הגיוני לי כי הוא מתייחס אל אהבה כאל קשר בין נשמות ולא סתם שני אנשים שמצאו אחד את השני והחליטו שזה מתאים ביניהם.

זה שבר את לבי כשהיא השוותה את עצמה לאישה אחרת שנראתה לה כהתאמה הרבה יותר טובה למר רוצ'סטר.
באותו הזמן לא ידעה אם הוא באמת מחבב אותה או שהיא סתם מדמיינת ומחמיאה לעצמה.
מבחינתה היא המחנכת של אדל, בת חסותו של רוצ'סטר, ואין לה שום זכות אפילו לחשוב על כך שהוא אולי מעוניין בה, מכיוון שהוא במעמד גבוה משלה.
כשהיא שומעת על מישהי אחרת, יפה יותר, במעמד גבוה יותר, שיכול להיות שהיא זו שהוא מעוניין בה - היא נסחפת ויורדת על עצמה.
ככה היא דיברה:

"אם כך, ג'יין אייר, הקשיבי לגזר דינך: הציבי מחר מול פנייך וציירי בעיפרון את דיוקנך, במדויק, מבלי לרכך ולו פגם אחד. אל תשמיטי שום קו נוקשה ואל תרככי שום בליטה לא נעימה, ולמטה כתבי, 'דיוקנה של מחנכת ערירית, ענייה ומכוערת'." - (עמוד 180)

אני מניחה שזה שבר את לבי כי אני מבינה את התחושה הזאת.
את ה-"אני לגמרי בסדר ואוהבת את עצמי עד שאני מתחילה לחבב מישהו אחר ופתאום אני לא יכולה שלא לראות את כל הפגמים והכיעור שלי וממש לשנוא את עצמי".
אולי נשים אחרות לא יבינו את איך שזה מרגיש, את החוסר ביטחון הזה בחיצוניות שפתאום צץ כאילו משום מקום, אבל אני מבינה את זה...
הכל בסדר עד שאת מתחילה לפתח רגשות כלפי אדם שאת לא יודעת אם בכלל מסוגל למצוא בך איזשהו יופי.

כמובן שג'יין מאוד מודעת לעצמה ואחרי שהיא מכה את עצמה במילים היא מכריחה את עצמה לצייר דיוקן של האישה היפה שעוד לא ראתה.
היא גם ציירה את עצמה כדי להשוות ולהזכיר לעצמה שאין שום סיבה שרוצ'סטר ירצה בה - כשהוא יכול לקבל את האישה היפה הזאת.

רוצ'סטר נעלם לכמה שבועות אחרי הערב שבו ג'יין מצילה אותו מלהישרף במיטתו.
כשהוא חוזר לאחוזה הוא מביא איתו את החברים שאיתם הוא בילה בזמן הזה, ואיתם האישה הזאת, וג'יין מגלה שהיא אכן יפה, אבל מתנשאת וכמעט רעה.
קוראים לה בלאנש אינגרם והנה ציטוט מפיה שעורר בי שנאה אמיתית כלפיה:

"הו, נמאסו עלי הגברים הצעירים של ימינו!" קראה בעודה פורטת על הכלי.
"יצורים חלשים ועלובים, שלא מעזים לעשות צעד מעבר לשערי האחוזה של אבא, או להגיע עד השער בלי רשותה של אמא!
יצורים השקועים בדאגה מתמדת לפניהם היפים, לידיהם הלבנבנות ולכפות רגליהם הקטנות, כאילו יש קשר בכלל בין גבר ליופי!
כאילו החינניות אינה זכותה המיוחדת של האישה, מורשתה ורכושה על פי חוק!
נכון, אישה מכוערת היא אכן כתם על פניה היפים של הבריאה, אך באשר לגברים - שידאגו רק לכוחם ולאומץ לבם, ויחרתו על דגלם רק את המילים ציד, ירי וקרב.
כל השאר שווים כקליפת השום.
כך אני הייתי נוהגת אילו הייתי גבר" - (עמוד 200)

זה דוחה בעיניי, כי היא אפילו לא מתכוונת לזה.
היא אומרת את זה רק כדי למצוא חן בעיניי מר רוצ'סטר שהוא מבחינת מראה ואופי מתאים לתיאור שלה של איך גברים צריכים להיות.
היא מתחנפת לגבר שהיא רוצה רק בגלל שהוא עשיר וזה אחד הדברים הכי דוחים בעולם ואני אפילו לא לוקחת אותה ברצינות אני פשוט - איוו.

אחרי ההרצאה הדוחה שלה, ג'יין עוזבת את החדר ורוצ'סטר הולך אחריה וזה אחד מהרגעים הכי מתוקים בספר הזה:

קמתי במהירות ולפתע מצאתי את עצמי מולו, פנים אל פנים: זה היה מר רוצ'סטר.
"מה שלומך?" שאל.
"בסדר גמור, אדוני."
"מדוע לא ניגשת לדבר איתי בחדר?"
סברתי שבאותה מידה אוכל להפנות את השאלה הזאת אל זה שהציג אותה, אך לא הרשיתי לעצמי להחציף פנים בצורה כזאת ולכן עניתי:
"לא רציתי להפריע לך, אדוני. נראית עסוק"
"מה עשית בזמן שנעדרתי מכאן?"
"שום דבר מיוחד. לימדתי את אדל, כרגיל."
"ונהיית חיוורת הרבה יותר, כפי שראיתי מיד. מה קרה?"
"שום דבר, אדוני."
"האם הצטננת בלילה ההוא, שבו כמעט הטבעת אותי?"
"בהחלט לא"
"חזרי אל חדר האורחים. את נוטשת מוקדם מדי."
"אני עייפה, אדוני."
הוא הביט בי לרגע.
"ומדוכדכת קצת", אמר. "מה קרה? ספרי לי."
"שום דבר, אדוני, שום דבר. אני לא מדוכדכת."
"ואני טוען שכן. מדוכדכת עד כדי כך שעוד מילים ספורות ודמעות יעלו בעינייך. ואכן הנה הן עכשיו, בורקות וזולגות. ואחת מהן נפלה כחרוז מבעד לריסים ונשרה על הרצפה. אילו היה לי זמן, ולא הייתי פוחד עד מוות ממשרת פטפטן שיעבור כאן, הייתי מגלה מה פירוש הדבר. ובכן, הלילה אני מרשה לך ללכת, אבל כל עוד האורחים שלי כאן, אני מצפה שתופיעי בחדר האורחים בכל ערב. זו בקשתי, אל תזלזלי בה. ועכשיו לכי, ושלחי את סופי לקחת את אדל. לילה טוב, יקיר..." הוא השתתק, נשך את שפתיו והסתלק במהירות. - (עמוד 201)

רוצ'סטר כל כך אכזרי לפעמים.
הוא משתעשע ומשחק אותה כאילו הוא מתכוון להתחתן עם מיס אינגרם - ולא אכפת לו איך זה גורם לג'יין להרגיש.
כנראה שזה כי הוא יודע שזו הדרך היחידה שבה הוא יוכל לגרום לה לשחרר ולהביע את רגשותיה, ושעם אופי כמו שלה היא לעולם לא תעז לחשוף אותם בפניו.
הוא משחק משחקים, אבל אני לא מאשימה אותו על כך.

ערב אחד, כשהחברים שלו עדיין מתארחים באחוזה, הוא מתחפש למכשפה זקנה שדורשת לראות את כל הנשים הצעירות והרווקות שבבית כדי לומר להן את עתידן.
ואז כשהוא לבוש בתחפושת הזאת, ג'יין נכנסת במצב רוח די טוב ומבודח כי היא לא מאמינה במגדי עתידות ומנהלת איתו שיחה מבלי לדעת שזה הוא כמובן:

"לא קר לי."
"למה את לא מחווירה?"
"אני לא מרגישה רע."
"למה את לא מבקשת שאקרא לך בכף היד?"
"אני לא טיפשה."
הזקנה גיחכה מתחת לכובע ולמטפחת, ואחר כך שלפה מקטרת שחורה קצרה, הדליקה אותה והתחילה לעשן. במשך כמה רגעים התמכרה לסם המרגיע הזה, ואחר כך זקפה את גופה הכפוף, שלפה מקטרת מבין שפתיה, וכשמבטה עדיין נעוץ באש אמרה בהטעמה רבה:
"קר לך, את מרגישה רע ואת טיפשה."
"תוכיחי", עניתי.
"אוכיח לך בכמה מילים. קר לך כי את בודדה. שום מגע לא מפיק ממך את האש שנמצאת בתוכך. את מרגישה רע, כי הרגש הטוב, המרומם והמתוק ביותר שניתן לאדם נמצא רחוק מאוד ממך. את טיפשה כי למרות כל הסבל הזה את לא קוראת לו להתקרב וגם לא עושה שום צעד כדי לפגוש אותו במקום שבו הוא מחכה לך." - (עמוד 218)

כמובן שהיא גילתה בסופו של דבר שזה היה רוצ'סטר.
אבל משום מה הדיבורים שלו לא עוררו בה שום חשד, והיא לא קלטה שהוא דיבר עליה ועליו.
שהיא נמצאת קרוב לזה שהיא אוהבת, הוא, אבל לא מתקרבת אליו.
שהיא טיפשה על כך שהיא לא נכנעת לרגש הטוב הזה, לאהבה הזאת שהיא מרגישה כלפיו ולמה שיכול להיות ביניהם.

כמובן שבאותו הזמן אין שום דבר אמיתי שחוסם את ג'יין מלהיות איתו, כי היא עוד לא יודעת על סודו.
אז היא אכן מוצאת את עצמה מתוודה על רגשותיה בלהט הרגע, והוא מבקש ממנה להינשא לו והיא מתבלבלת ולא מבינה, כי היא הייתה בטוחה שהוא עומד להינשא למיס אינגרם.
היא מסכימה, מתכוננת לחתונה, והיא מאוד מאושרת...עד שסודו מתגלה.

בסופו של דבר כשסודו של רוצ'סטר מתגלה, ג'יין לא מפסיקה לאהוב אותו.
היא לא מאשימה אותו על כך ששיקר וניסה להפוך אותה למשהו שהיא לא רצתה להיות.
היא נקרעת בין האהבה שלה אליו, לבין החובה שלה כלפי המכובד, המוסרי, והיא עצמה.
והיא בסופו של דבר אכן בחרה בעצמה וברחה ממנו.

החלק הזה בספר,
כשהיא בלעדיו ומשאירה אותו שבור ואת עצמה אבודה לגמרי...איכשהו היה הרבה יותר מהנה עבורי בקריאה השנייה.
משהו בעצמאות שלה עורר בי שלווה, למרות שהיא המשיכה להתענות מהאהבה שהיא עדיין רחשה אליו, היא החזיקה מעמד כי ידעה שהיא צריכה לשמור מרחק.
החינוך הנוקשה והחיים שעברה עד לרגע הזה, הם שחישלו אותה לעמוד בניסיון הזה ולסרב לגן עדן הזמני הזה שהוא הציע לה.
היא שלטה בליבה, אבל לא הדחיקה את רגשותיה, ועל זה היא כל כך אהובה בעיניי.

"ועכשיו הייתי מחוץ לת'ורנפילד. כקילומטר משם מעבר לשדות, נמתחה הדרך בכיוון ההפוך למילקוט, דרך שמעולם לא הלכתי בה אך לא פעם הבחנתי בה ותהיתי לאן היא מובילה. לשם פניתי עכשיו. אסרתי על עצמי לחשוב, להעיף מבט אחורה ואפילו להביט קדימה. אסרתי על עצמי להקדיש ולו מחשבה קלה לעבר או לעתיד, כי דף העבר היה מלא אושר שמימי ועצב נורא, שקריאת שורה אחת בו היתה מערערת את אומץ לבי ומכבה את הלהט שבי, ואילו דף העתיד היה ריק עד אימה, כמו העולם אחרי המבול." - (עמוד 352)

אהבתי כל חלק בספר הזה.
ספר שלם על מישהי, דמות שנלחמת עבור נשמתה, עם כתיבה מופלאה, התייחסות רבה לדת והתעסקות במידות הטובות והרעות שבדמויות, רגעים מפתיעים וסוחפים - זה פשוט רומן גדול מהחיים, אחד הספרים הכי טובים שקראתי.

אני שמחה שהצלחתי בדרך נס לכתוב על הספר הזה ביקורת, אפילו שהיא להרגשתי מחטיאה הרבה מהדברים שממש רציתי להתייחס אליהם.
הקושי שלי בלכתוב על הספר הזה ביקורת נובע מכך שבאמת אפשר לכתוב עליו ממלא זוויות שונות.
אז עבורי זה נורא קשה לסכם את הכל.(בשלוש מילים זה קל מאוד: רומן, גותי, נצחי.)

יכולתי לכתוב עליו מנקודת מבט של פמיניסטית, אישה דתיה, אישה רווקה, או אפילו סתם בתור מישהי עם אופי קשה מילדות.
אבל בחרתי לכתוב עליו בתור אחת שפשוט מאוד מאוד מזדהה עם הדמות הראשית.
שאבתי כוח ותקווה רבה מאיך שג'יין החזיקה את עצמה והצליחה בסופו של דבר להוביל את עצמה אל החיים והסוף שרצתה עבור עצמה.
אני לא בטוחה אם הוא עדיין הספר האהוב עליי מכל הספרים שקראתי; אבל אם להכניס לחישוב רק פרוזה, אז אצלי ג'יין אייר במקום הראשון.

מהו מחירה של הבדידות? האם האדם הוא רע מנעוריו או שגורמים חיצוניים מובילים אותו למעשיו הנפשעים?
האם האדם המשחק את תפקידו של אלוהים סופו להכלות במו ידיו של הנברא?
מהו ההבדל בין הבורא לנברא ומה מתחולל כאשר שניהם מתחלפים?
מהו כוחו של המדע? האם המדע זוקף ראשו יותר מדי? האם נבירה מתמדת בחקר האמת והרצון לשפר את איכות החיים תהיה בעוכרנו? האם ישנם דברים שהשתיקה, למעשה, יפה להם?

לפני שנים, כאשר עוד עסקתי בעניין רב בעולם האנימציה היפני, צפיתי בסדרה מעניינת מאוד שלדמות הראשית ניתנה מחברת שבה יכלה לקבוע את מותן של הבריות ואת הדרך בה יסיימו את חייהן.
בתחילה כוונותיה היו טובות. להרוג פושעים בכדי לדלל את הסבל בעולם אך כמו בכל פעם שהאדם לוקח את החוק לידיו, גם כאן המחיר היה קשה מנשוא והכוח שניתן לידיו של האדם הקטן סימא אותו והובילו, בצעדים בטוחים ומהירים אל התפנית המרה.

פרנקנשטיין מתאר נושא דומה. הוא עוסק בבחור צעיר שהשאפתנות ואהבת הידע הן כל עולמו. הרצון להצליח, לעשות טוב בעולם מעקצצות בקצה אצבעותיו וגורמות לו לנסות ליצור חיים. יצירת חיים שתשתבש ותגרום רק לחורבן והרס, לכאוס עצום במימדיו.
הוא יוצר יצור דמוי אדם מחלקי גופות. מסנוור מהצלחתו, הוא ניגש לישורת האחרונה והתובענית מכול- הפחת חיים. מיותר לציין שהוא מצליח במשימתו מעל לכל המצופה וכאשר היצור הדוחה במימדיו ובעיקר בצורתו פוקח את עיניו ונועץ בו את מבטו, המדען הצעיר נס על נפשו וההכרה בדבר המעשה המחליא שביצע מהדהדת בראשו.
מכאן מתחילה מסכת ייסורים שלופתת את שניהם ומובילה לאחרית טרגית ביותר. היצור נטול השם, שכל כוונותיו טובות בתחילה, שנברא לעשיית טוב ולמען הצדק, מגלה פעם אחר פעם שהמציאות שונה: בני האדם סולדים מפניו סלידה עזה ואינם מוכנים לקבלו אל חיקם רק בגלל חיצוניותו הדוחה.
המדען הצעיר, פרקנשטיין, עד ליצור המחריד שהקים לתחייה שאינו נס מחלומות הביעותים ושכל צל ושבירת ענף מעידות ומהדהדות על קיומו. מעתה והלאה הוא נעשה לאדם אחר, אדם רדוף אשמה, אכול ייסורים ורחמים עצמיים. כל רצונו שהגולם אשר יצר יתפוגג כלעומת שבא אך כאשר זה לא מגיע, בקשתו האחת והיחידה אינה מתמלאת, הגבול בין השפיות לטירוף דק הוא.

ככל שהדפים עוברים אנו מתוודעים אל משחק חתול ועכבר שמנהלים השניים- הצייד והניצוד. משחק שנפרס על פני שנים וגובה מחיר יקר משני הצדדים. גובה מחיר יקר שנגבה בעל כורחם של הצדדים וגורם לנו להרהר רבות על טיבו של האדם והאם הוא היה הרשע האמיתי בסיפור או שמא היצור שברא? זו שאלה מסובכת מכיוון שאני אישית חשתי הזדהות ורחמים על שניהם.
חששו של פרנקנשטיין היה חשש אנושי והמניעים שהניעוהו לסלוד מהיצור היו סך הכול הגיוניים ואנושיים. אולם, גם מניעיו של היצור היו הגיוניים למדי ולימדו על הסבל העמוק שהיה נתון בו וכל זעמו הסתכם בבדידות רבה. דימיתי אותו לילד צעיר שסרח, ילד אבוד שכל חפצו שיכוונו אותו ויושיעו אותו מהדרך הקלוקלת בה בחר.
דבר זה גרם לי לתהות האם אף אחד מן הצדדים לא אשם ואלה פשוט הנסיבות ודרך הטבע שהובילו את הדברים כפי שהם.

מלבד סיפור העלילה המרכזי, איגדו בספר זה מספר הקדמות ששופכות אור ומחזקות את רשמיי מן הסיפור. מתברר שסיפור חייה של הסופרת, מרי שלי, היה סיפור מריר ועגום. אמה מתה בדמי ימיה בלידתה, היא נישאה למשורר פרסי שלי שהיה נשוי לאישה וזו, לאחר חרושת שמועות בדבר בגדנותו של הבעל, אודות הרומן שפצח בו פרסי שלי עם מרי, נקטה עמדה נחרצת והתאבדה. אחותה למחצה אף היא התאבדה וכמובן מרבית ילדיה מתו בינקותם. למעשה, רק ילד אחד ויחיד ניצל והגיע לבגרות.
מגיל צעיר ידעה מהמורות וצער וכל זאת התנקז אל תוך סיפורה. מות יקיריו של פרנקנשטיין משול למתיה שלה. האווירה הקודרנית של הספר משקפת את האווירה בה חיה, אווירה חנוקה ודוחקת. העיסוק האובססיבי באימהות אף הוא לא נפקד ומשתקף יפה מאוד ביחסי היצור ובוראו. ניכורו של פרקנשטיין את היצור דומה מאוד לניכור הורי של הורה את ילדיו.
היצור, כל רצונו להיות נאהב על ידי הבריות ובעיקר על ידי אביו וכאשר אינו מקבל זאת הוא זורע פחד והרס. כאילו מוצאו האחרון הוא לגלם את דמות הרשע מכיוון שלדמות הטובה הכניסה לנעליו לא צלחה.
במהלך הקריאה התחזקה בי הדעה שכל אדם הרוצה להיות הורה מחויב לחשוב עשרות פעמים על רצון זה ורק אם הוא חזק עשרת מונים מכל מחשבה אחרת, מפעם בו וזורם בעורקיו כדמו, רק אז להגשים את התשוקה הכמוסה.סיפורים רבים צצים פה ושם על הורים שמסרו את ילדיהם ומי יודע מה יעלה בגורלם של אותם ילדים כתוצאה מהמסירה..תחושה שאביך או אימך מולידך לא רוצים בך...שנולדת בטעות ואינך רצוי... שהם מתחרטים שהביאוך אל העולם...
זו לבטח תחושה קשה שמהווה תולדה של המעשים לאחר מכן.

ספר מעורר מחשבה המהול ביופי פיוטי ועצבות רבה. דמותה של הסופרת מבצבצת מבין הדפים, ממש ניתן לשמוע את הד קולה ולחוש את התלאות שעברה על בשרה. ספר עם מסר על טיבה של האנושות ואיכויותיו של המדע, המדע שיביכולותו להיטיב ולרומם אך גם להרע ולהפיל.
על יצירת חיים והשלכותיהם, על הריון ולידה, על דיכאון לידה. על סלידה מן הילד שאמור להיות מושא גאוותך. ספר קטן עם משמעות גדולה שרלוונטית לחיינו גם כיום, לאחר כמאתיים שנה ויותר מצאתו.
עם זאת, מה שיפה בספרים, כמו בשירים, כל ספר נתון לפרשנות קוראיו. כל פרשנות יוצרת עולם ומלואו וכל הסתכלות היא רבגונית ומיוחדת.
קלאסיקה מרהיבה ביופי תיאוריה ומשמעותיה הרבים.

"בלילה קודר בחודש נובמבר הצלחתי סוף-סוף להשלים את מלאכתי. בחרדה עזה עד כאב אספתי את מכשירי החיים אשר סביבי, כדי להצית ניצוץ קיום בדבר הדומם שנח לרגליי. השעה הייתה אחת בבוקר, הגשם נקש בעצב על הזגוגיות והנר כבה כמעט, כאשר לפתע, באור הדועך, ראיתי את עינו הצהובה והעמומה של היצור נפקחת. הוא נשם בכבדות ועווית חלפה באיבריו.
איך אוכל להסביר את תחושותי לזוועה הזאת, איך אוכל לתאר את הדבר המחריד הזה שעמלתי ליצור בייסורים אינסופיים?"

ביקורת על הספר פרנקנשטיין מאת מרי שלי
את הספר הזה, לדעתי, צריך לאפשר ללמד לבגרות בתיכונים. יש בו, באמת ובתמים, כל מה שאפשר לרצות מספר.

אתחיל מהסוף: פרנקנשטיין זה הספר האהוב עליי.
ועכשיו באובייקטיביות: הוא פשוט ספר גאוני. המחשבה על כך שמרי שלי כתבה אותו בגיל כל כך צעיר - שמונה עשרה! - והוא יצא לאור כשהיא (רק) בת עשרים-ואחת: אני נדהמת ומתרגשת לשמוע את סיפור הבריאה של הספר הזה כל פעם מחדש.

האגדה מספרת שב"שנה ללא הקיץ", השנה בה התפרץ הר-הגעש טמבורה והטיל חורף וחושך ממושך על אדמת אירופה, הוזמנו מרי ובעלה פרסי שלי (כאשר היא, אני מזכירה, בת שמונה-עשרה וזאת אחרי שנישאה לפרסי המשורר בגיל שש-עשרה) לביתו של לא אחר מהלורד ביירון, המשורר האייקוני שכתב את דון ז'ואן (והיה משהו כמו דון ז'ואן בעצמו).
כלואים באחוזתו מפאת הגשמים, המוזמנים ובינהם הזוג שלי נרתמו לתחרות כתיבה: מי יכתוב את סיפור הרוחות, סיפור האימה, סיפור המפלצת הטוב ביותר?
בקיצור: הנערה כתבה את פרנקנשטיין, אחד מספרי האימה, ספרי הרומנטיקה (במובן הספרותי של המילה), ספרי המדע הבדיוני, והספרים בכלל- הטובים ביותר בכל הזמנים.

לפני שאני ממשיכה בנאום הזה, שיהיה ארוך כפי שארצה ואינני מתנצלת כלל, אסכם בקצרה על מה הספר בשביל אלה שאינם מעוניינים בספוילרים או בביקורות ארוכות. אני איתכם!
"פרנקנשטיין" של מרי שלי מגולל את סיפורו של דוקטור ויקטור פרנקנשטיין, מדען במקור מז'נבה אשר בשוויץ, שמספר את סיפור חייו לחוקר באלפים השוויצרים. הוא מספר על תגליותיו ומסעו ליצור חיים יש מאין- ועל ההשלכות שהגיעו עם דבקותו במחקר, כאשר העניינים מסתבכים ומקבלים -כמו בכל סיפור אימה- את התפנית הכי גרועה שניתן לדמיין.

מעכשיו- ספוילרים

מי המפלצת האמיתית בסיפור?
השאלה המרכזית!

כי למרות שהיצור חסר השם שויקטור בורא בתחילת הספר נקראת לרוב, על ידו- "המפלצת", אני ורבים אחרים שקראו את הספר הזה לא יכולתי שלא להרגיש חמלה ואמפתיה ענקית כלפי היצור חסר המזל (וחסר השם).
מה הופך אדם- או יצור- למפלצת? האם מפלצות הן מה שהן בגלל מעשיהן, או בגלל המראה שלהן? היצור היה "מפלצת" עוד לפני שעשה כל דבר רע. למעשה, ויקטור ראה אותו כך רק בגלל שהיה, איך לומר בעדינות? לא אסתטי.

האם דוקטור ויקטור פרנקנשטיין הוא המפלצת האמיתית של הספר? רבים טוענים שכן, ואני לא-לא מסכימה איתם. אבל אני גם לא מסכימה.
העניין הוא כזה: איך אדם -הורה, אגזים ואומר- נוטש את יצירתו בכזו אכזריות? מעבר לנטישה הראשונית, הוא ממשיך לנהוג בו באכזריות ומסרב לתת לו אפילו פיסה אחת של נחמה בעולמו הבודד. ואכן, על חלק מהדברים שהוא עשה אין מחילה לפי דעתי. והם מעשים די מפלצתיים.
ובאותה הנשימה, הדרך בה ויקטור נהג ביצירתו שלו היא אמנם לא הומנית לחלוטין, אבל לפי דעתי, אנושית ביותר. מה יותר אנושי מלפחד מהחיים עצמם? ברגע שהדוקטור מבין את מעשיו ורואה את היצור קם לתחייה, הוא בורח באימה לנוכח מה שיצר. ללא ספק דרך נוראית לקבל את הילד שלך לעולם, אבל אם אני- אם אתם- היינו במקומו: לא היינו עושים את אותו הדבר בדיוק? כל דמות אנושית בסיפור עשתה, למעשה, את אותו הדבר. המשפחה שבבקתה, תושבי הכפר, משפחתו של ויקטור: היצור כל כך הפחיד אותם, שהם תפסו את הרגליים וברחו.

מה גבולות המדע?
אחד האלמנטים האהובים עליי ביותר בספר הזה הוא המורליות של המדע. לפי דעתי, כדאי לכל אדם ואישה שמעוניינים.ות לעסוק במדע לקרוא את הספר הזה.
האם הייתה לויקטור הזכות לעשות את המחקר שעשה מלכתחילה? איפה הייתה האוניברסיטה בדיוק?...
כיום, אני חייבת להגיד, אין לי שמץ של מושג האם מחקר שכזה היה מאושר על ידי ועדת האתיקה. מצד אחד, אני רוצה להאמין שלא; כמות שמחקרים רבים נוספים בנושא הנדסה גנטית אינם מאושרים, וכמות שבישראל לא תוכלו להזמין ילד בלונדיני עם עיניים כחולות בעתיד הקרוב (כך לפחות נראה).
אבל העובדה שבכל זאת קיימת האפשרות, מוכיחה אחרת.
ככה עובד המדע האנושי. לא מדע במובן של האקסיומות שלפיהן היקום עובד; אלא הדרך בה בני האדם מבינים את העולם.
אנחנו מנסים ומותחים את גבולות האפשר והקיים כמה שאנחנו יכולים. לפעמים מצליח לנו, ואנחנו מרפאים מחלות ומפתחים חיסונים למגפות- דבר מופלא ומדהים שנמצא ביכולותינו האנושית לעשות. ולפעמים מצליח לנו פחות.
בכל מקרה, אנחנו חייבים לנסות. ואני ארחיק לכת ואטען כי גם אם זה לא בהכרח כדאי, אנחנו נעשה את זה בכל זאת, כי להיות אנושי זה לחטוא בסקרנות (מהסוג שהורגת חתולים).
פרנקנשטיין זה מעין פרק של מראה שחורה מהמאה השמונה-עשרה.
חשוב להבין שהקונטקסט במקרה הזה הוא גילוי החשמל, ותפקיד החשמל בפעילות הביולוגית בגוף. מדען בשם לואיג'י גלוואני גילה שאם מעבירים מתח חשמלי בגופות צפרדעים הן לפתע יזיזו יד או רגל, ואירופה רעשה: סוד החיים פוצח! בני האדם הם למעשה מכשיר חשמלי!
אז לא- לא לקח הרבה זמן להבין שפולסים חשמליים לא יפיחו חיים בגופה, אבל מרי שלי צדקה כשחשבה שזה רעיון מצוין לכתוב עליו בתחרות הכתיבה של הלורד ביירון.

המרדף אחרי ידע
אני אתמקד בשתי הדמויות המרכזיות במקרה הזה, ואיאלץ להשאיר את וולטר בחוץ הפעם.
אתחיל בויקטור: כפי שדובר מספיק בפסקה הקודמת, המרדף של ויקטור אחר ידע הוא בנושא תמצית החיים. הוא מאבד את שפיותו ובריאותו לגמרי במסע הזה, ועל הדרך מקבל תסביך אלוהים שלא נפתר עד שהוא בורא את היצור… ומתחרט על כל רגע דקה אחר כך.
ויקטור רוצה להיות מעל אלוהים -או, מעל הטבע, לחילופין- בכל מה שנוגע ליצירת חיים.
חבל שהוא לא חשב על הפתרון הפשוט יותר (אבל בואו לא נקדים את המאוחר).

המקרה המעניין יותר הוא של היצור. כי בעוד מסעו המדעי של ויקטור להבנת תמצית החיים נגמר בבריאתו של היצור, והוא עסוק במובן הפיזי של לחבר יחדיו גוף ולגרום לו ללכת ולדבר; היצור מחפש את הצד המופשט יותר של תמצית החיים.
הוא מלמד את עצמו לדבר ולקרוא, הוא מתבונן תקופה ארוכה במשפחה בבקתה כדי להבין כיצד בני אדם באים באינטראקציה אחד עם השני.
לבסוף, הוא גם מבין ומרגיש את הבדידות שאופפת את מציאותו וחולם - כמו רוב בני האדם- למצוא בת זוג.

לפי דעתי, יש כל כך הרבה חן באופן בו מרי שלי משקפת את שני המרדפים אחר האנושיות, כי בסופו של דבר, אף אחד מהם לא יכול להתקיים לבדו.

פרנקנשטיין כספר פמיניסטי
כן, קראתם.ן נכון!
מדובר בניתוח ספרותי שנתקלתי בו לא מזמן, והוא, למעשה, מה שגרם לי לרצות לכתוב את הנאום המעייף הזה.
אולי תשאלו- איך יכול להיות שספר עם כל כך מעט… טוב, נשים- יכול להיות ספר פמיניסטי?
תהיו מופתעים - אני הייתי מופתעת- אבל הוא כן. ועוד איך..!
יש הרבה נקודות לגעת בהן. אבל אתחיל מהברורה והקלה ביותר: למי שלא יודע.ת, אימה של מרי וולסטונקראפט שלי היא, טוב- מרי וולסטונקראפט, אחת מהסופרות וההוגות החשובות ביותר בהיסטוריה של הפמיניזם. אני מתארת לעצמי שזה טייטל רציני להיות הבת של… כשאת גדלה, אבל מרי שלי הלכה ועשתה לעצמה שם לא פחות מכובד משל אימה.
אז מעבר לסיפור הרקע- איך הרעיונות הפמיניסטים של אימה של שלי מתבטאים ביצירת המופת של ביתה?

צורה ראשונה: באותה התקופה, לנשים אין זכות הצבעה (כמובן); הן רכוש של הבעל או האב והן -שימו לב טוב לזה: לא יכולות להעיד בבית-משפט. ומה עושות ז'וסטין ואליזבת' במשפטה של ז'וסטין? בדיוק כך. ולא רק זה, הן עושות את זה בנאום מלא הגיון ולוגיקה:
" "אלוהים עדי שאני חפה מפשע," אמרה. "אך איני מאמינה שדברי יזכו אותי. חפותי נסמכת על הסבר פשוט וברור לעובדות שהועלו נגדי, ואני מקווה שהיושר שהוכחתי ישכנע את שופטי לפרש את הדברים לזכותי, אף שהנסיבות נראות חשודות כל כך." " (פרנקנשטיין, מרי שלי, יצא לאור ע"י הוצאת ידיעות אחרונות, בשנת 2005, מכיל 271 עמודים, תירגום: שרון פרמינגר מאנגלית)

צורה שנייה: כפי שציינתי מקודם, אחד הדברים שהיצור משתוקק לו הוא רעיה, שתפיג את בדידותו. אך לאחר מחשבה ועבודה, פתאום מתחילות מחשבותיו של הדוקטור להטרידו. ואני מצטטת (לא בסדר כרונולוגי):
"וגם אם יעזבו שניהם את אירופה ויתיישבו באחת המדבריות בעולם החדש, הרי אחת מתוצאותיהם הראשונות של היחסים שהשד עורג להם יהיו ילדים, וגזע של שדים עלול להתפשט על פני האדמה ולסכן את עצם קיומו של המין האנושי".
פה, למעשה, ויקטור מפחד מהאפשרות שהיצורה והיצור יביאו ילדים לעולם ויצרו "גזע שדים". יכולת להביא ילדים היא יכולת נשית - נכון לדעות הרווחות וליכולות מדע במאה השמונה עשרה- והיא מעוררת חלחלה בדוקטור.

"... עתה עמדתי ליצור ברייה נוספת, שלא היה לי מושג אילו תכונות יהיו לה. אולי תהיה מרושעת פי כמה מבן זוגה ותתענג על רצח ורשעות לשמם. הוא אמנם נשבע להתרחק מכל משכנותיו של האדם ולהתחבא במדבריות, איך היא לא הבטיחה זאת, ומכיוון שתהיה בוודאי יצור חושב ובעל הגיון, ייתכן שתסרב לקיים את ההסכם שנכתם לפני בריאתה. ייתכן שאף ישנאו זה את זה. הרי היצור החי מתעב את מראהו המעוות, ואולי יחוש תיעוב רב יותר כאשר יראה את התיעוב בדמות נקבית? ייתכן שגם היא תדחה אותו בסלידה כאשר תראה את יופיים של בני האדם. אולי היא תעזוב אותו והוא יוותר שם לבדו, זועם ונואש לאחר שבת-ימינו נטשה אותו."
זה החלק המעניין. ממה הדוקטור למעשה מפחד? כי מעבר לפחד המוצדק שהיצורה תהפוך רוצחת כמו היצור ויחד הם ישליטו טרור כפליים- פחד שאגדיר כמוצדק בסופו של יום- הוא גם מציין את האפשרות בה אותה יצורה תהיה "יצור חושב ובעל הגיון", וקיימת האפשרות שהיא "תדחה אותו בסלידה". שני הדברים למעשה מסמלים את העצמאות וחוסר התלות הנשית. ויקטור מפחד שהיצורה תהיה עצמאית ובעלת מוסר ורצונות משלה, אז הוא… הורג אותה?

צורה שלישית ואחרונה: זוכרים שאמרתי שיש פתרון יותר פשוט ליצור חיים יש מאין? המסקנה המתבקשת ביותר היא להביא ילדים לעולם, דבר שקורה משחר האנושות (והחיים על פני כדור הארץ).
כאשר ויקטור שואף ליצור חיים ללא "התפקיד הנשי", איך זה עובד לו?
הוא רוצה להיות האימא- מי שמסוגל לברוא את החיים- אך לא מעוניין בחלק הקשה של להיות אמא. הוא לא מעוניין להביע את רגשות האהבה והחמלה -רגשות "נשיים" אומר בעירבון מוגבל- כלפי בריאתו, וגורם לבנו להיות רוצח חסר רחמים. הוא מנסה להקטין את תפקיד האישה עד כדי הוצאתה מהמשוואה כלל.

אני סקרנית לשמוע מאלה שקראו את הספר, האם מצאו עוד אלמנטים פמיניסטיים בספר הזה. (:

סיכום קצר ואני מבטיחה שסיימתי
אני נדהמת כל פעם מחדש מכמה אני מוצאת בספר הזה, וכמה הוא רלוונטי לכל כך הרבה אספקטים בחיי.
מעבר לגאונות הספרותית שלו, יש לו משמעות רגשית מאוד גדולה בשבילי, ויש לו הרבה מה לומר על חמלה ואמפתיה. הן אמנם לא האלמנט היחיד שהופך אותנו לאנושיים; אבל בהחלט לאנושיים יותר.
לכל מי שקרא את הנאום הארוך והמייגע הזה לכל אורכו- שאפו על הסבלנות, אני מעריכה את זה מאוד.
ולכל מי שלא קרא את הספר- אני ממליצה בחום, ומקווה עדיין להיות חלק ממערכת החינוך אם וכאשר יחליטו שהוא מתאים להיכנס לרשימת הספרים המאושרים.
אולי יתמזל מזלי ומישהו הקורא את הביקורת הזו כעת אחראי לדברים הללו?...

נ.ב- אני אמורה לדרג את הספר בסולם כוכבים. אני מניחה שמיותר לציין שאני נותנת לספר חמישה מהם, אבל כמספר הכוכבים בשמיים לו הייתי יכולה... (;

ספר פנומנלי,עוצמתי,מרגש
ראשית כל,הדמות המרכזית (גיין אייר) ניחנה בתכונות ייחודויות,כגון,אומץ,אמפתיות, אסרטיביות יוצאת מן הכלל, הגינות,טוב לב,כישרון רב, הודות לתכונות הללו,היא זכתה באהבת והערצת האנשים שהכירה במהלך חייה,זאת ועוד,היא ידעה להתמודד בחכמה עם המכשולים אשר נתקלה בהם, והוכיחה ש-הקרבה ואהבה אמיתית,יש בכוחן לשנות את חייהם של אנשים מן הקצה אל הקצה, ולנטוע בהם תקווה.
סיפור חייה של גיין אייר,הוא מעין חידה מענגת ,שמסקרנת את הקורא לחקור אותו לעומק.
התחברתי מאוד לסגנון הכתיבה של המחברת,כאשר פנתה לקוראים באדיבות, שיתפה אותם במחשבותיה,תחושותיה וחוויותיה השונות.
ספר חובה.

את הספר הכרתי כשצפיתי בסרט חמישים גוונים של אפור, שכריסטיאן גריי שאל את אנסטסיה סטיל איך התאהבה בספרות, וציין בפניה סופרים, אחת מהם הייתה אחות של אמילי ברונטה מחברת "אנקת גבהים". אמרתי לעצמי אם השם של הסופרת מוזכר בסרט, אז יש לזה סיבה טובה. כמובן שלאחר מכן רכשתי את הספר, וכשקראתי את התקציר התאכזבתי כי לדעתי הוא גילה יותר מידי על העלילה.
כשרק התחלתי לקרוא, הסיפור הזכיר לי סיפור סינדרלה- האם החורגת היא דודתה ואחיותיה החורגות הרעות הם בני דודיה, שבסוף היא מתאהבת ומתחתנת עם ה"נסיך" העשיר. אהבתי מאוד שה"נסיך", מר רוצ'סטר, לא מוזכר על תחילת הסיפור, אלא רק אחרי מספר רב של פרקים וככה יש יותר עלילה.
היו בספר המון תיאורים שהיו קשים לי להבנה, שם איבדתי את הריכוז. למרות שאציין לטובה את התרגום, נהניתי מאוד מהספר. שיש תרגום חדש, אני תמיד מתלבטת אם התרגום החדש הורס את הספר או לא, אך בספר הזה זה לא קרה.
היו בספר המון איזכורים מן התנ"ך, כמו "אשת לוט", "גורלו של קורח", "שמשון העיוור", "נראה כמו נבוכדנצר" ו"לפני שאול המלך במקומו של דוד". בתור אחת שאוהבת את פרשות השבוע, כל האיזכורים האלה גרמו לי להתחבר לספר.
כשסיימתי לקרוא את הספר צפיתי בסרט משנת 2011, אם גם לכם היה קצת קשה להבין את התיאורים ממליצה. אבל הסרט כמעט ולא דומה לספר.