אורי אדלמן הוא אחד מהסופרים האהובים עליי. אז הופתעתי כשניגשתי לקרוא את הביקורות על הספר הזה, ומצאתי רבים שחשבו שבסימן ונוס זו אחת העבודות החלשות שלו. לאו דווקא מבחינת איכות הסיפור, אלא ישנו מן קונצנזוס שמדובר ב"ספר טיסה" יש טוויסט בעלילה, אבל הוא ידוע מראש. הספר מותח וחמוד וקליל. אני לא יכולה שלא לסלוד מהשימוש במילים "חמוד" ו"ספר טיסה" בנוגע לספר הזה. אבל... אני לא בטוחה שאני יודעת בהכרח מה זה אומר עבורי הביטוי הזה "ספר טיסה".

לרוב יתכן והכוונה היא לספר יחסית קליל, פשוט. קל להביא אותו לטיסה, הוא לא מחייב מדי, לא כבד מדי, ומעביר את הזמן בנעימים. ספר שמעביר את הזמן מהר בטיסה, אבל אפשר להניח בצד לעיתים.

ויתכן ויש ספרים כאלה, אפילו. אם כי אני נוטה שלא להסכים עם המונח. אבל לא אוכל להגיד שבסימן ונוס הוא קליל או חמוד בשום מובן של המילה.

כמו שאר ספריו של אדלמן, בסימן ונוס עוקב אחרי גיבור שחייו מקבלים תפנית בלתי צפוייה. יואב, הלא הוא הפרוטגוניסט, נשלח על ידי שירי חברתו הטובה, לפגוש אישה בשם נגה. נגה עוברת יום לא-משהו, ושירי רצתה לתכנן לה משהו מיוחד כדי לעודד אותה. אבל הפגישה התמימה הזו מסתבכת, דמויות מפוקפקות משתלטות על חייו של יואב - והזירה הרומנטית הופכת לזירת רצח שיואב צריך לפלס את דרכו החוצה ממנה.

העלילה נותנת לנו הצצה לא רק אל נבכיו הנסתרים של פשע, אלא גם לעולמם של עורכי הדין וחוקרי המשטרה. אדלמן לא חס על הקורא ומעביר אותו (יחד עם יואב, כמובן) סדרה של מעצרים, תחקירים ומשפטים. אדלמן עשה את התחקיר שלו, כנראה. ההליכים לא משעממים אף פעם, ואדלמן מצליח להכניס את התיאוריה והחוקים הלכאורה משמימים אל עלילתו, באופן שרק מוסיף למתח הסיפור.

הסיפור עצמו מרגש, סוחף ומצחיק. אדלמן ידע בדיוק כיצד לאזן ציניות והירואיות עם גמלוניות. הגיבור של גיבור - אך לא מדי. הוא פיקח - אבל לא מספיק. הוא חד לשון - אבל מלא מעצמו ונופל בפח לעיתים קרובות. ארסנל המאפיינים המרשים הזה שומר עלינו הקוראים, מהופנטים, אבל הדמויות האחרות מזכירות לנו שלכל אחד יש חסרונות. הקרב המתמיד על האמת, הנגיעה בה - עד שהיא מתפוגגת שוב ושוב נגד עיננו - אלה מדביקים את הקורא אל הספר. אי אפשר להניח או לנוח עד הסיום. שהוא, כמובן, בלתי צפוי לחלוטין. ובתור אחת שכבר הבינה את השטיק של אדלמן, אני מודה שלא הצלחתי לפענח את התעלומה לפני שהגעתי לפיתרון.

למה אתם מחכים? לכו לקרוא ולהחליף את המציאות חסרת הפשעים שלכם במציאות אחרת ומסעירה (ורומנטית, בערך?) של בסימן ונוס.

למורקמי יש טביעת אצבע משלו. ברגע שמתחילים לקרוא, היא ניכרת. ועם זאת, דווקא במרדף הכבשה, משהו מטביעת האצבע שלו הייתה כל כך גסה וישירה – שחווית הקריאה הבדרך כלל זורמת ומרחפת נתקלה במכשולים. גבר צעיר עומד להחליף קידומת ל-30, ומרגיש שלא הגשים את עצמו עדיין. חייו אפרוריים, משעממים, חסרי ריגושים או מסלול מאיזה סוג שהוא. הוא מתמוסס אל הרקע, הוא איננו חשוב לאף אחד, ושום דבר לא חשוב לו. אבל תצלום של כבשה רועה במרעה הופך את חייו השקטים וחסרי המשמעות לפתע, והוא מושלך אל חיפוש כמעט בלתי-אפשרי אחרי כבשה חמקמקה ומיוחדת במינה. גיבורינו (או אולי, אנטי-גיבור?) יוצא למסע חיפוש ספק אחר כבשה, וספק אחרי עצמו ומקומו בעולם.

אין ספק שמרדף הכבשה מנסה להיות רומן בילוש. יש תעלומה, הגיבור מנסה לפתור אותה. בעל-כורחו, הוא לא ממש מעוניין להיכנס לכל הסיפור הזה של למצוא את הכבשה, ולטענתו, אין לו גם מה לאבד. הוא לא דואג לעבודתו, הוא לא דואג למחיתו, אין לו משהו שיקר ללבו – אפילו לא בת-הזוג החדשה שלו. וכאן, בעיניי, נמצא שורש הבעיה במרדף שמורקמי מנסה לייצר.

שלא כמו בדרך כלל, לא הצלחתי להישאב עד הסוף אל תוך הרומן של מורקמי. כי משהו בחוסר הרצון הבולט של המספר להגיע אל פתרון התעלומה, מצליח לחלחל גם אל הקורא. ונכון, אמנם לכל אורך הסיפור, הגיבור שלנו ממשיך את החיפוש ולבסוף מגיע אל חפצו, אבל לכל האורך מודגש בפנינו שאין כאן שום סיכון. אין שום דבר שהוא יכול לאבד שיהפוך את עולמו הריק-ממילא על פיו. ולכן גם כשמורקמי רוקם אל תוך העלילה אלמנטיים פנטסטיים, קוסמיים, הם לא מצליחים לרגש או להפריע לשלוות הסיפור – לא לגיבור, ולפיכך גם לא לקורא.

מעבר לכך, זרם התודעה של המספר, במקרה של מרדף הכבשה, לעיתים נשמע כמו מורקמי עצמו שכותב. הכוונה היא, שבעיניי, יש כל כך הרבה מחשבות מיותרות בתוך הסיפור, שלא רק שאינן מוסיפות לגיבורינו או לסיפור, אלא מנתקות את הקורא ותוקעות את העלילה. אני רואה את היד הכותבת, את המחשבה הספרותית שמנסה ליצור יש-מאין. אני רואה את הדימוי שהסופר מנסה להוביל אותנו אליו, אני רואה את המטאפורה שהוא עושה בה את השימוש. בקיצור, הקוסם מסביר לי כיצד קורה הקסם – ובכך שובר את קסם הקריאה.

נכון, יש רגעים אינטימיים ונהדרים בקריאה, כמו בכל ספר אחר של הרוקי מורקמי. דווקא חלקו האחרון של הספר (ספויילר אלרט!) בו מגיע גיבורינו אל הגבעה המיוחלת, ומשתכן בבית של חברו עכבר, כל כך קרוב למציאת הכבשה שלו. השהות המציאותית במקום הרדוף הזה, שאם לא ימלט ממנו בקרוב ישאר כלוא שם לשארית החורף האכזרי של האיזור, היא החלק העוטף והאוחז ביותר של הסיפור. האחד שמדביק את הקורא לספר. וחבל שהחלק הזה מגיע רק בסוף, אחרי מלחמה ארוכה בלהתרכז בלאן הולך הסיפור. כן, הפנטסטיות השגרתית של מורקמי לעיתים משמימה או ערטילאית מדי במרדף הכבשה. לטענת הכריכה האחורית, מגלה הגיבור שלנו כיצד לחיות את חייו. אני נאלצת לא להסכים עם האמירה. הגיבור לא רק שאינו מגלה כיצד לחיות את חייו, הוא איננו רוצה בהם, אין לו יעדים, אין לו תשוקות. הוא פשוט מתגלגל כמו ענן בשמים, ואנחנו נאלצים להשתרך איתו. כל אותן משמעויות נרדפות שמפוזרות עבורנו במהלך הסיפור כמו פירורי לחם, לא מצליחות להגיע לאיזו אמירה משמעותית או הארה ספרותית.

למרות זאת, אין ספק שגם יצירה זו של הסופר היפני המהולל שווה קריאה, ולו כדי להגיד "כן, קראתי גם את זה שלו".

בשביל ספר של הרוקי מורקמי צריך שני מרכיבים חשובים למתכון הקריאה המוצלחת: המון סבלנות והמון הקשבה. אז בפותחי את הספר השזה, שמחכה לי יותר מדי זמן בין אהוביי הרגילים של מורקמי, גייסתי את שניהם ויצאתי להרפתקה בלתי נשכחת, שהזכירה לי למה אני אוהבת קריאה וספרים בכלל.

הספר עוקב אחרי שני גיבורים שונים בהחלט: האחד, קפקא טאמורה בן ה-15 שבורח מביתו במטרה אחת ברורה: למצוא את אמא שלו ואת אחותו ולברוח מהקללה הנוראית שאביו הטיל עליו. הוא יוצא מהבית בלי יעד ספציפי, אבל יודע שהדרך תוביל אותו למקומות הנכונים. השני, נאקאטה סאן, זקן תמהוני ופגוע מוח שלמחייתו מוצא חתולים אבודים ויוצא למסע משונה ביותר בעקבות אירועים בלתי צפויים שנדמה שמתמגנטים אליו.

כקוראים, הספר זורק אותנו אל שני מחוזות בו-זמנית: המציאותי והחלומי, והשילוב בין שניהם. הכל מתערבב, וסימני השאלה רק הולכים וצומחים. אבל הסיפור לא כאן כדי לתת לנו תשובות או לסייע לנו לפענח את החידה. להפך. אנחנו כאן כמו קפקא וכמו נאקאטה: יוצאים לדרך מבלי לדעת לאן או מדוע. הקריאה של הספר היא טיול לא רק במדינה זרה, אלא בתוך מימד אחר של מציאות. אחד כזה שבו גם המקרים המשונים ביותר חולפים מתחת לאפנו, ואין להם פיתרון או רציונאל. אבל הם חלק ממרקם החיים. ומרקם החיים היומיומי והפשוט אותו, אותו מורקמי כל-כך מיטיב לכתוב, הופך להיות קסום, מסקרן ואפילו מהפנט.

מורקמי מצליח לכתוב עלילה איטית, משתרכת אפילו, שלא מקלה על הקורא עם סימני השאלה שטמונים בה, אך עדיין לשמור עליו מתוח וקשוב לכל האורך. לא נאבדתי בתוך סימני השאלה, להפך: גמעתי אותם. יחד עם טאמורה, הקורא מנסה לפענח את קורות חיים המסתוריות, ויחד עם נאקאטה, מנסה הקורא לגלות את היעד של המסע הביזארי שלו.

מורקמי לא חס על הקורא בשימוש באלגוריות שונות, אבל הן לעולם אינן מסתוריות במידה שמותירה את הקורא חמוץ וצמא להבנה. נתתי לסיפור להוביל אותי בעדינות אך בנחישות, וההתעמקות במסע ולא במטרה היא שהופכת את הסיפור הזה לאגדה מודרנית של התבגרות, הזדקנות ושיעורי חיים. מומלץ בפה מלא.

מזמן לא פתחתי ספר של קייט די-קמילו, אבל כשראיתי את ריימי נייטינגייל קורץ מהמדף, לא יכולתי להתאפק. בלעתי אותו תוך ערב אחד, ונותרתי עם הרבה תהיות.

אבא של ריימי עזב את הבית. הוא נסע עם השיננית, ולא חזר. ריימי נחושה להחזיר את אביה הביתה, ומחליטה שהדרך הטובה ביותר תהיה לזכות בתחרות בנות "ליטל-מיס צמיגי פלורידה" באמצעות ליהטוט בשרביט. היא הולכת לשיעורי ליהטוט אצל המורה הנכבדת איידה ני ופוגשת שם שתי בנות אחרות: בוורלי הקשוחה ולואיזינה התמהונית. שלושתן עוברות יחד מסע של התבגרות בפרברי פלורידה, צולחות מבוגרים אדישים ומשונים להחריד ופוגשות את עצמן מחדש בדרך להגשים את מטרותיהן.

ספרי ילדים הם תחום מעניין. רבים מהם רכים ועדינים, מלווים את הקורא אל הסוף הטוב. אחרים מאתגרים את הקורא, מרחיבים את אופקיו באשר למציאות המבוגרת יותר של העולם דרך עינו של הילד – הוא גיבור הסיפור. אחדים מסווים מן הקורא הצעיר את העולם האכזר והמנוכר שבחוץ, אחרים מפגישים ביניהם באופן ישיר וללא רחמים. ריימי נייטינגייל יושב בתפר בין השניים הללו. הוא מלא בתום, חן וקסם של ילדות בפרבר נידח וילדות מלאת חלומות, אך יש בו את הפשטות הנוקשה של עולם שמטאטא הצידה את הילדים והצרכים שלהם. שלוש הילדות, בדרכן כל אחת להגשים את החלום שלה, נמצאות בתוך עולם שלא רק שלא לוקח בחשבון את הרצונות שלהן אלא הופך אותן לכלי בחייהם של המבוגרים. הן עוד לא מבינות את האנשים המבוגרים ואת הדרכים שלהם, הן מחקות אותם – אבל הקונטקסט חסר. ריימי נייטינגייל מהווה חווית קריאה לא פשוטה במובן הזה. יש בו משהו קורע-לב ומכאיב, בין הקפלים של ילדות פרברית.

הספר הוא יותר שילוב בין ספר ילדים ובין אוטוביוגרפיה של הסופרת. אני לא חושבת שהוא חומר קריאה לכל ילד, ואולי יאהבו אותו או יהנו ממנו ילדים שקילומטראז' הקריאה שלהם ארוך ורחב-אופקים מן הרגיל.

אוסיף כי פורמט הפרקים של הספר היווה עבורי מכשול בדרך להנאה. הפרקים קצרים מאוד ומסתיימים באווחה. לא תמיד זה עובד, ונדמה כי לעיתים הקיטועים המרובים דווקא מנתקים את הקורא מן העלילה ומבלבלים אותו. אבל עבור מי שצולח את המכשול הזה ונהנה מהז'אנר, זו יכולה להיות חוויה מרטיטה ונוגעת.

בביקורת הקודמת שלי, טענתי שספרות יפנית היא כמו גלידת פסטוק. או שממש אוהבים אותה, או שלא סובלים אותה. אני לא אוהבת גלידת פסטוק. אבל זה לא קשור. כי את "שמיים כחולים, אדמה לבנה" אני מוכנה לאכול כל יום, כל היום.
צוקיקו, אישה עקשנית (ורווקה) בת 37 מתגוררת בגפה בעיר טוקיו. היא מבלה את זמנה בשוטטות, בשתייה, באכילה ובהתבודדות. פגישה מקרית בינה ובין המורה הזקן שלה מימי התיכון משנה את מסלול חייה. היא רוקמת את בדידותו לתוך בדידותה, את מוזרתו אל תוך מוזרותה. שיחות אילמות הופכות שיחות חיות ונעות. בין לגימות סאקה ומאכלים יפניים מעודנים, צוקיקו מחפשת את האושר שלה ונתיב חייה.
הירומי קוואקמי מדגימה כיצד לכתוב על אושר, אהבה ומהות החיים מבלי להתנצל, מבלי להתפתל. חוכמתו של הספר היא בפשטותו, בתנועתו הקולחת בין מחשבות, רגשות ואירועים. הקצב של הסיפור מתחלף בין קפיצות זמן ארוכות ובין רגעים שנמתחים על פני עמודים רבים. לקורא הנמהר, יכול להידמות הסיפור למעין קדירה משמימה של "עכשיו יושבים, עכשיו מדברים על כלום ועל הכל, עכשיו אוכלים סשימי, עכשיו מדברים על שלג". והקורא הנמהר איננו טועה. אבל אם יאט את קריאתו, ויהפוך לקורא השוהה, ירוויח פי מאה.
הקורא השוהה יצוף בתוך החיים עצמם: בתוך הנסיונות הנואשים שלנו כבני אדם למצוא משמעות, חברה ואהבה, בין הכשלונות והאכזבות שאנחנו גורמים לעצמנו. מצאתי את עצמי כמעט בטראנס בתוך הקריאה – מעבר ל"נשאבתי ונהניתי". ממש הרגשתי שלרגע לחצתי על כפתור כיבוי של המודעות שלי, ונחתי בתוך האין של הקריאה. קוואקמי מייצגת את הגלעין של הכתיבה היפנית. הזן שבחיים עצמם, הכלום וההכל שזורים באחד.
אז אם לא היה ברור עד עכשיו: גלידת הפסטוק הזו מומלצת בחום.

פחדתי לכתוב את הביקורת הזאת. וזה לא קורה, אף פעם. הספר לא ינשוך אותי, ולרוב גם הסופרים והסופרות שומרים על כל השיניים בפיהם. אבל עדיין, אחרי שקראתי את "מצרפי המקרים" בפעם השנייה, ואז ניגשתי לכתוב את מחשבותיי, הרגשתי מיליון פשפשים קטנטנים מתחילים לקפץ לי בבטן ובמוח, וכולם מצייצים: "לא! לא! לא! זה גדול עלייך!" בפעם הראשונה שקראתי את "מצרפי המקרים" הוא החליק לי דרך אונה אחת והחוצה דרך השנייה. משום מה לא זכרתי ממנו שום דבר, ועברו להן השנים. והנה הרמתי אותו שוב, ושתיתי אותו בכמה שעות בודדות, ואז ישבתי לי בשוק ותהיתי לעצמי: איך לעזאזל מסכמים את הדבר הזה.
אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שהייתי צריכה כל כך הרבה פעמים לעצור במהלך קריאה, ולקרוא שוב איזה משפט רק בגלל שהוא כל כך מורכב וגאוני. לא זוכרת את הפעם האחרונה שסיימתי ספר, ואז נורא רציתי לפתוח ולקרוא שוב, מההתחלה, לראות את כל הרמזים שלא ראיתי בקריאה הראשונה, להבין יותר טוב את כל הרעיונות שלא הבנתי לפני כן.
גיא, אמילי ואריק הם מצרפי מקרים. כן, הם מצרפים, ובכן, את כל צירופי המקרים הקטנים שקורים ביום יום. ממש מתחת לאף שלנו. אחרי שעברו קורס מפרך בתורת צירופי מקרים, כל אחד מהם מומחה לצירופים שונים. אבל יום אחד גיא מקבל מעטפה משונה, שלא מכילה את הצירוף הבא שלו, אלא רק את המשפט "אכפת לך אולי אם אני אבעט לך בראש?" מכאן, יוצא גיא להרפתקה מסחררת ומסוכנת שחוצה זמנים, מחשבות, רגשות ויקומים. ואנחנו איתו, יד ביד.
אני אתחיל מהטוב, אמשיך במצויין ואסיים במטמטם-חושים. "מצרפי המקרים" הוא בעיניי, בראש ובראשונה, ספר המתח הטוב ביותר שקראתי. ולא, הוא חד-משמעית לא ספר מתח. אבל הוא מותח בצורה יוצאת דופן. המבנה העלילתי ביחס לחלוקת נקודות המבט מרהיב לחלוטין. כמו להסתכל על ציור מרחוק ולראות יער או ים, ואז להתקרב ולראות מיליוני נקודות קטנות ואיך כולן ביחד מרכיבות את השלם. יואב בלום מדלג בין נקודות המבט של הדמויות, בלי להאכיל בכפית ובלי אקספוזיציות קלישאתיות. בהתחלה לא ברור מי מדבר. לומדים להכיר את הדמויות רק דרך מחשבותיהן, ורק בהמשך אנחנו לומדים על הזהות שלהן. הכל מתאגד יחד טיפין טיפין בלי שהקורא ישים לב, ואז ככל שהסיפור מתעבה, ההבנה של הקורא מועשרת. זה בפני עצמו, נהדר. אבל הקרשנדו שמשמר בלום זו האמנות האמתית של "מצרפי המקרים" – הווליום של העלילה עולה, ועולה, ועולה. אין "חלק" או "פרק" שמסתיים בלא פחות מקליף-הנגר אכזרי מקודמו. אין פה קלישאות. נדמה שהסיפור פונה למקום אחד- והופ, הוא מפתיע, והולך לכיוון אחר לגמרי.
שזירת הז'אנרים של הספר לא מסתיימת במתח. יש כאן פילוסופיה, אהבה ואפילו ספר עיון מתמטי שמתחבאים בו. כל אלה מתובלים במומחיות בקורט ציניות וחוש הומור מושחז, משוחים באמירות פילוסופיות מדהימות, ומשפטים שמעולם לא קראתי בשפה העברית. מילים מחוברות יחד בצורה יוצאת דופן שיוצרות רעיונות שגרמו לי לשקשק את הראש בהפתעה – ולקרוא שוב את המשפט, רק כדי להנות ממנו שוב ושוב. למי שרוצה לדעת כתיבה מהי, שימו את לבכם אל הפרק על ההיסטוריה של אלברטו. תודו לי אחר כך.
המקוריות של בלום, והנה הגעתי לנקודה האחרונה, מטמטמת חושים. שום דבר לא מרגיש כבד, בניית העולם לא נעשית בהדר גדול, בסינמטיות מרעישה. להפך. אף אחד לא מציג בפנינו את העולם. אנחנו פשוט נוחתים בתוכו, נושמים אותו, חיים אותו באופן פרקטי לחלוטין. כאילו מאז ומתמיד היינו שם. את ההכרות אנחנו עושים לאט לאט, דרך הדמויות. דרך השמחה והעצב שלהן, דרך העצבים והחוצפה שלהן, דרך התקוות והאכזבות שלהן. וכל אלה בלי רגשנות. רק שאיפה ונשיפה בצורת מילים, שהופכות ללב הפועם של הסיפור הזה. יכולה רק לאחל לכל חוויות הקריאה הבאות שלי להשתוות לאחת הזו. ממליצה בחום, ממליצה ברתיחה, ממליצה בבערה – תעשו טובה ותקראו את הפלא הזה.

ספרות יפנית זה כמו גלידה פסטוק: אפשר להסכים שהיא טובה ונעימה, אבל היא לא לכל אחד. אני שוחרת ספרות יפנית ויש לי קילומטראז' לא רע בנושא. "האגם" של בננה יושימוטו יושב לי על המדף כבר המון זמן, ורק עכשיו הצלחתי לשכנע את עצמי להרים אותו. למה? כי הייתה לי תחושה שאת גלידת הפסטוק הזו אני לא אוהב.
וטעיתי.
אבל גם צדקתי.
צ'יהירו, ציירת קירות למחייתה, חיה בגפה ומהרהרת בזכרונות שהשאיר מותה של אמה, שנפטרה בטרם עת. לתוך חייה הפשוטים נכנסת אהבה יבשה וסוערת במקביל: נקג'ימה, סטודנט גמלוני לגנטיקה. הם שכנים, מתבוננים זה בזה מהחלון, עד שדרכיהם מצטלבות. נקג'ימה סוחב עמו סודות מעיקים ואפלים לתוך החיים המשותפים שהם רוקמים, ואט אט מתחילה לפענח צ'יהירו את החידה שהיא אהבתה לבן-זוגה המשונה.
לפעמים יש לי תחושה שאם קראתי ספר יפני אחד, קראתי את כולם. זה באמת לא נכון, כמובן. כל ספר עומד בפני עצמו, אבל המוטיבים ב"האגם" עומדים בקנה אחד עם כל ספר יפני שקראתי. תמונות נוף מרהיבות ושלוות, כמו שיר הייקו חורפי – צ'ק, יש ועוד איך. אהבה משונה בין שני אנשים שלא יודעים לתקשר כמו שצריך? צ'ק, אף אחד לא כותב את זה יותר טוב מהיפנים. סיפור שנמתח על פני הרבה עמודים, ופשטותו היא המגלגלת אותו קדימה בסבלנות ודקדקנות... כמעט צ'ק.
נהניתי מהחוויה המשותפת שלי עם צ'יהירו, מהמסע העדין, הסבלני אל לבו של נקג'ימה, דרך הקוצים המכאיבים של זכרונות מאמה. יושימוטו ממזגת היטב את משקל זכרונותיה של צ'יהירו מהעבר לתוך ההווה המבלבל שלה. אך עם זאת אני מסתייגת מלהגיד שזה ספר חכם מאוד או קולח מאוד. הקצב האיטי עד כדי זחילה הופך את הקריאה למקוטעת. אותו מסע הופך סדרה של מסעות קטנים שהדבר היחידי שאמור לחבר אותם הוא השילוב בין הזכרונות, לבין ההווה עם נקג'ימה. אבל הדבק הזה לא חזק מספיק. האנמיות של נקג'ימה כדמות שהופכת אותו ל"שונה" ולפיכך למהפנט בעיניה של צ'יהירו, מייצר עבור הקורא חוויה מייגעת של לנסות להבין למה שתי הדמויות האלה ביחד מלבד ההכרח הספרותי של המחברת. הסיפור לא מצליח להפוך את האהבה שלהם לאמתית וממגנטת. אמנם צ'יהירו מספרת כל הזמן על אהבתה לנקג'ימה – אך התיאורים מרגישים כפויים וכמעט תלושים. אני חושבת שלולא סיפור האהבה המזוייף היה זה יכול להיות ספר נהדר: על חיבור, סודות, חברות והשבילים הבלתי צפויים שהחיים סוללים בפנינו. אבל במקום זה קיבלתי עוד ספר יפני על עוד אהבה מוזרה, שלא עושה את עבודתו. כל העדינות הייתה לשווא אם בסוף הספר משכתי את כתפיי ואמרתי "לא הבנתי את ההייקו". מזל שהספר קצר יחסית.

אני לרוב לא קוראת מתח. זה משנה? למען האמת, לא ממש. אני לא קוראת מתח, כי איכשהו, החוויה נחלקת לשניים: או שאני צופה את האירועים עוד לפני שהם מתרחשים, או שמדובר באקשן-אקשן-אקשן ומעט מאוד עלילה. קצת כמו סרט עשוי נייר ודיו. אבל איכשהו קראתי את החבר'ה הרעים. אני לא יכולה להגיד שצדקתי בהנחות היסוד שלי. אבל לא אוכל להודות שטעיתי לגמרי.
גם "החבר'ה הרעים" לוקה בכל מה שסרט מתח בינוני לוקה בו: תפניות עלילה צפויות מראש, המון אקשן ומרדפים, שיחות קלישאתיות חטופות בין שוטרים, חוקרים, פושעים, בני משפחה ציניקנים ומה שביניהם. עד פה, מתכון לציון ממוצע. ועם זאת מצליח הספר להפתיע את הקורא.
זאק ווקר, עיתונאי, אב לנער בן שש-עשרה ונערה שמונה-עשרה ונשוי לעורכת שלו: עובר תפנית לא פשוטה בכלל בחייו. בעודו מסקר פרשת רצח מסתורית הוא נקלע לאירועים מסוכנים שמאיימים לפרק את חייו ואת חיי משפחתו (תרתי משמע). בניסיון להגן על אהוביו, לעזור לחבריו ועל הדרך להוציא כתבה מרתקת עבור העיתון, זאק פוגש שוטרים, חוקרים, מאפיונרים ודמויות מפוקפקות אחרות. הדמויות ציניות, לעיתים משעשעות, ויש מגוון רחב לבחור ממנו: שוטר קשוח, עורכת צינית עם עור של ברזל, מתבגר משועמם, נערת קולג' חריפה, סטוקר קריפי, מאפיונר משונה וכדומה.
העלילה חמודה. אין מה לעשות, זה כמו פופקורן: שים את כל הדמויות במיקרו ותן להן להתפצפץ בינן לבין עצמן. אבל ב"החבר'ה הרעים" ישנן שתי בעיות מרכזיות שגוררות את מעלותיו לשאול הבינוניות. ראשית, הקלישאתיות של העלילה ושל הדמויות עצמן לא מוסתרת על ידי הכתיבה ההומוריסטית. לא משנה כיצד מנסה הכותב להיות פיקח, איכשהו התפניות ברורות מאליהן, משפטי הדמויות מהדהדים במוח כאילו שמעתי אותם עשרים פעמים קודם לכן. אפילו הנימה הצינית של הכתיבה מעט קלישאתית – been there, done that. אין כאן משהו חדש.
שנית, וכאן הבעיה הגדולה ביותר: הגיבור של הסיפור בלתי נסבל. אפשר לראות כיצד הכותב דוחף את זאק ווקר לכל הכיוונים הנכונים כדי לקדם את העלילה, אפשר לראות מתי מנסה הכותב להתל בדמות הראשית שלו, מתי הכותב רוצה שאנחנו הקוראים נחייך כאשר אנו קוראים את מחשבותיו או רגשותיו. מה שהופך את זאק ווקר לסמרטוט ציני של הסופר, בובת מריונטה שחושפת את התפרים של הסיפור ומציגה אותם לראווה. וכשאפשר לראות את התפרים, אזי השהיית האמון מבוטלת. בלתי אפשרי להתחבר לדמות, כי כל מה שרואים זה השתקפות של סופר שכותב עלילה ומקדם אותה צעד אחר צעד, כמכונה משומנת היטב. מה גם, שלקח לסיפור זמן רב מאוד "להתניע". כבר הגעתי לחצי ספר כאשר הסתיימה האקספוזיציה הארוכה בתבל, והעלילה המרגשת מלאת החידות, השאלות והאקשן התחילה.
יכולה לקטלג את "החבר'ה הרעים" כקריאה חמודה, ספר טיסה, מה שנקרא. אבל אם אתם מחפשים ספר מתח מסמר שערות, או לפחות להתחבר לאיזה דמות, להתנתק לרגע מהעולם שלכם ולצלול פנימה למקום אחר... אפשר לדלג על האחד הזה.

מעטים הספרים שמצליחים לספר על הכל ועל לא-כלום בו-זמנית. אלו ספרים נדירים, כאלה שמטעים תחילה את הקורא, גורמים לו לחשוב שמדובר בעוד ספר, בעוד עלילה. הם מתחילים בצבעוניות, באופטימיות, ומסתיימים בסימן שאלה וסימן קריאה. אי אפשר להגדיר אותם בהכרח כשמחים או עצובים, אבל את המכה של הרגש מקבלים רק בדף הריק שמגיע אחרי העמוד האחרון.
החיוך האטרוסקי הוא בדיוק ספר שכזה. בעדינות, בשנינות אך בלי לוותר על חריפות כשצריך, רוקם חוסה לואיס סמפדרו את עלילתו של סלווטורה, גבר מבוגר, נרגן ומאוד חולה שזמנו קצוב. בנו מסיע אותו מן הכפר אל העיר כדי לחיות עם משפחתו ולראות את נכדו טרם סלווטורה יפרד מן החיים. סלווטורה אמנם לא סובל את העיר הרועשת ואנשיה הצבעוניים והרכרוכיים, אך הוא מתאהב כמעט בעיוורון בנכדו: חולק עמו את עברו, עתידו, מחשבותיו, רגשותיו, סודותיו הכמוסים ביותר. הוא ישמור על נכדו מכל משמר, יהפוך אותו לגבר-גבר, גבר כמו של הכפר, לוחם אמיתי, נצר גברי אחרון למודל המשפחתי-תרבותי אותו סלווטורה מייצג.
הסיפור נארג בסבלנות, ויחד איתו אנחנו נסחפים ומתאהבים בסב קצר-המזג. אך לאט לאט, המציאות והדמיון מתערבבים. לעיתים אין אנו בטוחים מה מתרחש, או שמא מדובר בסלווטורה המבולבל, שמוחו מתעתע בו, וזכרונותיו צפים אל השטח. החיוך האטרוסקי מלא ברגעים אנושיים, מכאיבים ונהדרים כאחד. לעיתים דוקר את הקורא בלבו, לעיתים מלטפו על לחיו. אך לכל אורך הדרך, מזכיר הספר לקורא שוב ושוב: אהוב את החיים כי הם נוראיים ונפלאים, והם לזמן קצר ושאול. ספר מקסים ופוצע, מומלץ בחום לכל שואבי-הספרים שביננו (וגם לאלו שלא).