לְפָנַיִךְ מוּנָּח

סִיפּוּר יַלְדוּתִי.

מִלֵּידָה וְעַד הַיּוֹם,

כָּל עֶצֶם הֱיוֹתִי.

לְפָנַיִךְ שָׁנִים קָשׁוֹת,

כְּתוּבוֹת בִּכְתָב רוֹעֵד.

מוּלֵךְ סִיפּוּר שָׁלֵם,

הוֹלֵךְ, קָרֵב, צוֹעֵד.

זֶה לֹא קַל לִי, אַתְּ יוֹדַעַת,

לְהִיפָּתַח וּלְשַׁתֵּף.

בְּאֵימָה נַפְשִׁי רוֹעֶדֶת,

פַּחֲדִי אוֹתִי עוֹטֵף.

זְמַן רַב בִּיקַּשְׁתְּ לָדַעַת

מָה אֲנִי עוֹבֶרֶת.

וְהִנֵּה הַיּוֹם מוּלֵךְ,

אֶת הַדְּמָמָה

אֲנִי

שׁוֹבֶרֶת.

עוֹלִים בִּי זִכְרוֹנוֹת,

עַל יָמִים וְעַל שָׁעוֹת,

שֶׁהָיִיתִי מְאוּשֶּׁרֶת

אָז אִיתָּךְ.

וְעוֹלוֹת בִּי מַחְשָׁבוֹת,

עַל שַׁלְוָה וְעַל שִׂיחוֹת,

בְּחֶלְקַת הָאֱלֹהִים

שֶׁלָּךְ.

וְאֶצְלִי עַכְשָׁיו יוֹרֶדֶת

דִּמְעָה אַחַת בּוֹדֶדֶת,

עַל מָה שֶׁלֹּא יָשׁוּב עוֹד

לְעוֹלָם.

היא היתה כל כך מתוקה, הילדונת-תינוקת-עם המוצץ שרק למדה לדבר, כך שלא יכולתי להתעלם מהסיטואציה, ושרבטתי כמה מילים על המתרחש;

אַבָּא,

תִּרְאֶה הִנֵּה יָם!

לְאָן פִּתְאוֹם הוּא נֶעֱלַם?

עֲמַלְיָה הַקְּטַנָּה,

מֵאֲחוֹרֵי הָהָר הוּא מִתְחַבֵּא,

גַּם אֵת לִבִּי הַיָּם שׁוֹבֶה.

אַבָּא,

מָתַי נַגִּיעַ הַבַּיְתָה כְּבָר?

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן עָבָר!

עֲמַלְיָה הַקְּטַנָּה,

הַנְמִיכִי אֶת קוֹלֵךְ בַּטּוֹן,

יֵשׁ עוֹד אֲנָשִׁים כָּאן בַּקָּרוֹן.

אַבָּא,

אֶפְשָׁר שׁוֹקוֹלָד בְּבַקָּשָׁה?

כְּמוֹ שֶׁל הָאִשָּׁה פֹּה שֶׁאָכְלָה.

עֲמַלְיָה הַקְּטַנָּה,

אֵין לִי שׁוֹקוֹלָד בָּנִמְצָא,

תִּרְצִי סֶנְדְּוִיץ' עִם גְּבִינָה?

אַבָּא,

אֲנִי פִּתְאוֹם קְצָת עֲיֵפָה,

זֶה בְּסֵדֶר שֶׁאִישַׁן טִפָּה?

עֲמַלְיָה הַקְּטַנָּה,

נוּמִי לָךְ יַלְדָּה טוֹבָה,

תֵּכֶף נֵרֵד, הַתַּחֲנָה קְרוֹבָה.