<i>"ג´ון גרישם הוא כותב המתוחנים המצליח ביותר בעולם."</i>
נכתב על הכריכה האחורית של הספר הזה.
(בספר הבא בסדרה, אגב, הוא יורד בדרגה ל<i>"מסופרי המתח הבולטים בעולם"</i>, מעניין למה).
אין לי אפשרות להתווכח או לחלוק על המשפט הזה, גם כי אין לי נתונים על מכירת ספרי מתח בעולם אבל בעיקר כי בשביל לדון באמירה הזו צריך קודם כל להחליט מהו "ספר מתח".
יש ספרי בלש.
קלאסי.
תעלומה מסתורית, עבודת בילוש, רמזים ורמזים מטעים.
בסוף בסוף הבלש יחשוף את הפושע ברגע דרמטי.
הקצוות יקשרו, המתח יתפוגג ואנחנו ננשום לרווחה ונעבור לספר הבא.
אם נגלה בעצמנו את הפושע בשלב מוקדם בעלילה - המתח יתפוגג מוקדם מדי ואנחנו נתאכזב.
יש ספרי ריגול.
המתח נובע מהסכנה בה מעמיד את עצמו המרגל וכמובן מהגילויים המרעישים שהוא נחשף אליהם, מהקונספירציות, מהפענוח.
יש ספרי אקשן.
הגיבור הטוב בורח מהרעים. קופץ מצוקים, נתלה על גגות רכבות, נורה ויורה, נבעט ובועט וכן הלאה.
בטובים שבהם יש מתח שנובע מחוסר הידיעה: מי הרעים, מה הם מתכננים, איך יסכל הגיבור את המזימה.
מטוויסטים מפתיעים.
בפחות טובים, הסופר חושב בראש של תסריטאי וחושב שמספיק לתאר את הזינוקים המסוכנים והיריות שכמעט פגעו כדי שנימתח.
זה אולי עובד בסרט, אבל לטעמי לא ממש עובד בספר.
יש מותחנים משפטיים.
פרי מייסון (מישהו עוד זוכר אותו?) וחלק מהספרים (הטובים יותר) של ג'ון לסקואה.
הם דומים לספרי בלש, רק שמי שמשחק את תפקיד הבלש הוא עורך הדין, והוא יציג את הפושע ברגע דרמטי במשפט, ולא אל מול האח הבוערת באחוזה המשפחתית בפני בני המשפחה והמשרתים ההמומים.
אז לאן בדיוק משתייך ג'ון גרישם?
לכאורה, למותחנים המשפטיים.
אבל זה רק לכאורה, כי אצל גרישם אין גילויים מרעישים במהלך המשפט. אין עד בלתי צפוי או הוכחה מרשיעה שצצה לפתע.
כמו שמסביר תיאודור בון בספר הזה, מבחינה משפטית אלו הרי בלתי אפשריים.
על העדים להיות מוצגים מראש, הם לא יכולים לצוץ פתאום.
ג'ון גרישם בשבילי הוא תקופת הזוהר שלו בשנות ה-90.
כש"הפירמה", "הלקוח" ו"תיק שקנאי" תורגמו בזה אחר זה, היו לרבי מכר היסטריים שעברו מיד ליד והוסרטו בהצלחה דומה.
את מעט הספרים הבאים שלו שקראתי אחר כך אני בקושי זוכרת.
זכור לי בעיקר שהפגמים של גרישם נהיו בולטים יותר וההטפה נהייתה בוטה יותר, ואז הפסקתי לקרוא אותו.
האמת היא שגם את השלושה האלו אני בקושי זוכרת, זוכרת בעיקר את הזוהר שאפף אותם.
וזוכרת גם שמשהו בסופים שלהם היה... מאכזב.
קחו את הלקוח, למשל.
ילד נחשף לסוד מסוכן שעלול להביא למותו.
האינסטינקט שלו, שמבוסס על סרטים ותוכניות טלויזיה, אומר לו לא להסגיר מידע.
לא לסמוך על תוכניות להגנת עדים.
המאפיה אף פעם לא שוכחת.
אז כקוראי ספרי מתח מנוסים אנחנו מצפים בכסיסת ציפורניים לטוויסט. להפתעה. לפתרון שלא חשבנו עליו.
רק שאף אחד מאלו לא מגיעים.
למעשה, עיקר הספר הוא הקשר שנרקם בין גיבור הספר לעורכת הדין ויחסי האמון שנבנים ביניהם עד שבסופו של דבר היא מצליחה להביא אותו להשלמה עם הפתרון שהוא חשש ממנו כל כך: התוכנית להגנת עדים.
גם ב"פירמה" וב"תיק שקנאי", למיטב זכרוני, לא היו הפתעות מרעישות בסוף או טוויסטים מטלטלים, אלא רק דרך מותחת שבסופה הגיבורים השלימו עם חובתם ועשו את הדבר הנכון כשגילו את הידוע להם למרות סכנה לחייהם.
דוגמה קטנה ב"הפירמה": הגיבור עומד בפני דילמה: החברה שבה הוא מועסק מאיימת עליו שאם ישתף פעולה עם החקירה נגדה, יחשפו תמונות המוכיחות כי בגד באשתו.
האם הוא ימצא דרך מבריקה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה? לחשוף את פשעי החברה בלי לחשוף את הבגידה?
ובכן, ספוילר, לא.
הוא יעשה את "הדבר הנכון" ויספר לאשתו את האמת בעצמו.
(וזה לפני הפתרון הכולל לבעיה של איך לחשוף את פשעי החברה בלי שיהרגו אותו).
האם אלו ספרי מתח?
בסופו של דבר, כפי שטענה מאיה ערד ב"מאחורי ההר" - כל ספר הוא ספר מתח.
בסופו של דבר, אנחנו קוראים כי אנחנו רוצים לדעת מה קרה בהמשך. מה קרה אחר כך. מה קרה בסוף.
ואם המתח נובע מהתהליך הפסיכולוגי שהגיבור צריך לעבור כדי לעשות את הדבר הנכון, האם הספר לא נחשב ספר מתח?
אולי.
אין תשובה מוחלטת וכל תשובה תלויה בטעמכם.
גם בספר הזה של גרישם, הראשון בסדרה משפטית לבני נוער, אפשר למצוא את אותו סגנון שמאפיין כל כך את גרישם.
גיבור הספר, הנער המבריק (גם זה מאפיין את גיבוריו של גרישם) תיאודור בון, נחשף למידע שיכול להשפיע על משפט רצח.
מידע סודי ביותר שהוא מבטיח לא לספר לאיש.
מה עושים, אם כך? איך משתמשים במידע מבלי לפגוע במקור המידע ובהבטחה שנתן תיאודור בון?
ספוילר - אבל רק למי שלא מכיר את גרישם -
אי אפשר.
אין פתרון מפתיע, מקורי, כזה שלא חשבנו עליו מראש.
תיאודור בון יבין שהוא חייב לשתף את הוריו (מסר נאה שאין הורה שיחלוק עליו, בכל זאת, מדובר בנער צעיר שזקוק להכוונת מבוגר), הוריו יפעלו כדי להביא את המידע לגורם הנכון תוך שמירת בטחונו של המקור (שהוא, אגב, מהגר בלתי חוקי החושש להיתפס, והרי לכם עוד מסר נאה בזכות העזרה לחלש ולזר), סוף.
זה ספר חביב, כתוב היטב, ולטענת הבן שלי - גם מותח (אבל אין לו הרבה ניסיון עם ספרי מתח).
מאחר ואין מדד מוחלט להגדרת ספרים כספרי מתח, אסתפק בלומר שבעיני הוא לא מוצלח במיוחד כספר מתח ולא יותר מסביר כספר נוער.
