זהו הספר הרביעי בסדרת ספרי פטריק מלרוז.
בספר זה פטריק גבר בשנות ה40 לחייו, עובד כעורך דין נשוי למרי ואב לשני בנים רוברט בן החמש ותומס שאך זה נולד.
פטריק כועס על אמו הזקנה אלינור שהחליטה לא להוריש לו את הבית שלה בדרום צרפת. במקום לפטריק היא מורישה את הבית לשיימוס נוכל אשר עוסק ברוחניות ניואייג'ית אשר מהלכת קסם על אלינור.
מה שמיוחד בספר זה הוא שהוא נע בין שלוש נקודות מבט וחושף שלוש תודעות שונות. התודעה של פטריק התודעה של רוברט בנו הבכור והתודעה של מרי אשתו של פטריק.
התודעה של פטריק היא לדעתי הכי מעניינת וחושפת את הרסנותה של התמכרותו של פטריק לאלכוהול וסמים. פטריק אינו מצליח להתנתק ממשככי התודעה אשר עוזרים לו לחיות והורסים אותו בו זמנית. הוא נע בין תשוקה לחיים נורמליים לבין רצון עז להתמסטל ולברוח מהדברים שמעיקים עליו.
בנוסף לכך אלינור אמו הקשישה מבקשת ממנו שיעזור לה לקבל אישור להמתת חסד. אמו מאבדת את כל כישוריה חווה סבל רב ומבקשת למות.
בנו של פטריק רוברט הוא ילד בן 5 חכם מאוד המביט בעולם המבוגרים בסקרנות, מבוכה וגועל.
מרי אשתו של פטריק מתפקדת כאימא במשרה מלאה ורוב זמנה עובר עליה בטיפול בשני ילדיה ותמיכה בבעלה. היא רוצה זמן לעצמה אך תביעות החיים לא משאירים לכך זמן.
הסופר הוא אנגלי ולפי ספריו עובדה מיני סדרה בטלוויזיה.
הספר יצא באנגליה ב2006 ובישראל הוא יצא ממש עכשיו.
תרגמה מאנגלית: דבי אילון.
הספר יצא בספריית פועלים הקיבוץ המאוחד.
הפרוזה של הסופר חושפת את חולשותיהם של גיבורי הרומן ומראה עד כמה הם אנושיים. הספר הוא עצוב ומראה דרך שלוש דמויות את אפסותו של האדם אל מול היקום.

כשהתחלתי לקרוא את הספר, לא זכרתי שצפיתי בתחילתה של הסדרה שיצאה על בסיסו, אותה הפסקתי לראות באמצעה כיוון שהעלתה בי בעיקר תחושות חוסר נחת, חוסר אמפתיה, קושי, ואפילו מצוקה. אולי מיותר לציין אבל לא מצאתי דבר מצחיק או משעשע גם בספר, וקראתי אותו עד תומו.
הסיפור מגולל פרק זמן בחייהם של קבוצת "חברים", כמה זוגות ברמות מעמד חברתי שונות (והמעמד החברתי הוא גם נושא חשוב ומרכזי בספר), וברמות עשירות משתנות (שוב, נושא לא פעוט מבחינת הדמויות), שבראשם עומד דייוויד מלרוז השחצן, הנפוח, האנטיפת והסאדיסט ששולט בסיטואציות במומחיות של רופא, שאף פעם אינו בא כדי לרפא אלא על מנת לחשוף את הפצעים הכואבים ביותר. זה ספר קשה שהעמיד בראשו אדם קשה שהופך את חיי סובביו לקשים ומרים, יוצר בהם צלקות נפשיות במכוון וככל יכולתו, ולו לשם התענוג הרגעי שבביצוע הדבר שהתחשק לו ברגע הנתון, או סתם לשם התענוג בצפייה בהתפתלויותיו של הקרבן. אין ספק שאני לא הטיפוס שיפתח אמפתיה כלפי דמותו של דייוויד מלרוז, וליבי נחמץ מצער על פטריק מלרוז הזאטוט שהגריל את דיוויד כאביו.
הספר בהחלט כתוב היטב, ומכיל הן ראייה פסיכולוגית על מגוון דמויותיו והן שנינות אינטלקטואליות תרבותיות מעולמם של אנגלים מקשישים, אבל עבורי לא די בזה כדי להצדיק את הרע שמתיישב בלב למקרא הספר הזה. הווה אומר: לא לבעלי לב רך.
"כשפגשה את דיוויד לראשונה, לפני שתים-עשרה שנה, הוקסמה ממראהו. ההבעה שגברים מרגישים שיש להם זכות לעטות כשהם משקיפים מתוך חדר הסבה אנגלי קר על האדמה שבבעלותם התאבנה במהלך חמש מאות שנה והגיעה לכלל שלמות על פניו של דייוויד. אלינור מעולם לא הבינה אל נכון למה האנגלים סבורים שמכובד כל כך לא לעשות שום דבר באותו מקום במשך זמן רב, אבל דייוויד לא השאיר לה שום מקום לספק בעובדה שכך הם אכן חשים. הוא גם היה צאצא של צ'רלס השני, מזונה. "אני במקומך לא הייתי מדברת על זה," התלוצצה כשסיפר לה על כך לראשונה. במקום לחייך הוא הפנה אליה את הצדודית שלו בדרך שלמדה לתעב עם הזמן, בשפה תחתונה משורבבת ובהבעה שהבהירה כי הוא מפגין סובלנות אדירה בכך שאינו אומר משהו שירסק אותה." (עמ' 10)

#
כשהתחלתי לקרוא את הספר הוא נראה לי כמו שנינון בריטי מצוי. המון הומור מתוחכם, לאו דווקא חביב ובעל כוונות טובות, נוטף ארס, סאטירי, כועס. יש בו המון איזכורים מרומזים לתחומים פילוסופיים, לתרבות עתיקה ומתה. היות ואני מחבבת את סוג הספרות הזה, המשכתי לקרוא וציפיתי להנאה, ובלי להרגיש שנלכדתי בסיפור אחר לגמרי מציפיותי.

על מה הספר? על חטאים. לא שבעת החטאים המוכרים, בגללם ילכו המאמינים לגהינום, חטאים שלמרות שאינם מוגדרים כאלה באופן רשמי, מגיע לחוטאים סוג של גהינום. וחלקם אמנם חווים אותו – לא שזה עוזר למישהו. והרי החטאים לפניכם, לא לפי סדר חשיבותם: חנפנות, התיימרות, התאכזרות לחלשים, השפלת האחר, שימוש עולץ בלחיצה על נקודה חלשה של הזולת, אי התערבות כשמענים מישהו אחר. שום דבר שלא היכרנו אישית. אבל בספר הזה – המתאר 24 שעות בבית אחוזה בדרום צרפת - ההתנהגויות האלה מרוכזות בלי למהול אותן במשהו אחר. למעט מעט מאד מחוות – דווקא מאלה שאינם מבחינים במתרחש מתחת לאפם - אין שום חסד בסיפור הזה. המין האנושי במירעו.

מה המסר של הסיפור הזה? שיצר לב האדם רע מנעוריו? שאת היצר הזה אפשר להעצים אם תופסים את האדם בגיל מספיק צעיר ועושים בו מעשים מספיק קשים? לא צריך איזה היטלר, סטאלין או אידי אמין כדי להדגים אכזריות. גם אדם מהישוב – שאין באפשרותו לשלוח מיליונים למות או לעינויים - יכול לסמל את הרוע. האיש שנהנה מלשרוף נמלים בקצה הסיגר שלו, ששמח לעכב משרתת עמוסה צרורות בשיחה של סתם, תוך שהוא מבחין בשרירים הנמתחים בחוסר אונים, שאינו נמנע מלהתעלל בבאי ביתו ובני משפחתו חסרי האונים – אלה סמלי-רוע שכל אחד יכול להבין. אחרים מבחינים באכזריות הזו ושותקים – אם כי אינם רוצים להיות הקורבן הבא, או שהם משתפים פעולה בצחוק לאידו של הקורבן, או בחנופה למְעָנֶה. גם לאלה שמור איזה שרפרף בגהינום.

חשבתי בטעות שהספר הוא קומדיה. אין ספר רחוק יותר מקומדיה מהספר הזה, אלא אם לא הבנתי את הנקרא. למרות שהוא קצר יחסית, כתוב מצויין, מבהיר היטב את מסריו ולא הייתי משנה בו שום פיסקה, [זו סידרה בת 5 ספרים שהתפרסמו בין השנים 1992- 2012, שני הראשונים תורגמו] הבנתי שהספרים מתארים את קורותיו של סנט אוביין מילדותו והלאה. לא אמשיך להמשכיו. הספר הזה הספיק לי. אם אהיה מעוניינת דווקא בתיאור אכזריות לשמה (וגם אימפוטנציה, לקינוח) אקרא את כתבי המרקיז דה סאד, שאני מודה שעד היום לא התעניינתי בהם במיוחד ולא חשבתי לסתום את הבור הזה בהשכלתי.

אדוארד סנט אובין
חדשות רעות
סדרת פטריק מלרוז ספר שני
ספר זה הוא קומדיה שחורה. התחלתי לקרוא ומיד התחברתי למילים לאווירה המלנכולית שהספר מעביר. ועכשיו אעבור לעלילה בחור צעיר בן 22 העונה לשם פטריז מלרוז טס מלונדון לניו-יורק כדי לזהות את גופת אביו ולהביא את אפרו בחזרה לאנגליה.
פטריק מכור לסמים ולהרבה סמים: הרואין, קוקאין, ספיד, אמפטמינים ועוד כל מיני שמות של כדורים שהוא בולע. וכמובן צריכת הסמים מלווה בשתיית אלכוהול מרובה. עולמו הפנימי של פטריק מלא בזיכרונות איומים ברגשות שהוא אינו יודע איך להתמודד אתם. מלווה אותו בוז לעולם ולאנשים ויש לו המון כסף שהוא לא יודע מה לעשות אתו חוץ מלקנות סמים לאכול במסעדות ולשהות בבתי מלון. הוא מתרוצץ בין סמטאות פשע מלאים בסוחרי סמים אחר כך הוא פוגש מכרים מהעבר ביניהם חבר שלו שהיה מאושפז 8 שנים במחלקה פסיכיאטרית כי חשב שהוא ביצה. לסופר בהחלט יש הומור והעלילה זורמת ומהנה. בספר קורים עוד דברים יש דיאלוגים הזויים ומצבים אבסורדים אליהם נקלעים גיבורי הספר.
הספר יצא בהוצאת ספריית פועלים. תרגמה מאנגלית: דבי אילון
הספר מכיל 174 עמודים.
אני ממליץ מאוד על הספר הזה לכל מי שאוהב פרוזה איכותית ובכלל לכל מי שאוהב לקרוא.

אדוארד סנט אובין
אין דבר
כאשר קיבלתי את הספר בדואר שמחתי מאוד. סופר שמעולם לא שמעתי עליו כתב שני ספרים בסדרה שנקראת 'פטריק מלרוז'. אין דבר הוא הספר הראשון. התחלתי לקרוא ומיד נשביתי בקסמיו של הספר. הסיפור מתחיל לאט ולאחר כמה עמודים העלילה זורמת, מצחיקה, תוססת ומהנה. לאדוארד סנט אובין יש כל מה שסופר צריך: חוש הומור, כישרון, ציניות וחכמה.
ועכשיו לעלילה: דרום צרפת באחוזה כפרית פטריק מלרוז בן חמש ילד שובב עם הורים לא מתפקדים. האב דייוויד מלרוז הוא שליט אלים שמתמחה בלפגוע באנשים אחרים. האם אלכוהוליסטית ואומללה. אל הבית מתקבצים אורחים והעלילה מתקדמת בקצב מהיר וזורם.
בצהריי היום מתרחש אירוע אלים אשר חוצה לשניים את הרומן, ואת חייו של פטריק.
אני חייב לציין שהיו רגעים שבכיתי במהלך הקריאה והיו רגעים שצחקתי. ספר לא פשוט של סופר שמפתיע ברעיונות שלו ובמחשבות שלו.
בספר יש עוד הרבה דמויות שבאות לבית משפחת מלרוז לארוחת ערב. כל דמות עסוקה בעיקר בלשתות אלכוהול ולקחת סמים.
יש אנרגיה מיוחדת בעלילה ואין רגע משעמם. הסופר הוא אנגלי.
אין דבר הוא הספר הראשון בסדרת פטריק מלרוז שעובדה לסדרת טלוויזיה בכיכובם של בנדיקט קמברבאץ', ג'יניפר ג'ייסון לי והוגו וויבינג.
{מתוך הכריכה האחורית}
הספר הוא חדש ויצא בספריית פועלים. תרגמה מאנגלית דבי אילון.
הספר מכיל 148 עמודים.
ספר מעולה ואני ממליץ לעליו לכל מי שאוהב לקרוא ספרים.
הספר השני בסדרת פטריק מלרוז נקרא חדשות רעות שגם עליו אכתוב סקירה לאחר שאקרא אותו.