“#
אנסמבל זה "יחדיו" או "חבורה". בדרך כלל משתמשים במונח כשמדובר בהרכבים מוסיקליים או הרכבי-שחקנים ומשמעותו המילולית נותרת (כמעט) ללא שימוש. שם הספר המוצלח מבטא פה את שתי משמעויות המונח.
אין לי העדפה מיוחדת לספרים העוסקים במוסיקה לעומת ספרים בעלי תוכן שונה, למרות שמוסיקה - בעיקר קלאסית אך לא רק - היא מרכיב חשוב בעולמי. אני חושבת שלמוסיקה צריך להאזין (מדובר בכל ה"עמך" שאינם מלחינים אותה, מנגנים אותה או מנצחים עליה) מלים אינן יכולות להמחיש לקורא את החווייה. מצד שני ספרים העוסקים במוסיקאים יכולים להמחיש את מה שקורה בנפשם ואיך הם חיים עם התמסרות מוחלטת לנושא שאין גדול ממנו בעיניהם.

בני אדם מתנהלים לרוב במרחב שבין שתי שפות. השפה המדוברת, מלים ומשפטים המתַקְשרים את מחשבותינו ושפת-גוף המלווה את השפה המדוברת, מפרשת אותה ולעתים אומרת את ההיפך ממנה. לגיבורי הסיפור הזה יש שפה נוספת: זו שפה ייחודית להם הכוללת מוסיקה, כלי המוסיקה שזקוקים לטיפול אוהב ויומיומי (שהם מתייחסים אליהם כמו שאני מתייחסת לחיות המחמד שלי) והתרכובת הנוצרת מהשפות השונות ומעולמם של הגיבורים נראית כמין כימיה בה ערבוב של חומרים סתמיים יוצר פתאום משהו חדש וטהור, לא דומה לשום דבר שהיה פה קודם ולא קשור לחומרים המקוריים. גייבל שיתפה אותי בנדיבות רבה בשפה השלישית הזאת. אי אפשר לומר שהקורא את הספר ישלוט בשפה הזו, אבל הוא יוכל להתמצא בה במידה מסויימת.

יש די הרבה ספרים המתארים את הקשר שנוצר בין אנשים הנאלצים לחיות ביחד לאורך זמן: חיילים במסלול ארוך, ילדים בפנימייה, אסירים בבית-כלא. אלה מפתחים סוג של קשר עמוק שבדרך כלל מייחסים למשפחה (אם כי לא רבות מהמשפחות מגיעות לקשר האינטימי הזה) הגיבורים בסיפור הזה, שכתבה גייבל – בעצמה מוסיקאית – מצליחים להגיע לסוג הזה של הקשר העמוק והאינטימי ומתמודדים באמצעותו בהצלחה עם מה שהחיים מזמנים להם: משברים, אכזבות, הצלחות, בני-זוג, ילדים ושומרים על ה"אנחנו" החזק יחד עם ה"אני" הייחודי לכל אחד מהם.

על השאלה למה אהבתי את הספר הזה, אתקשה לענות. אין בו יותר מדי דרמה או טוויסטים בסיפור. תיאור השנים בהם התעצב האנסמבל והתבגר, הם המרכיבים את ספר הביכורים הזה. אין התעסקות בעברם האומלל של הגיבורים, אין בו מחלה סופנית או ילד פגוע. יש בו תערובת של אושר ואומללות, גאונות וטפשות, פשוט חיים. כל זה כתוב נפלא באמינות רבה, מתאר עולם המוכר היטב לגייבל. הגיבורים שלה עוברים תהליך התבגרות ותבונה בסיפור ויוצאים ממנו שונים משנכנסו אליו. וכך גם הקוראת את הסיפור הזה.”