מנסים, כנראה בכוח, לדאוג שסדרת "מילניום" תמשיך. זהו, לדעתי, הספר החלש ביותר בסדרה. מנסים להעביר את ליסבת סלאנדר לצפון הרחוק השבדי תוך "איתור" אחות חורגת שהיא אמורה להיות מלווה/אחראית עליה עקב היעלמות אמה והטרדות קשות מצד אביה. ב"מקרה", נקלע למקום גם מיכאל בלומקוויסט גיבורה השני של הסדרה עקב נישואי בתו לראש העיר המקומי - טיפוס בעייתי הנסחט ע"י חברה אנונימית הפוגעת בו כי להשיג שטחים להקמת חוות רוח. האקשן מתחיל רק אחרי עמוד 200, עד אז די משעמם. אפשר לקרוא והעמודים האחרונים בהם, כמובן, ליסבת מצליחה להתגבר על חבורת הפשע הם הקטע אולי המותח האמיתי וכמעט היחיד בספר. אפשר לקרוא. לא בטוח שכדאי להמשיך עם הסדרה הזו ואולי שווה להינות מהאיכות והמתח של הספרים המוקדמים בסדרה.

סוונסון, יורנסון, קספרסון, אדמסון, מורטנסון, קארלסון, פאולסון, אוסקרסון, אולופסון, גוסטבסון, הנסון, פיגוארולה... תתמודדו.
ליסבת סלאנדר צריכה להתמודד עם קן הצרעות. האם השמות דלעיל הם קן הצרעות? לא, הם סתם החיבה של לרסון, עוד סון, לשמות שבדיים. גם לימור סון הר מלך? אולי. אז קן הצרעות של ליסבת הם אביה ומה שהוא מייצג, מי שסביבו ומי שרוצה רע לליסבת ולשבדיה, אותה שבדיה שאינה מקבלת חוסר סדר, להבדיל מנורווגיה, שאינה מקבלת את ישראל.
הספר הזה מסכם את טרילוגיית מילניום, 1749 עמודים, רק שני עמודים יותר מהרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה. הספר הזה הוא גם הארוך ביותר, המון עמודים מיותרים ושוב בגלל המנהג הנלוז, הנפסד והמסוכן לכבות סלולרים טפשים. בישראל קוראים להם כשרים... סון הר מלך?
אם כן, ליסבת יוצאת למלחמת חייה נגד כוחות השחור האפלים, כוחות שמולם מתייצבים ולא מוותרים בעיקר מי שנעזר בה בעבר, הלא הוא מיכאל בלומקוויסט, המנכ"ל השותף במגזין מילניום, זה המפרסם פרסומים שנחקרו היטב, המעוררים מחשבה ואף פעולה מצד גורמי החוק, אם אינם מושחתים בעצמם. אז בספר השלישי גורמי החוק מושחתים גם מושחתים והמהומה רבה.
648 עמודים דחוסים, עם הרבה סונים, לגמרי לא מקלים על הקורא, התמה מיהו הסון הנוכחי. אבל הקצב נכבד ומהר מאוד עוברים הלאה מארמנסקי, לאדקליסט ופיגוארולה. מסתם מושחתים (נמאסתם?) מגיעים גם לראש הממשלה ומנסים לעורר אותו לפעולה כנגד המושחתים ובעיקר כנגד פעולה של אנשי חוק כביכול, הפועלים בצורה כזו ששום איש חוק ישר או ראש ממשלה, לו ידע, לא היה מסכים. אחת הנפגעות העיקריות היא ליסבת סלאנדר, שיכולותיה הפנומנליות כהאקרית מסייעות לה להציל את כבודה, שמה וראשה, תרתי שמע.
ולסיכום הטרילוגיה כולה ניתן לומר שהיא קצבית, סוגרת הרבה מעגלים, נוסחתית כרגיל בספרי מתח ופורסמה, משום מה, לאחר מותו בטרם עת של לרסון. גם הסרטים, מספרים לי, הצליחו, למרות שלא אותם שחקנים מופיעים מסרט לסרט.

זהו הספר השני בסדרת המילניום, שאם לא שמעתם עליה, כדאי שתתחילו בספר הראשון, אחרת לא תבינו דבר. זה לא גילוי נאות, יותר גילוי נאה.
הספר הזה מכיל 588 עמודים ואם חשבתם שבספר כזה יהיה מן הסתם מלל רב, הרי ש... צדקתם. המון מלל והמון תיאורים והמון המון מכל סוג ומין, כיאה לספר העוסק בסחר במין. סחר במין הוא בהחלט דבר בו מתעניינת ליסבת סלאנדר, אחת מגיבורות הספר הראשון, שאם לא קראתם אותו, בלה בלה בלה.
ומיהי ליסבת סלאנדר? טוב ששאלתם ואזכיר לכם שהיא צמחה מתוך תנאים סוציאליים הכי נמוכים שיש, שבגיל עשרים נראתה כאחת בגיל שתים-עשרה, שלא זכתה לשום חינוך, שהיא מתנהלת תחת אפוטרופוס ש... לא חשוב, אבל היא נקמה בו והיא נחשבת כאשף מחשבים, ללא השכלה מסודרת. אלה הכי טובים שיש, אגב.
אז ליסבת נקלעת לבית בו נרצחו דאג ומיה ובגלל שנמצא אקדח עם טביעות האצבע שלה עליו, היא נחשדת ברצח וכולם חוגגים. מי שנחשבה מופרעת בעברה וכיום היא נמלטת ולא מאותרת, הנה רוצחת לתפארת. מי שלא ממהר לחשוד בה הוא מיכאל בלומקוויסט. אז מיהו מיכאל הלז? הוא העורך של מגזין מילניום, המגזין בו עבדו זמנית דאג ומיה, הוא עיתונאי מבריק, העומד לפרסם תחקיר על סחר בנשים והיא, מיה זוגתו, עומדת לפרסם דוקטורט דומה על סחר בנשים. אז מי מעוניין למנוע פירסום כזה?
אתם שואלים יותר מדי שאלות.
מאות עמודים נפרסים לפנינו בחיפוש אחר הרוצחת כשמיכאל, שנעזר ב"רוצחת" ליסבת בספר הקודם ואף חיבב אותה, מנסה לאתר אותה דווקא כדי להוכיח את חפותה.
ליסבת עתה בת 26, חזרה משנה של טיול והתקנת שדיים שלא היו לה ממש, ועתה היא עושה ככל יכולתה להסתתר והיא טובה בזה.
דאג עמד לפרסם תחקיר בן אותרו עשרות כאלה שחיבבו זונות וזנות בנשימה אחת, רבים מהם סוחרים פוטנציאליים בנשים. המשטרה יוצאת למרדף וחקירה, מיכאל בלומקוויסט מסיבותיו הוא מנסה לאתר את הסוחרים וכך גם ארמנסקי ממילטון סקיוריטי, גוף בו עבדה בעבר ליסבת סלאנדר ועתה הגוף הזה גם מסייע למשטרה.
588 עמודים, כן? אז ציון יורד לספר וגם המוני עמודים, במאות, וזאת משום שהשנה כבר 2015 ויש ניידים, שאמנם אינם חכמים, אבל הם ממלאים תפקידם לשוחח דרכם ובהם. אז בכל פעם שהיה צורך דחוף לשוחח דרכם, הם היו סגורים להכעיס או נטולי מיץ חשמל.
המחבר עשה עבודה מורכבת ולראשונה גיליתי לא מחבר של ספר אחד, אלא מחבר של סדרה אחת, סדרת מילניום. לרסון מת בגיל חמישים ולאחר מותו התפרסמה הסדרה, שאת סופה אני עומד לקרוא עתה בספר השלישי.
ובקשר למודן. שגיאות ההגהה שלהם מפורסמות. אבל כשהם טועים בשגיאות עובדתיות מסמרות שיער, זה כבר לשאוג מצחוק.

ספר שנקרא ע"י המונים וסוקר בהתאם. הנה נקודת המבט שלי לספר בן 512 עמודים שנקרא מהר. סיפור המסגרת מובא לפניכם משום שבלעדיו הבלבול גדול ולאחר מכן תבינו כמה הסיפור יחסית פשוט, אפילו פשטני. הספר הוא ספר מתח ולבטח לא אגלה לכם הכל.
מיכאל בלומקוויסט הוא אחד משני בעלי העיתון מילניום, עיתון המרבה בתחקירים. בשל תחקיר אחד על אימפריית ונרסטרום, תחקיר לא מוצלח במיוחד, בלומקוויסט נתבע על הוצאת דיבה, נאלץ לשלם 300,000 קרונות ולהכנס לכלא לשלושה חודשים. אאוץ'.
בינתיים פונה אליו עורך דינו של אחד הנריק ונגר, הבעלים (אחד מהם) של אימפריית ונגר ובפיו הצעה מפתה ומוזרה: בלומקוויסט יגיע לצפון שבדיה, יקבל תשלום שמן, מגורים וכל הוצאה אחרת תשולם אף היא. עליו רק לכתוב את הביוגרפיה של הנריק ונגר ועל הדרך לגלות מה קרה עם האחיינית הריאט, שנעלמה ב-1966. ביום בו נעלמה התרחשה מהומה סמוך לביתה באי, שהגשר אליו נחסם בתאונה. בסוף הדרך גם יקבל מיכאל מידע על ונרסטרום, יוכל לשוב ולכתוב עליו ולצאת איכשהו מתביעת הדיבה המקורית, להציל את העיתון שלו מילניום וממילא את כבודו המקצועי.
ומה עם הנערה עם קעקוע הדרקון? או, טוב ששאלתם. ליסבת סלאנדר היא נערה(?) כבת 24, אחת שהיו רואים בה פריקית, אאוטסיידרית וכך הלאה. ומה היא באמת? בדיוק כזו, אבל גם האקרית ששום מחשב לא עומד בפניה והיא גם תחקירנית בחסד, שעורך דינו של המיליארדר הנריק ונגר שואל אותה לזמן בלתי מוגבל כתחקירנית שתסייע לבלומקוויסט מהמעסיק שלה, אחד בעל חברת אבטחה.
משפחת ונגר ידועה כמשפחה מסוכסכת ומרושעת. חוץ משניים, שרשעותם מובלטת, לא ברור במה האחרים, לעשרותיהם, אשמים וזו חולשה בולטת בספר. אבל זה פרט עסיסי, לפחות אחד מהשניים ייגע אישית חונקת, תרתי משמע, במיכאל. ומכאן לקיצור סיפור ארוך ומפותל, ליסבת תיכנס לתמונה, אהדתה לרשויות תתגלה כאפסית, רצונה לסייע למיכאל בלומקוויסט אינסופי וכולם יצאו מזה... תקראו לבד. מיכאל הניח את האגו בצד כשליסבת חדרה אפילו לחשבונו הפרטי שלו ושמח כשסייעה לו לפענח את כל נבכי אימפריית ונרסטרום.
והריאט, שהנריק ונגר בן ה-82 עדיין עם הדיבוק לדעת מה עלה בגורלה? כמאה עמודים לקראת הסוף מתגלים אחד אחר השני כל הסודות, כל הנפתולים והכל בא על מקומו בשלום.
אז כן, בספר מתח לא צריך לצפות לאמינות מתקבלת על הדעת ואכן אין כזו במיוחד. נערה על קעקוע דרקון היא גימיק כמו כזו עם פלולה על הטוסיק. יש המהללים את הכתיבה הצפונית של דנמרק-שבדיה-נורווגיה. למה אתם בדיוק מצפים ממדינות חשוכות וקפואות שכאלה, לסחוג, קארי וחריימה חורך חיך?
לסרט לקחו לפחות שני תותחים כבדים, רובין רייט הנפלאה ואחד דניאל קרייג, 007 בשבילכם. ועוד לידיעתכם, הספר הזה הוא הראשון מטרילוגיה, הממשיכה לעניינים יותר אפלים, יותר בינלאומיים וגורליים. ככה שמעתי וזה רק לכאורה מעצים את הראשון, שאינו מסוגה עילית כלשהי, אבל קריא מאוד, כתוב בפרקים קצרים ונעכלים היטב, קצבי וכרגיל נטול כל רגש, ככל ספר מתח ראוי לשמו. זה לא ספר טיסה, אחד המטיסים מהיד בשאט נפש, משום היותו כבד ובשעת מעופו מישהו עלול להפגע אנושות. לידיעתכם.

****




יש כל מיני סוגים של סופרים, ונדמה לי שעליתי על הסוג של דויד לגרקרנץ. אני מנחש שהוא שייך לרשימה המכובדת של סופרים שעובדים באופן מתודי, כמעט מתימטי, על בניית העלילה והדמויות, כך ששום דבר לא יברח הצידה וכל דמות תופיע בדיוק בזמן שלה ותשמור על התפקיד שלה כאילו שהייתה רקדנית בפסטיגל. בטח יש לו בטח עלק לוח כזה כמו של חוקרי אגף הרצח בבולטימור, עם דמויות וחיצים וקשתות עלילתיות, והוא בונה את הסיפור ככה יפה יפה כדי שאם הקייס שלו יגיע למשפט, אין מצב שהוא יזוכה על איזו אמתלה טכנית.

זה אולי עובד יפה בחקירות רצח, אבל ייתכן שפחות טוב בספרים. סדר ואירגון זה דבר נהדר, אבל בספרים אתה צריך טיפה כאוס, מרכיב לא שגרתי או בלתי צפוי שירעיד טיפה את העלילה, כמו שקורה בחיים. במציאות. כשהכול כל כך מסודר הסיפור מרגיש מתוסרט, סינתטי, ופשוט לא נכון גם אם מבחינה ספרותית הכול כאילו במקום. לגרקרנץ (מגרמנית: אחסון זר. אני חושב. שזה לא רלוונטי בשיט אבל משעשע, נכון?) לקח את הג'וב הנחשק של זה שייקח את סדרת הספרים הרווחית מאוד של סטיג לארסון וימשיך אותה "באותה רוח". המתכון הבסיסי לכאורה ברור - לקחת נושא חברתי-פוליטי טעון (סחר בנשים, אלימות משפחתית, הגירה, הפרדה גנטית וכו) ולטוות סביבו עלילת מתח רוויית אלימות בעזרת דמויות העוגן של הסדרה - ליסבת סלאנדר ההאקרית האומניפוטנטית ומיכאל בלומקוויסט העיתונאי-החוקר הסקסי-אך-שלומיאל-משהו. ובכל זאת, אם אני אבשל לפי מתכון של מאיר אדוני, יש להניח שהתבשיל שלו ייצא יותר טעים, גם אם אעשה את הכול בדיוק בדיוק אותו דבר ואשתמש בדיוק באותם חומרים.

לגרקרנץ (ממתק גבינה בלגי פריך, אגב. not) לקח הפעם נושא מעולה - כנופיות האקרים רוסיות שתופרות פייק ניוז לפי הזמנה לאישים נבחרים (ולמעלה מזה) - אבל בעיניי התרשל מאוד בבניית עלילה מתאימה, ומרוב השתדלות שהכול יסתדר יפה ושכל הקצוות יתחברו, יצא לו ספר צפוי, לא מאוד מעניין, ופטפטני. הוא קריא, אבל משמעותית פחות טוב מהקודמים בסדרה.



****

נניח, תיאורטית כמובן, שאתם קוראים ספר. הוא מעניין ומותח, ואתם נהנים ממנו. אתם מתקדמים בעלילה המפותלת, ונמצאים במרחק של פחות ממאה עמודים מהסוף, ממש רואים את האור בקצה המנהרה.

הצעד הנכון הוא, בצורה באמת ברורה מאליה, לסיים את הספר.

הצעד המטופש הוא להחזיר את הספר לספריית הרכבת כי אתם לא יודעים שבסדר להחזיר גם יום למחרת, ולא להצליח למצוא את הספר למשך 4 חודשים בערך.

תהיו חכמים. אל תהיו אני.

בכל מקרה, מצאתי את הספר (שוב בתחנת הרכבת! סגירת מעגל!) וסיימתי אותו.

הספר מספר לנו על עיתונאי שוודי (אני לא יודע למה, אבל שמות שוודיים עושים לי סלט בראש ואני לא מצליח לזכור מי הוא מי. צרה צרורה למי שאחד הסופרים האהובים עליו הוא פרדריק בקמן) שנתקע בצרה. העיתון העצמאי והחתרני שלו עומד בפני פשיטת רגל, אחרי שפירסם תחקיר שגוי נגד איל הון עוצמתי. כדי להקל על העיתון ועל עצמו, הוא מחליט לפרוש לכמה חודשים, ללכת לאיזה חוף נחמד ולבזבז את זמנו בנעימים. אך לפתע איש עסקים עשיר ומבוגר נפגש איתו ומציע לו עיסקה - העיתונאי יחפש את קרובת משפחתו שנעלמה, ובתמורה יקבל לא מעט כסף ומידע מפליל על אותו איל הון עימו הסתכסך.

מפה העלילה נכנסת לנפתולי החקירה שלו, האקריוּת מאוד עתיקה (ומשעשעת ליליד 2001 שהתרגל לחיים הטובים) ופוליטיקות פנים משפחתיות.

העלילה כתובה נהדר, עם לא מעט מעט טוויסטים ובנייה חכמה מאוד של המתח. יש בה הרבה מוטיבים של אימה, אבל אולי זה
בגלל שאני ממש סולד מאימה ומפחד מהז'אנר, ואחרים לא יראו את האימה כמוני.

בגזרת חסרונות הספר יש לטעמי שניים.
הראשון, הדמויות. אמנם הם כתובות טוב ועם עומק, אך הן לא הרגישו לי טוב. לא האמנתי למילים שלהן, לא חשתי מהן באמת רצונות, כאילו הכל הוא רק מהפה ולחוץ. זה עניין של תחושה בלבד, אבל הדמויות הרגישו לי כמרכיב ביד העלילה, ולא כעומדות בפני עצמן ובעלות חיים משלהן.

הנקודה השניה היא חולניות הסיפור.
לא מעט פעמים קראתי דברים שאינם נועמים לקיבה, כך שאני לא יודע מה בדיוק גרם לי לתחושת הקבס דווקא בספר הזה, אבל הוא פשוט נורא ואיום.

אז אם אתם בעלי קיבה חזקה, חיבה לספרים מתח משובחים וחושבים שהעלילה מעל הדמויות - זה הספר שלכם.
אני לא אמשיך להמשך הסדרה.



טריגרים, חיוניים מאוד אך כוללים ספויילרים, ראו הוזהרתם:


הולי שיט כמה יש. אונס, סדיזם, רצח, עינויים, אלימות במשפחה, גילוי עריות בכפייה, ואני בטוח ששכחתי עוד כמה דברים.

קריא, זורם אבל צל חיוור של הסדרה המקורית.

טוב אני אגיד את כל מה שכולם חושבים, ליסבת היא ההגדרה לכוח ועוצמה וזה פשוט מדהים אותי לקרוא את המחשבות שלה ולהרגיש שזה בחירה שלה לחלוק איתי את כל המחשבות הכי אינטימיות שלה. לסיכום הסדרת ספרים הזאת הייתה מעניינת ומותחת בדיוק במידה הנכונה, רק חבל שזה הסוף. סטיג לרסון היה גאון יהיה זיכרו לברכה.

לא הצלחתי להוריד ממנו את העיניים אבל כן תהיו עם כוח רצון כי הספר הזה 600 עמודים ורשמתי לעצמי לטוס לשוודיה מתישהו כדי להכיר את האזורים האלה.