אומרים, אהבה יש בעולם - מה - זאת אהבה ?
אירה יאן אהובתו המושכחת של נחמן ביאליק, המשורר הלאומי, מעוררת עניין, כאישה שהלכה אחרי אהבתה הטוטאלית לארץ זרה, אך נחלה אכזבה מרה ומפח נפש. אהוב ליבה ביאליק, הנרקסיסט שהיה מאוהב בעצמו, כתב אומנם שרים מופלאים על אהבה, אך נכסף לאהבת ההמון, ובקש לשמור על תדמיתו הסולידית, מה שגרם לו לנטוש את אירה, באופן שמוכיח כי השאלה מה זאת אהבה, ועד כמה רחוק אנו מוכנים ללכת עבורה, רלוונטית גם היום.
מה אפשר ללמוד מאהבתה הטרגית של יאן, על ביאליק כאדם, שאהב את אירה כמוזה מעוררת השראה ליצירתו, כאם ואחות מחבקות. או על אירה יאן האישה שהלכה אחרי אהבתה, מפנה עורף לעברה, ולבסוף מתה חסרת כל, אנונימית בתודעה הישראלית ?
אירה יאן הייתה ציירת מוכשרת בזכות עצמה. היא למדה ציור במכון יוקרתי לאמנות במוסקווה. נסעה בגפה לפריז, נחושה להיות ציירת ידועה. שם היא פגשה בבוריס שץ מייסד בצלאל. בעקבותיו היא יצאה לבולגריה, הציגה תערוכות ולימדה עירום נשי. ב - 1906 החליטה יאן לעלות לארץ בניסיון לממש את עצמה כאמנית. או לפי כגרסה שנייה, יאן היגע לארץ בעקבות הבטחת ביאליק לעזוב את מניה אשתו למענה.
סיפור אהבתם של ביאליק ויאן הושכח במשך שנים רבות בכדי לא לפגוע בתדמיתו של המשורר הלאומי. ב- 1972 התגלה במפתיע צרור מכתבים מעיזבונו של ביאליק שחשף את סוד אהבתו הגדולה ליאן. חומרים מרתקים המהווים מקור למחקר אקדמי ולכתיבת תעודה אנושית כרומן פסיכולוגי עם פוטנציאל לאיכויות דרמטיות.
תוך כדי קריאת הספר של צורית, לא התאפקתי ופנייתי לקרוא במקור, את אחד ממכתביה של יאן לביאליק משנת 1908, מה שהשאיר אותי נפעם ונסער לעוצמתן של המלים המבטאות אהבה כול כך חזקה ונואשת :
" אין בך תנופה אמיצה להשליך אתגר לחיים, לערוך ניסיון נועז. אתה מסתגר בקונכייה שלך, וכך הנך מקריב את השמים על כל אורותיהם וברקיהם. אתה חושש לצאת מן הקונכייה שלך, החשוכה כקבר. אתה פוחד. פוחד לגבי עצמך...
ואינני מסוגלת למשות אותך משם. אבל ידי מושטות אליך, חיים (...) אבל מושטות. אם תחוש שאתה שוקע ולא תמצא ידיים חזקות יותר משלי - תפוס אותן. אולי ידיי החלשות כקש יתחזקו לפתע, ובכוחות שלא מהעולם הזה ישלפו אותך מעלה מעלה! "
אידה צורית, מתמקדת בשהותה של יאן באלכסנדרייה, בין השנים, 1914 - 1917, כנתינה זרה שגורשה על ידי התורכים, כישראלים נוספים. יאן מביטה לאחור לתקופות משמעותיות בחייה, לשהותה בקישינב עם בעלה, ב- 1903 בעת הפרעות, שם היא פגשה את ביאליק ( שכתב את עיר ההריגה ) והפכה למאיירת ומתרגמת שירו ולמאהבת שלו, והיא עצמה אם לילדה בת שלוש.
צורית מתארת את אלכסנדריה של מלחמת העולם הראשונה, בצורה יפה ואמינה, על שלל מראותיה הפיזיים והאנושיים, כמקום עגמומי של פליטים, חייליים לפני יציאה לחזית, מהפכנים, משכילים, אירופיים וערבים, פסיפס צבעוני רב תרבותי. היא מתארת את מכלול הרעיונות, לאומיות, קומוניזם, ציונות, והומניזם, המבקש להתרחק מסיסמאות גדולות, ולעסוק במימוש אישי, כיאן האישה, אמנית אינדיבידואלית הניצבת מול אהובה משורר האומה שהופקע לטובת הכלל והמהפכה הציונית.
צורית, היא סופרת של קו התפר, בין מממשות לתעתוע, הלוקחת מציאות חלקית, ובונה בדמיונה נדבך סיפורי נוסף היוצר שלמות משל עצמה. כך היא בראה את יחסי הכוחות בין ביאליק ליאן, המתנהלים בתחום הפקר בין מציאות למשאלת לב. ביאליק הקרין חוזק, אנוכיות וחולשה פנימית. יאן, הייתה חזקה ועצמאית, אך בו בעת תלותית ואובססיביות לאהבתה. בערוב ימיה היא חלתה בשחפת, שהקצינה את חולשתה. האם מדובר, בקונפליקט בין אנשים שונים ודומים, חזקים וחלשים בו בעת שהפכו את אהבתם לבלתי אפשריות, המתקיימת רק בדמיונם של האוהבים ?
ספרה של צורית כתוב כיומן, ומכתבים דמיוניים לביאליק, המהווים הד נשי החוזר מאירועי העבר, אך לא ממש נוגעים בהם. תיאורי הרקע היפים, לעתים מכבידים, ולא מאוזנים עם תיאורי הדמויות, לעתים הרגשתי כי הן חסרות עומק. הספר מתנהל בקצב אחיד, אין בו פסגות, ותהומות, כפי שהייה מצופה מרומן המבוסס על מציאות מטלטלת. צורית עוסקת ביאן הציירת, במדיום שלה לעומת מילותיו של ביאליק, אך לא מצליחה לתאר מספיק את יאן כציירת ואמנית, ואת המתח שקיים בין שני היוצרים, או גם ההשלמה בשעה שיאן איירה את מילותיו.
אידה צורית, כתבה ספר מעניין, מופלא בשפתו ובשחזור התקופה, אך הקריאה בו מותירה תחושות מעורבות, הנאה והחמצה בו בעת, כפי שהייתה אהבתם של ביאליק ואירה יאן.
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
• מכתבה של אירה יאן לביאליק - לנתיבה הנעלם, עקבות פרשת אירה יאן ביצירת ביאליק, זיוה שמיר, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 2000
• הכניסיני תחת כנפך / חיים נחמן ביאליק ( חלק מהשיר )
הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי,
הָיָה חֲלוֹם - אַךְ גַם הוּא עָבָר;
עַתָה אֵין לִי כְלוּם בָעוֹלָם –
אֵין לִי דָבָר.
