שנת 1999 בספרים

קשה לקרוא ספרי מלחמה בזמננו הנוכחי, בכל זאת משהו משך אותי לקרוא את ס.יזהר. זהו ספרו האחרון של יזהר ויצא לאור ב-1999 כשיזהר היה בן 84, מפתיעה חדות מחשבתו וכתיבתו בגיל מתקדם זה. הספר מתרחש במהלך מלחמת יום כיפור, יזהר התנדב כאיש רוח להשתתף במלחמה להעלאת המורל של החיילים הלוחמים. הוא צורף לאוגדה 252 שנלחמה בסיני ואף חצתה את התעלה תוך כדי קרבות קשים. מעל לשלושים שנה אחרי שחווה יזהר את המלחמה הוא כותב את שעבר עליו בסיני.

החצי הראשון של הספר מתאר בעיקר את שעובר בראשו של יזהר ואת מחשבתו על הלחימה, על החיילים, על המוסר שבטוהר הנשק ומחשבות בכלל על המלחמה. חצי הראשון של הספר כתוב מעולה, חד, נבון ונוגע ללב ולמחשבה. החצי השני פחות טוב לטעמי, שם מתחיל יזהר לכתוב על ההמלחמה עצמה, מה קרה, לאן נסעו, איך נלחמו, ממש סיפור קרב. תוך כדי התיאורים הוא מביא קטעי עדויות של חיילים שפורסמו בזמנו ב"במחנה".

החוט העלילתי המקשר את קטעי הספר הוא חיפושו של יזהר את אליהו (אליהו שם בדוי לאליעזר חתנו של יזהר), צנחן שהשתתף במלחמה בסיני בזמן שיזהר היה שם.

פחות עניינו אותי תאורי הקרבות והלחימה, כתיבתו של יזהר במחציתו הראשונה של הספר היא עיקר ההנאה בסיפור והיא מעולה.

יש משהו מיוחד בקריאת יצירות מונומנטליות. מצד אחד הסיפור עצמו כבר מוכר לך, אך מצד שני החוויה עצמה — במקרה הנ"ל השפה השייקספירית, ההתפתחות והמבנה, התובנות והעומק — הם הם עיקר הסיפור, יותר מן ההתרחשות במחזה עצמו.

במחזה יוליוס קיסר מציג ויליאם שייקספיר את הטרגדיה של אדם בעל אידאלים, אשר רצונו ומעשיו הם להנחיל את האמת שלו — דבר שמוביל לכך שהוא נאלץ להתעמת עם שאלות מוסריות כבדות משקל. אך בפועל ההתמודדות האמיתית כאן היא הפוליטיקה עצמה וכוחו של ההמון.

ברוטוס הינו אינטלקטואל המאמין בחופש.
הוא פועל נגד חברו הטוב, גאיוס יוליוס קיסר, בשל החשש שמא יהפוך לעריץ, ועל כן הוא נכנס למזימה פוליטית נגדו.

ברוטוס אוחז באמונה נאיבית שלפיה הזולת פועל על פי לוגיקה והיגיון, ומתוך כך יש בו האמונה שמי שיבין מהי ה"אמת" באמצעות לוגיקה ושכל ישר יבין גם את מעשיו. אך הפוליטיקה של הסדר החברתי — בהנהגת פוליטיקאים ועדר הזולת — אינה פועלת כך; היא פועלת באמצעות רטוריקה, רגש ושאיפה לכוח. אנטוניוס מנווט את ההמון שייצא נגד ברוטוס, רומא נכנסת לכאוס, ומתוך קרקע פורייה זו יצמח העריץ החדש. ברוטוס מוביל, בעצם המעשה שלו, את הדבר שהוא עצמו ניסה למנוע.

שייקספיר הופך את הרצח של קיסר לנקודת מפנה עלילתית שממנה מתחילה הטרגדיה האמיתית. הרצח אינו העיקר, אלא ההשלכות שלו.

הטרגדיה של ברוטוס היא בעולם שבו הוא נמצא. הוא מאמין באמת שניתן להבינה באמצעות ההיגיון, בעוד שהחברה פועלת באמצעות רגש המונע על ידי כוח השכנוע. האנשים שואפים לכוח ולמעמד, וההמון טיפש ואימפולסיבי — איזה מקום יש בעולם כזה לאדם עם אידאלים? הטרגדיה היא בין האינטלקטואל לבין המציאות החברתית: אדם מוסרי הפועל בתוך משחק פוליטי ציני. האירוניה היא שברוטוס רוצח עריץ פוטנציאלי, ובכך יוצר את התנאים לעליית עריץ אמיתי.

שייקספיר מציג בצורה גאונית ועמוקה את הריקנות הפוליטית באמצעות הרטוריקה בחלק של הנאומים בהלוויה של יוליוס. שלב הנאומים הוא רגע השיא במחזה: ברוטוס מציג טיעון לוגי ומצפה שההמון ישתכנע באמצעות ההיגיון, אך מרקוס אנטוניוס מבין שהעם פועל מתוך רגש, ונואם תוך שימוש באמצעים רטוריים וכשלים לוגיים כדי לנווט את דעת ההמון אל תוך תיאטרון רגשי.

זהו מפגש אפי שרק שייקספיר יודע לבנות ולזקק במחזה קצר כל כך. כל שורה וכל התרחשות מדויקות ונחוצות, והשפה השייקספירית — שאין דבר המתקרב ליופי ולעומק שלה.

המאבק בין רטוריקה לפילוסופיה הוא מאבק עתיק, עוד מתקופתם של סוקרטס והסופיסטים:
האם ניתן להגיע לאמת אובייקטיבית אחת, או שהאמת היא רק תוצר של כוח השכנוע? במחזה יוליוס קיסר נראה כי בפוליטיקה התשובה ברורה — לא מי שצודק מנצח, אלא מי שמדבר טוב יותר.

"הכומר הביט בטרודי. הוא הדביק משולש נייר קטן על סנטרו, כדי לעצור את הדימום.
'לא היתה לו ברירה. היא - היא לא היתה בריאה. היא מתה כשהייתי בת ארבע.'
'כמה נורא.'
'זה קרה לפני הרבה זמן. וחוץ מזה בהשוואה למה שאתם ואחרים צריכים לסבול---'
'אה, אבל אי אפשר לעשות את זה - להשוות את הכאב. זה מגמד את כל מה שקורה לנו, מעוות אותו. אנחנו צריכים לומר: 'כן, זה מה שקרה לי וזה מה שאעשה בו''

===

זווית מעניינת לתיאור הקורות במלחמת העולם השנייה וסביב מוראות השואה, היא לקחת את נקודת המבט של האיש הפשוט הגרמני. כך יוצאים ספרים א-לה גנבת הספרים או לבד בברלין שאומרים בגדול שמלחמה זה פויה, שרוב הגרמנים היו מתנגדי משטר ואוהבי אדם ושבגדול כל הצדדים סבלו ולכן המסר האוניברסלי לעולם זה שמלחמה היא פויה ועדיף בלי. כאן גיבורת הספר הזה, טרודי מונטג, היא גרמניה שחיה בעיירה קטנה בגרמניה. אביה של טרודי מוכר בחנות ספרים, וטרודי משמשת אבן שואבת לרכלנויות העיירה. גם כי היא נמצאת במקום מרכזי שאליו מגיעים כולם, אבל גם כי יש לה דימיון םורה וכישרון לספר סיפורים בצורה מרתקת.

הטוויסט העלילה כאן הוא שטרודי היא גמדת. או גמדה. כלומר סובלת מנכות נוירולוגית שמבדילה אותה מרוב האנשים, גורמת לה לאי נוחות רבה, ובתקופת המשטר הנאצי גם חומר מתאים לניסויים "רפואיים" והמתת חסד. היתה איתי גמדת בבית הספר ותקופה ארוכה היא היתה בכיסא גלגלים לאחר ניתוח שבו פיזית מתחו לה את הירכיים , שזה נשמע כואב, אבל איפשר לה בתקופה מאוחרת יותר להתנהל בעולם בו רוב האנשים הם מעל גובה מטר וארבעים ושבע ובהתאם לכך גובה הידיות, מתגים, מדרגות, דלפקי מטבחים וכל מה שעוד תרצו הם גבוהים בהרבה מהשגתה. לפעמים גמדות מטופלת בהורמון גדילה או באמצעים אחרים, אבל כל זה לא היה בתחילת המאה העשרים, שזו לרוע המזל התקופה שבה טרודי נולדה.

החריגות שלה, הנכות הזאת, קצת הוציאה אותה החוצה מהחברה, גרמה לה לפתח רגישות לאור התעללויות שונות שעברו, אבל גם הפכה אותה חצי שקופה בעיני אנשים, מה שגרם להם לומר לידה דברים או לגרום לה לראות דברים שלא היה עולה בדעתם לומר או לעשות ליד אנשים רגילים. כך היא הופכת לרכלנית הכפר, אבל גם מפתחת רגישות ועוזרת להרבה אנשים, נרדפי משטר יהודים ואחרים. העיירה לא מלאה צדיקים ובספר מופיעים רוב המופעים - המתעללים, המלשינים, המתעלמים בשקט, המסגירים לשלטונות, הגוי שנוח לו שאהובתו היהודייה תילקח, כל מי שחשב שהיטלר אכן עוזר לעם הגרמני, כל מי שמחליף את עורו במהירות כשהאמריקאים מגיעים. וטרודי. היא עוזרת בשקט, אבל גם לא שוכחת דבר. נוטרת ונוקמת, או לפחות שמחה כשנקמה מגיעה בדרך כלשהי.

הספר כתוב מאוד יפה, אין מה לומר הכתיבה מעולה ועשירה, ובהתחלה גם היתה מהנה. אלא שבדרך אל מוראות 1939-1945 הכותב צריך ללכת אחורה ולהסביר את נסיבות הלידה והמשפחה של טרודי, המחלה של אמא שלה, השגעון, המוות, הבדידות של אבא שלה, ההתעללות של ילדי הגן ובית הספר ועוד ועוד, וכל זה הופך את הספר להיות קצת ארוך יותר מדי, ובמקום מסוים להתפזר במקום למקד את הנושא ואת התמה המרכזית, שלא כל כך היה ברור לי מה היא.

אז מומלץ בהמלצה פושרת כזאת. כי לא סבלתי בקריאה, אבל בשלב מסוים הרגשתי שהיא ארוכה מדי, וזה לא אמור לקרות בספר שאורכו לא מגיע לחמש מאות עמודים. אולי היה צריך עריכה טובה יותר, ולהוריד את ההמלצה של הניו יורק טיימס בכריכה.

אני נוהגת לקרוא הרבה קלסיקות, ספרים שדורשים קצת מחקר, ידע כללי ובעיקר אורך רוח. את חלקם אני קוראת פעם שניה ולפעמים אף שלישית, כי אני מודעת לעובדה שפעם אחת אינה מספיקה, ושבפעמים הבאות אבין אותו אחרת, אולי באופן עמוק יותר. בכל-זאת, אני לא זוכרת שקראתי אי-פעם ספר ונזהרתי מלומר או לחשוב שאכן קראתי אותו. "יוליסס" הוא לבטח הספר השונה והמשונה ביותר שיצא לי לקרוא, לא רק מבחינת הנושא אלא מבחינת המבנה והכתיבה יוצאי הדופן. בהתאם לכך הייתה גם חווית הקריאה: קראתי לאט, נדרשתי לרמות ריכוז קיצוניות, חזרתי וקראתי פסקות ופרקים מסוימים, נעזרתי ב"מדריך ליוליסס" של חזי ועפר שלח ולא פעם מצאתי את עצמי בצד הדרך, מנסה להחזיר לעצמי נשימה סדירה.
אני אקרא את הספר הזה פעם נוספת. מתי - אני לא יודעת, אבל אני משוכנעת שבפעם השניה אסתכל עליו ואבין אותו באופן שונה לחלוטין.
כמה הצעות לחלק מכותבי הביקורות על "יוליסס" ובכלל על ספרים:
1. לא כל ספר שלא נהניתם לקרוא, שלא הבנתם או שלא צלחתם, הוא ספר גרוע. לא כל ספר מתאים לכל אחד, ולא שמעתי על מישהו שקצת צניעות הרגה אותו.
2. הקריאה ב"יוליסס" דורשת לפעמים תמיכה והסבר, וכן קריאה מקדימה של ספרות רקע. כאן יש לי כמה המלצות שהן לא מבחינת 'קביים' בלבד, אלא גם מעשירות ידע:
אפשר להיעזר, כמו שכבר הזכירו כאן, ב"המדריך ליוליסס" מאת חזי ועפר שלח, אף על פי שהוא רחוק מלהיות מספק (ודורש עריכה).
כדאי ומומלץ להאזין לסידרת ההרצאות של ד"ר הנרי אונגר שמופיעות ב-Youtube. ההרצאות בעברית והמרצה לא רק משכיל בצורה פנטסטית אלה גם יודע להרצות.
האודיסאה / הומרוס
המלט / שייקספיר (וכל השייקספיר, הרי זה משובח)
הקומדיה האלוהית / דנטה אליגיירי
דקמרון / בוקצ'ו
גן העדן האבוד / ג'והן מילטון
דבלינאים / ג'יימס ג'ויס
דיוקן האמן כאיש צעיר / ג'יימס ג'ויס
התנ"ך
הברית החדשה
כדאי גם לקרוא קצת על ההיסטוריה של אירלנד, או לפחות את הערך בוויקיפדיה (רצוי באנגלית, יותר אנפורמציה).

זאת רשימה חלקית בהחלט, תובענית כשלעצמה אבל מתגמלת מאוד (גם בלי קשר ל"יוליסס"), אך בשביל לקרוא את המונומנט הספרותי הזה צריך בעיקר סבלנות מרובה, ריכוז-על, שמירה על ראש פתוח והתמסרות טוטלית.
ג'ויס לא מתנדב להתחבב על הקורא, ונראה שהוא כתב את הספר מפני שהוא היה חייב לכתוב אותו, בין אם ימצאו לו קוראים ובין אם לאו. במהלך הקריאה הרגשתי שג'ויס עשה את המאמץ שלו, ועכשיו תורי, כקוראת, לעשות את המאמץ שלי. וזה השתלם.

אנקדוטה: בסרט "משולש העצבות" של הבמאי רובן אוסטלונד, יש סצינה שזוג הדוגמנים יושב על סיפור הספינה, והגבר קורא ספר. כמובן שלא יכולתי שלא לבדוק מה הוא קורא... אז זה "יוליסס" :)
אגב, החלק האחרון של הסרט, על האי, מרפרר לסיפור קירקה מ"אודיסאה".

קראתי את הספר לפני שנים ואני מודה שלא הבנתי את כל מה שקראתי בספר זה אבל מכיוון שאני אוהב מדע ופיזיקה, דילגתי על קטעים לא מעטים ובכל זאת יצאתי עם משהו.
פנרוז מנסה לקשר תאוריה חדשה (שעדיין לא קיימת) של פיזיקה עם תופעת התודעה. הוא טוען שאפקטים קוונטיים לאחר שיובנו טוב יותר, עשויים להסביר אינטואיציה, שיפוט, טעם אסתטי ותכונות אחרות שהוא רואה כתכונות של מחשבה אנושית (או בעלת חיים) ולא של מחשבים.
לעומתו, מתמטיקאים רבים העובדים במדעי המחשב מציעים שבקרוב ניתן יהיה לבנות מחשבים המסוגלים לבינה מלאכותית, מכונות שיכולות להשתוות או להתעלות על תהליכי החשיבה של המוח האנושי.
רוג'ר פנרוז, כאמור לא חושב כך. הוא חושב שמה שקורה במוח האנושי - ובמוחותיהם של קופים ודולפינים, לצורך העניין - שונה מאוד מפעולותיו של כל מחשב קיים או שניתן להעלות על הדעת. ב"מוחו החדש של הקיסר", הוא טוען שחסרה לנו תובנה חשובה מהותית בפיזיקה, שבלעדיה לעולם לא נוכל להבין את המוח. יתר על כן, הוא מציע, תובנה זו עשויה להיות אותה תובנה שתידרש לפני שנוכל לכתוב תיאוריה מאוחדת של הכל.
פנרוז מחפש משהו לא מובן במקום שבו פיזיקת הקוונטים פוגשת את תורת היחסות הכללית. כל אחת מהתיאוריות הללו טובות אך הן סותרות זו את זו מבחינה פילוסופית. תורת היחסות הכללית טוענת שבהינתן קבוצה של תנאי התחלה למצב פיזיקלי מסוים, היא מבצעת תחזיות מדויקות לגבי התוצאה. פיזיקת הקוונטים, לעומת זאת, מכילה מקריות ועושה את תחזיותיה במונחים של הסתברויות. תורת היחסות רואה את הטבע כרצף, פיזיקת הקוונטים רואה הכל כמורכב מחלקיקים בדידים- הקוונטים.
בספרו פנרוז מנסה לשרטט את קווי המתאר של תיאוריה עתידית שתקשר בין תורת היחסות, פיזיקת הקוונטים ותופעת האינטליגנציה. מכיוון שאינו יודע איך תיראה התאוריה, הוא משתמש בספקולציות. הוא מצטנע ואומר ומודה שאינו בטח בהכל והפסקאות שלו מלאות במונחים כמו "מרמז", "אולי" ו"אולי".
קוראים שאין להם הבנה של פיזיקה לפחות כמו של סטודנט לתואר שני ימצאו חלקים ממנו קשים. עם זאת, הוא גם ברור בחלקים שונים (אלה שהצלחתי להבין...). פנרוז התאמץ כדי להפוך את ספרו לנגיש והוא מעודד מעת לעת את קוראיו להמשיך.
תומכי "הבינה המלאכותית החזקה" טוענים שהמוח הוא מחשב. פנרוז אומר כי למחשבים יש מגבלות פנימיות, אשר אמנם מוכרות בבירור ביסודות תורת החישוב (משפטי אי השלמות של גודל), אך אינן בהכרח מוטלות על החשיבה האנושית.
מגבלה אחת כזו נובעת מהעובדה שכל המחשבים הם "מכונות טיורינג". מכונה כזו יכולה להתמודד רק עם מה שנקרא מספרים ברי חישוב. עם זאת, קיים ענף עשיר ושימושי של המתמטיקה העוסק במספרים שאינם ניתנים לחישוב. וכפי שמדגים פנרוז, אפילו רבים מהתהליכים הרגילים שעוסקים במכניקה הניוטונית אינם ניתנים לחישוב: ניתן, למשל, לחזות את תוצאת כדור ביליארד באמצעות משוואות ניוטון, אך במשחק עם שמונה כדורים כבר קשה מאוד. אם מתמטיקאים הם רק מחשבים, שואל פנרוז, כיצד הם מסוגלים להשיג תובנות שימושיות בתחומי מחשבה - כמו מספרים שאינם ניתנים לחישוב - שאמורים להיות בלתי נגישים למחשבים באופן עקרוני?
מגבלה שנייה על יכולותיהם של מחשבים קשורה לאלגוריתמים ולמשפט גודל. כל תוכניות המחשב הן אלגוריתמים. משפט גודל (הנקרא כידוע על שם קורט גודל) מדגים שאף אלגוריתם שמראה הוכחה מתמטית אינו יכול גם להוכיח את עצמו. לשם כך תמיד צריך אלגוריתם גדול ומקיף יותר, והאלגוריתם הגדול יותר, בתורו, אינו יכול להוכיח שהוא עצמו נכון. אך בעוד שמחשבים מוגבלים אך ורק על ידי משפט גודל, פנרוז טוען שייתכן שהמוח שלנו לא יהיה כזה. אחרת, הוא טוען, כיצד נדע שמשפט גודל נכון? הוא אומר: "אולי התודעה שלנו היא תכונות שמקורן בתכונה מוזרה ונפלאה כלשהי של אותם חוקים פיזיקליים השולטים בפועל בעולם שאנו חיים בו, ולא רק מאפיינים של אלגוריתם כלשהו."

כל הגברים הנואפים דומים זה לזה, כל הנשים הנואפות - אומללות כל אחת בדרכה.

אנה קארנינה, נשואה זה שמונה שנים לאלכסיי אלכסנדרוביץ', פקיד ממשל בכיר וקר רוח. אנה בולטת באופייה וביופייה, בקסם שהיא מהלכת על הבריות. השניים חובקים ילד וחייהם מתנהלים סך הכול על מי מנוחות. בדומה לזוגות רבים, נישואיהם, לאו דווקא מושתתים על אהבה בלבד (אלא גם על מעמד כלכלי וחברתי, במודל בו ההורים מקבלים את ההחלטות).

כאשר אנה נוסעת אל גיסתה, לשכנעה להישאר עם אחיה, על אף בגידותיו (אירוני), היא פוגשת בוורונסקי, קצין צבא צעיר, שמערכת היחסים עמו עתידה לטלטל את עולמה. יחסי אהבה ותשוקה נרקמים בין השניים, כאלה שמרוממים את נפשה אל פסגת האושר, אך בה בעת עלולים להביא עליה נידוי חברתי, משפחתי ואבדון.

כנגד ארבעה זוגות דיברה התורה -
החכם (דולי וסטפן ארקדייביץ') – על אף בגידותיו של בעלה, דולי בוחרת למחול על כבודה ולשמור על משפחתה ומעמדה. סטפן החייכן והאהוב על הבריות (ועל הקורא), לא חווה את ההשלכות. בחברה הרוסית של המאה התשע עשרה, גירושים ממיטים אסון חברתי, כלכלי ודתי בעיקר על האישה.
רשע (אנה ואלכסיי ורונסקי) – אנה נכנעת ליצריה, ומפנה עורף לבעלה ולבנה. היא מוצאת את שרצה לבה בוורונסקי, שמוציאה מהתרדמה הרגשית בה חיה עם בעלה. אנה מורדת במוסכמות שמבקשות להגדירה כאישה כופרת, מופקרת ובזויה, ומשלמת על כך ביוקר. היא אינה כליל השלמות, אך ודאי שאינה מרשעת במהותה, ונענשת ביתר שאת (בהשוואה למאהבה), על ערעורה על הצביעות שבמוסד הנישואים. ורונסקי לעומתה, כמעט חורץ את גורלן של שתי נשים (אנה וקיטי). הוא מקריב את הקריירה הצבאית עבור אנה, אך בשלב מסוים ממשיך ברדיפה אחר מאווייו האישיים ומותיר את אנה המנודה, גם ללא ודאות אהבתו, למענה זנחה הכול. הסדר החברתי מאפשר לו להמשיך באורחות חייו בעוד אהובתו מבודדת פיזית ונפשית (עונש מגדרי אסימטרי). רשע או תוצר של הנסיבות? כנראה האחרון.
תם (קיטי וקונסטנטין לווין) – לווין מוחל לקיטי על דחייתו הראשונית, ומתוך הקושי בונה איתה קשר שכולו אמת ואהבה. רוחב הלב של השניים לא מבטיח להם אושר משפחתי, אלא רק העבודה המשותפת וההתפתחות האישית, מולידה אפשרות כזו. המודל האידאלי לנישואים על פי טולסטוי, כאנטיתזה לאלו של גיבורת הסיפור.
שאינו יודע לשאול (אנה ואלכסיי אלכסנדרוביץ') – אלכסנדרוביץ' מייצג את הממסד ואת חוקיו המשפטיים. כאשר הוא מגלה אודות בגידתה, הוא חרד למעמדו החברתי והדתי ומסרב במשך מרבית הסיפור להעניק לה גט. הוא אינו שואל לשלומה, מתנגד לפגישתה עם בנה ולוקה ככלל בחוסר אינטליגנציה רגשית.

הלב יוצא אל אנה בתחילת הסיפור ובסופו, אבל דווקא במהלכו קשה להזדהות עם נטישתה את בנה ואת בתה (רגשית), ועם התקפי הקנאה שלה. התמורות הרגשיות של הדמויות, היו לעיתים מהירות מדי (למשל יחסי האיבה-הערצה-איבה של אנה ומחילתו של בעלה), כך שהאמינות לפרקים נפגעת.

היצירה עוסקת בנושאים רבים ומגוונים, ביניהם חדוות החקלאי, קדמה מול מסורת, הבטלה הממוסדת, כינון סדר מעמדי חדש, שאלת החינוך, חובת האזרח, נשים ככוח עבודה, הגדרתו של עם, ומשמעות החיים. רובם המכריע היה מעניין לקריאה גם מאה וחמישים שנה אחרי צאת הספר.

אנה קארנינה היא מלאכת מחשבת שממחישה את המורכבות והרבדים השונים במערכות יחסים (בדגש על זוגיות), ואת היצרים השונים שמעצבים אותה (משיכה, חירות, מימוש עצמי והצורך ביציבות). היה מרתק לקרוא את השקפת עולמו של טולסטוי (דרך בן דמותו לווין) אודות משמעות החיים כפי שהוא רואה אותה – האדם נולד שבע רוחנית ועם היכולת להבדיל בין טוב ורע. לשווא הוא מנסה לפרש לעצמו את ייעודו באמצעים שכלתניים ורוחניים (הגות ודת), מהות החיים נשגבת מהבינה. די לו לאדם לרדוף אחר תכליתו, להיכנע ליצרים, למחשבות ולתאוות כי הוא שכח את מקורותיו – עלינו לציית לטוב הטבוע בנו ולאפשר לו להובילנו במסענו על פני האדמה.

יצירת מופת,
חמישה כוכבים.

העלילה? אה, כן… בערך.
השטן מגיע למוסקבה עם חתול מדבר, מתחיל להעניש בירוקרטים, מארגן נשף פסיכדלי, ובמקביל מתנהל סיפור אהבה טראגי בין סופר שבור לאישה שלא ממש מוכנה לוותר עליו  גם אם זה אומר לחתום על עסקה קטנה עם כוחות האופל. נשמע הגיוני, לא?
מה שמדהים בספר הזה הוא שהוא מצליח להיות בו־זמנית:סאטירה פוליטית חריפה על ברית המועצות
סיפור אהבה כמעט מיסטיפארסה פרועה עם חתול שיורה אקדחים (כן, זה קורה)ורומן פילוסופי שמפיל עליך שאלות קיומיות באמצע הלילה
וולנד (השטן הכי כריזמטי שתפגשו מאז טום אליס בתור "לוציפר" בנטפליקס) לא באמת נראה כמו הרשע הקלאסי. להפך הוא הדמות הכי ישרה בספר. בני האדם, לעומת זאת? ובכן… בולגקוב לא בדיוק מחמיא להם.
מרגריטה היא אולי אחת הדמויות הכי מסקרנות שנכתבו אישה שמוכנה ללכת עד הקצה בשביל אהבה, גם אם הקצה הזה כולל מעוף עירום מעל מוסקבה ושירות קל אצל השטן. רומנטיקה, אבל עם טוויסט.
ומה עם “האמן”? הוא מזכיר לכל מי שכתב אי פעם משהו כמה קל להישבר מול ביקורת, וכמה קשה להאמין ביצירה שלך כשאף אחד אחר לא מאמין בה.אבל האמת? זה ספר שלא “מבינים” בקריאה אחת. לפעמים גם לא בשתיים. הוא כאוטי, מוזר, קצת מטורף ובדיוק בגלל זה הוא גאוני. כמו חלום שאת לא בטוחה אם היה סיוט או השראה.
בשורה התחתונה:
אם אתם מחפשים עלילה מסודרת עם התחלה-אמצע-סוף – תברחו.
אם אתם מוכנים לצלול לתוך טירוף ספרותי מבריק, מצחיק, אפל ורומנטי  זה אחד הספרים שלא יוצאים ממך גם הרבה אחרי שסיימת.
ואזהרה קטנה:
אחרי הקריאה, כל חתול רחוב עלול להיראות לכם חשוד מדי.

יש לי את הספר חתום על ידי שמעון פרס - מוקדש לרבקה מיכאלי

ספר עדין, שילוב של אוטוביוגרפיה של מקברייד עם פרקים לסירוגין על אימו.
לשתי הביוגרפיות חוט מקשר לטעמי, מציאת הזהות שלנו. זהות של אימו כאישה שנולדה בפולין למשפחה אורתודוקסית יהודית שהיגרה לארה"ב וחיה חיים לא פשוטים, עד שבחרה להתנתק ממשפחתה ולהתחתן עם גבר שחור ולהתנצר, וכל זה בשנות הארבעים באמריקה. לא מקובל בלשון המעטה. מקברייד עצמו, מחפש את זהותו גם כן, כבן שחור לאמא לבנה, באיזור שחור כמעט לגמרי, כאשר הוא ואחיו הרבים (סך הכל שניים עשר!!) חיים בעוני רב, ולא יודעים דבר על המקורות היהודיים שלה עד גיל בוגר.
האמא הזאת, הכל כך נדירה, איבדה שני בעלים אחרי לא מספיק שנים, רוב חייה גידלה לבדה את ילדיה הרבים בדוחק רב אך ביד רמה, והצליחה להביא את כולם להיות בוגרי קולג'\אוניברסיטה, אנשים ישרים ומכובדים בחייהם באמצעות מסירות ונחישות בלתי מתפשרת.
זהו ספר הוקרה לאימו, אישה מיוחדת במינה. ממליצה מאוד.

אני אנסה לא לעשות לא לעשות ספוילרים,
ואני חושב שאלה שקראו את הספר, יוכלו להפיק שעשוע ממאמר זה. זה פעם ראשונה שאני מפרסם דבר כזה.

רומן שמדבר על שלטון חברה אומנות ספרות וצנזורה בעזרת כלים מיסטיים, כך שכל אלה הנ״ל הופכים למושגים שמבטאים באופן ציני את הרציונליות שאין בה שום דבר שפוי. אני רוצה לומר שזיהיתי בכתיבה מן אמירה, שהאדם הנורמלי המודע לאחריות חברתית באופן שדרכו חברה מגדירה את עצמה (בעיקר על פי הערכים הקומוניסטיים) לא יכול שלא להגיע בסופו של דבר לבית משוגעים. בעיקר, בגלל ממד אי-רציונאלי שקיים בחיים, ודורש מכל אדם בעל שאיפה לביטוי רציונאלי, להתעלם באופן מוחלט מאותם ממדים א-רציונליים. במילים אחרות, רעיון האידיאלים החברתיים, הוא הזיה ותו לא. לא רק שאלה שאמורים להגשים אותו, ושתפקידם מובע מעצם קיום המושג לא עושים זאת, אלא שהוא לכתחילה הוא בלתי אפשרי, ומנותק לגמרי מהאפשרויות האנושיות. דבר שבולט מאוד מאופן ההתרשמות של וולנד מהקהל במופע המאגיה השחורה.

האופן שבו בולגקוב מתאר את היצירה ״ביוגרפיה של פונטיוס פילטוס״, בעזרת האומן, תואם את הגדרתו של שקלובסקי באשר ל״מהי הגדרה של יצירת אומנות״. בולגקוב בעצם מנסה לתאר ערכים אידאלייסטיים שדרכם אומן יכול להגיע לכדי יצירות אומנות אמיתית. יש כאן מן רצון חבר באופן סמביוטי בין מאהב אידאלי ובין אומן אידיאלי, כך שערכי מוסר מקובלים מאבדים את תוקפם, מפני שלא רק שהם מונעים מאדם להיות אומן, אלא שגם אף אחד לא באמת מגשים את ערכי המוסר מקובלים.

אידיאל הנצח שמציג אפלטון ב״משתה״ בעזרת הדיון של דיוטימה, מקבל כאן משמעות חדשה, באופן שאני רוצה להתיימר לומר שאפלטון היה מתנגד לו. הנצח וחיי הנצח, הן דבר שהאדם לא יכול לתפוס אלא כסוג ייחודי של מוות, והדרך היחידה אליהם הוא האהבה הנובעת מתוך תהליך של יצירת אומנות. האהבה מגיע כחלק מתהליך של יצירת אומנות, והאהבה היא תוצר של תהליך יצירת אומנות וחלק ממנו. דמות האומן היא דמות שעוברת תהליך מיסטי כחלק מתהליך אהבתו למושא אהבתו, והשלמת היצירה עצמה.עצם ההתערבות של מערכות צנזוריאליות ביצירת אומנות, מונעות ממנה להיות יצירת אומנות, ומהאדם להיות אומן, וכך גם מהאפשרות להיות מאהב. בולגקוב מבקש למתוח קו הפרדה ברור בין ״סופר״ לבין ״אומן״, לא כל סופר הוא אומן, ואומן הוא לא בהכרח סופר. ועדיף שסופר לא יהיה סופר, אם הוא לא אומן.

אולי לסיכום: האומן האידאלי, היחיד שמתאים להגדרה של אומן, הוא זה שלא יכול לקבל את המוסכמות החברתיות, ולא יכול להיות חלק מהחברה. כדי שאומן יוכל ליצור את יצירת האומנות שלו, הוא חייב להיות מנותק מהשפעות חיצוניות של חברה ושלטון, ואהבה צריכה להיות מושא חייו העיקרי. אין תפקיד חשוב יותר בחייו של האדם מאשר מאשר התפקיד של ״אהבה״, ולא כל אחד יכול להיות ראוי לה. אני חושב שדווקא בגלל זה, יש כאן מן התנגדות לטולסטוי וכתיבה שרוצה ליצור השפעה חברתית, ואולי גם לדוסטויבסקי, למרות שלדעתי לדוסטויבסקי הייתה פחות שאיפה להשפיע חברתית. אבל זה האחרון, הוא דבר פרשנות.

באשר לתרגום. בתור דובר שפה רוסית, אני חושב שהמתרגם עשה עבודת קודש. התרגום מרוסית לעברית עבור דובר רוסית, הוא דבר שלא יכול שלא להרגיש עומק של ציניות. אני חושב שבעיקר עבור דוברי רוסית שהמח שלהם מחווט באופן סובייטי הספר יהיה לא רק מרתק, אלא משעשע במיוחד. את השעשוע וההומור הרוסי האפל, אי אפשר לתרגם לעברית, באופן שלא הופך את הרוסית להרבה יותר דרמטית ואפלה ממה שהיא מתכוונת להיות משעשעת ומצחיקה. המתרגם עשה עובדת קודש, עם זאת, הפער התרבותי לא יכול לאפשר לתרגום לעשות מה שהרוסית יכולה לעשות.

אחת היצירות המיוחדות ביותר שיצא לי לקרוא, ועיון מהיר בפרופיל שלי יראה שאני לא בדיוק קורא קונבנציונלי.
המחזה הזה הוא בערך כמו הסרטים clerks או slacker, רק מהמאה ה13.

זה מחזה קומי שמתאר יום חג בעיירה צרפתית קטנה, חג חצי פגאני - חצי נוצרי, עם אדם דה לה האל, מחבר המחזה, מגלם את עצמו בתפקיד הראשי, כשכמעט כל שאר הקאסט הוא חברים ובני משפחה שלו, והנושא של המחזה הוא בעיקר האופי של העיירה הזו.
"זה מחזה על כלום!", כפי שגרי סיינפלד היה קורא לו. וזה נהדר.

אין למחזה הזה עלילה במובן הרווח של המילה, הוא פשוט נע מאנקדוטה לאנקדוטה, כשהעט המושחז של אדם עושה ניימדרופינג לכל מיני אנשים מהעיר שלו שעכשיו לנצח יהיו ידועים בהיסטוריה בתור קמצנים, לוזרים או משוגעים. אני מת על הדברים האלה, לקרוא טקסט מלפני כמה מאות שנים ולראות שבני אדם היו קטנוניים, מצחיקים ואנושיים גם אז, ולא הכל היה אבירים, מלכים, איכרים מלוכלכים, ודרמות אפיות גדולות מהחיים. לפעמים בחור במאה ה13 סתם אהב ללכת לבר עם החבר'ה ולהשתכר כמונו, או שהוא קרוע בין אהבתו לעיר הולדתו ולאישתו לבין הרצון שלו לעבור ל"עיר הגדולה" ולפתח את עצמו.

מטבע הדברים, בגלל שההומור הוא מאוד קשור לזמן ולמקום הספציפיים (זה מחזה שהוצג בזמן אמת רק בעיירת מגוריו של אדם בזמן פסטיבל החג, כלומר גם המציגים וגם הקהל היו אנשים מאותה הקהילה שהכירו אחד את השני) לא הכל גורם לקורא תלוש לגמרי מהסיטואציה לצחוק, כמו שבדיחות עבודה של חבר שלכם לא יצחיקו אתכם, אבל הרבה דווקא עובד, בעיקר בגלל מה שכתבתי קודם - עד כמה זה מפתיע ואנושי למצוא מין "סיינפלד" מלפני 800 שנה.

חוץ מזה, המחזה הזה מאוד עשיר בדמויות ובנושאים יחסית לטקסט כל כך צנום (אורכו של המחזה הוא קצת יותר מאלף טורי שירה. לשם השוואה, הטרגדיה היוונית הממוצעת היא באורך 1,200 - 1,400 טורי שירה, ומחזות של שייקספיר באורך 2,500 - 3,000 טורים לרוב) מה שבעיקר נובע מכך שאין בו עלילה קוהרנטית אלא יותר אוסף של סצנות שמתרחשות באותו היום, אז דה האל יכול להכניס לכאן מגוון שלא היה מצליח להיכנס אם הרכיב הנרטיבי היה מרכזי יותר.

זה מאוד נועז לוותר ככה על עלילה מסורתית בתור המרכז של המחזה שלך, והמתרגמת בצדק העירה במבוא הנפלא שלה, שהמחזה הזה יותר אוונגרדי וחתרני מרוב המחזות הפוסט מודרניסטיים למיניהם של המאה ה20. בעיקר בגלל שזה לא מרגיש שאדם מנסה להיות חתרני, הוא פשוט מתאר סצנה מהחיים..

אני מניח שחלק ממה שעזר לאדם להיות כזה מקורי הן הנסיבות של הכתיבה: במאה ה13 במערב אירופה, התיאטרון הקלאסי של יוון ורומא די נשכח, בטח למלומד פרובינציאלי יחסית כמו אדם, והתיאטרון היחיד שאנשים הכירו היו מחזות דתיים בחגים. המתרגמת מעירה שייתכן שהמחזה הזה הוא המחזה החילוני הראשון בימי הביניים. כלומר, אדם צעד כאן לטריטוריה בלתי נודעת ולא היה לו יותר מדי מאיפה לקחת השראה, או לחלופין, על איזה פרות קדושות להסתכל ולשחוט במאמץ רב, כמו הפוסט מודרניסטים.

לסיום, המחזה הזה הוא קריאה קולחת ומרעננת, ובזמן שלא הכל בו עובד היום מטבע הדברים, גם מה שלא עובד מעניין בדרכו שלו.
שאפו להוצאת כרמל שפרסמו יצירה כל כך נידחת בתרגום עברי, וחבל שהפרסום הזה לא קיבל יותר הדים בקרב קוראי העברית (אפילו אין לספר הזה תמונה כאן בסימניה, ושם המחבר קטוע..) אבל בהתחשב בכך שהמחזה הזה שרד בכתב יד אחד בלבד שהתגלה מחדש והודפס רק בשלהי המאה ה19, גם בקרב עמים אחרים לקח ליצירה הייחודית הזו זמן לא מועט להתגלות, ואולי גם בעברית זה יגיע לעוד קוראים בסופו של דבר.

הספר נותן הצצה לתרבות והמנהגים הגיאורגיים. שם הספר "האיש העשירי", הוא האיש שבלעדיו אין מניין בבית הכנסת והוא חשוב לצורך אחדות הקהל.

זוהי אסופה של מספר סיפורים שחלקם קשורים האחד לשני והאחרים כלל אינם. הסיפורים מאוד מגוונים, מסיפורים על חיי יום יום של יהודים בגיאורגיה דרך רומנים היסטורים מימי המקרא. יש נוכחות חזקה לאנטישמיות כמעט בכל סיפור. זיקה חזקה קיימת לתורה ולתלמוד, אפשר מיד לראות זאת מכיוון שהרב עדין שטיינזלץ כתב ביקורת חיובית לספר בגבו.

אין כאן ספרות גדולה, יש סיפורים מעניינים יותר ופחות. לרובם מוסר השכל כזה או אחר כמו בסיפורי התנך.
סה"כ מעניין אבל לא חובה. מי שרוצה להכיר קצת יותר את גיאורגיה של היום שיקרא את הספר "סתיו בטביליסי" אותו סקרתי לפני כשבוע.
המחבר היה סגן נשיא הקונגרס היהודי העולמי.