משתף בסקירת ספר שכתב אבי.

רוברט האריס: לוסטרום (LUSTRUM)
הופיע באנגלית ב 2009 ובעברית ב 2010. ספר שני בטרילוגיה - ביוגרפיה - של קיקרו (ציצרו). ניתן לקרוא אותו בלא שקראו את החלק הראשון בטרילוגיה. החלק הראשון בטרילוגיה הנו "אימפריום" והשלישי "דיקטטור". גם שני אלה, תורגמו לעברית.
רוברט האריס נולד ב 1937. אביו עבד בבית דפוס. הוא עצמו היה עבד כעתונאי בבי בי סי, ובעתונים שונים. את ספרו הראשון פרסם בגיל 45. הוא פרסם: 14 רומנים, קובץ ספורים קצרים, 3 מחזות, ו 8 ספרים לא בדיוניים. 13 מספריו הופיעו בעברית. חלק מספריו הנם ספרי מתח, וחלקם על רקע הסטורי.
הספר עוסק בפוליטיקה הסוערת ברומא בשנים האחרונות לרפובליקה. במידה מסוימת, התקופה מזכירה את ישראל דהיום. כמובן, שההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה, ובנימין נתניהו אינו יוליוס קיסר. קרל מרקס כתב ב"18 בברימר" (היום בו נבחר נפוליון לקונסול בצרפת הרפובליקנית): "ההיסטוריה חוזרת על עצמה. קודם כטרגדיה ואחר כך כפארסה." בישראל זו גם טרגדיה וגם פארסה באותה פסה היסטורית.
מומלץ.

על הקשר בן טראמפ לאימפריה הרומית

לחיים הכט, יש סידרה מצוינת, על ההבדל בין "בין אריזונה לנס ציונה", הכותרת המפוצצת הזאת, היא מטפורה מפוארת, להבדל בין ארה"ב, שאנחנו כל כך אוהבים לחקות, לישראל.

אחד ממרואייניו המרשמים ביותר של הכט, היה בן קרסון, רופא כירורג מצטיין, אפרו אמריקאי, שהוזמן יום אחד לקבל פרס יוקרה על תרומה לאומה מאובמה, ובנאום לפניו, שאובמה הלך והחוויר, הוא הסביר לו את כשליו, כמי שמוליך חברתית את ארה"ב, על עבר עברי פי פחת, למצב בו אמריקה נמצאת במצב של שקיעה כחברה ומעצמה.

אחר כך, הוא הגיש מעומדות לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית, אך הוא נחל כישלון. כעת הוא שר השיכון הממונה של טראמפ. מעניינת ההשוואה שקרסון עורך, בין התמוטטות האימפריה הרומית, כתהליך קריסה פנימי, לתהליכים דומים המתהווים בארה"ב. את הדברים הנוקבים האלה, אומר, מי שאינו היסטוריון במקצוע ולכן הם מעוררים תשומת לב, כי מה שמתרחש בארה"ב לעתים קרובות מגיע אלנו בדליי של מספר שנים. זה בהחלט נשמע מבלבל, משום שטאמפ עצמו מזכיר שליט רומאי מטורלל, הוא אומנם לא שורף עדיין את וושינגטון, אבל את אחד מיסודות הדמוקרטיה, התקשורת, הוא שורף בהתבטאויותיו משוללות הרסן, המזכירים את השיח הציבורי שהתחולל באחרית ימי הרפובליקה הרומית, שהיה גס וולגרי.

רוברט האריס, כתב על האימפריה הרומית בשעתה המעניינת ביותר, בעת שהייתה בשנותיה האחרונות, מנסה בכוחותיה האחרונים לשמור על האידיאלים שלה ולמנוע עריצות שלטונית, אך סופה שהידרדרה מוסרית למתחים פנימיים, שהובילו למאבקי כחות, למלחמת אזרחים ולבסוף לשלטונו של יוליוס קיסר שהכריז על עצמו כדיקטטור לכל חייו. רציחתו הדרמתית שמה קץ לרפובליקה, וציינה את ראשית תקופת הקיסרים.

רוברט האריס כותב על דמדומי הרפובליקה, מנקודת מבטו של קיקרו,- (106-43) לפנה"ס, מי שהיה פרקליט, מדינאי, נואם ופילוסוף. דמות ססגונית ומרהיבה, אותה האריס מתאר באמצעות עזרו הנאמן, טירו שהיה מזכירו, אדם מפורסם בפני עצמו, מי שהמציא את כתב הקצרנות. דיקטטור הוא הספר השלישי מתוך טרילוגיה המתאר את פועלו של קיקרו הבוגר, המנסה לאבק למען הרפובליקה, קרב שנראה חסר תועלת, כי הרפובליקה מעולם לא הייתה דמוקרטית, אלא אוסף של אינטרסים בעלי איזון רופף בין בעלי פריבילגיות שנועדו לווסת את מוקדי ההשפעה, כמו הגבלת מפקד צבא, להעביר את צבאו לשטח איטליה. אבל למרות חסרונותיה, היה לה חוק ומערכת משפט, שנועדו למנוע החלטות שרירותיות של שליטים ועוולות לאזרחיה.

האריס באמצעות קיקרו המשפטן ופוליטיקאי, מספק לנו ההתבוננות ייחודית על מערכת האיזונים הרופפת ברפובליקה הרומית. קיקרו, של האריס, משקף גישה אזרחית, לממשל, חוק ומשפט, מול צבירת כוח של בעלי ההון ומפקדי הצבא. מתחים בין מערכת אזרחית למערכת צבאית, בין אידאלים מופשטים של רפובליקה, לבין אמביציות אישיות, לצבירת כוח המביאים לשלטון ללא מיצרים.

האריס מיטיב לתאר את קיקרו, כאדם בשר ודם, הצובר רכוש ווילות, ובכך הוא לא שונה מאחרים, שהזכירו לי את זאת שבקיסריה. הוא התחתן עם טרנטיה, בעלת הרכוש והמעמד, כעסקה בין שכל וממון. טרנטיה עצמה הייתה חריפת שכל אך אנוכית. את רגשותיו ואהבתו הוא העניק לביתו טוליה. קיקרו גילה לעתים חולשה, בשעה שנכנע לכריזמה של קיסר והפך לבן חסותו המרוסן, שניסה להגיע לפשרות בלתי אפשריות. כאדם בוגר היה לו אומנם ניסיון חיים, והוא נישאר אידיאליסט, אך הוא לעיתים, נעדר יכולת הבנה של פוליטיקה צינית, בה אינטרסים אנוכיים מנחים אנשים.

האריס מציג בצרוה מעניינת ומוחשית את הדמיות המרכזיות של התקופה, קראסוס, פומפיוס וקיסר, שיחד יצרו את הטריוּמווירָט, ברית משולשת, בה כמו משחק פוליטי ציני, משלוש יצא אחד - קיסר.

להאריס כתיבה היוצאת מתוך אג'נדה ברורה להיסטוריה, לה חוקים אוניברסליים, כללי התנהגות אנושיים שאותם ניתן לזהות ולאפיין בתרבות הרומאית, וגם בפוליטיקה האמריקאית. את הדברים האלה אמר אריס ב- 2016, עדיין אובמה היה בשלטון ולא טראמפ השנוי במחלוקת. כעת הספר הזה הוא סוג של נבואה לגבי עקרונות פוליטיקה עתיקה, העשויים להופיע בפוליטיקה מודרנית, כי בסופו של דבר האנשים הם אותם אנשים, בעלי תשוקות, מאוויים ופחדים.

הספר הזה מרתק בכך שהוא מעורר מחשבה, למחזוריות הקיימת באימפריות, עליה ודעיכה, ולעצם העובדה שהקוראים בו, יכולים להציב חלק מהדמיות המוכרות לנו במקומם של גיבורי העלילה. העניין באנלוגיה שהוא יוצר לתקופה שלנו, לא מחפה על כך שלעתים הספר הזה נטול מתח, ושיאים דרמטיים, שהייתי מצפה מהאריס, שהיה עיתונאי פוליטי בתיאור אירועים כמו רצח קיסר, המעורר פיהוק, מה שהופך את הספר להיסטוריה מונגשת, או לעיתונות יבשושית ופחות לרומן היסטורי.

חלק מהרומנים ההיסטוריים גורמים לי לשכוח שהם מבוססים על אנשים שחיו לפני מאות ואלפי שנים. נתקלתי בספרים היסטוריים מצויינים המצליחים לשכנע אותי שהסיפור אכן קרה - או יכול היה לקרות. אבל כמו שנדיר לפגוש ספר מעולה, שאתה מתחבר אליו בשלמות, כך נדיר למצוא רומן היסטורי מעולה, שאינו מעורר אצלך את שאלת "מאיפה הוא יודע את זה?" או ספקות לגבי הגישה ממנה הוא מסופר - האם זו גישה שרווחה אז, בתקופה עליה מסופר הסיפור, או שמדובר בפרשנות מודרנית למה שקרה אז.

רוברט האריס הוא סופר מוכשר ומגוון שחלק מספריו שקראתי אהבתי מאד. (ארץ אבות, קצין ומרגל, סופר צללים) חלק מהספרים השאירו אותי אדישה ו/או שיעממו אותי. ולצערי כמו אימפוריום (אותו נטשתי), גם הספר הזה שייך לאלה. יש פה ניסיון להלביש סיפור ולתת משמעות לעובדות היסטוריות הידועות על קיקרו - הנואם המוכשר שהיה קונסול בשנת 63 לפני הספירה, ועל רומא שהתנודדה בין התפתחות רוחנית גדולה לבין ניוון גדול לא פחות. רומא הדמוקרטית, שהיום אפילו טראמפ היה סומך ידיו על הקפיטליזם שהאריס מתאר בה. אין צורך לומר ששום ביטוח רפואי - או ביטחון סוציאלי כלשהו - לא עמד לרשותם של הפלבאים והעבדים המשוחררים שהרכיבו את רובו של "העם" ואין צורך לומר שאותו "עם" תמך בהתלהבות דווקא בשליטים שהבטיחו את חורבנו המוחלט - מוות במלחמות הבלתי נגמרות ומיסי עתק שמימנו אותן.

רוברט האריס יודע לספר סיפור. הוא נוטה לסיפורים מבוססי היסטוריה, תחקיריו נראים מעולים, כתיבתו דרמטית וסיפוריו מתקדמים לסוף מעניין. אבל לפעמים הגיבור שלו מחרב להאריס את העבודה. הפוליטיקה הרומית המסובכת שהיא "הגיבור" בספר הזה (זה עוד כלום לעומת התאורים הפוליטיים ב"אידי מארס" של תורנטון) יכולה לעניין בתחילה אבל אותי היא התישה ושיעממה אחרי זמן לא רב.

כדי לקצר - ספר כתוב היטב. תחקיר כנראה טוב. לעתים קרובות השתעממתי. אבל מה - התעודדתי כשהבנתי שזה כנראה מה שיחשבו אנשים כמה אלפי שנים מהיום על חיינו והפוליטיקה שלנו. נחמת עניים.

אולי נתחיל מפרפרזה על פתגם מספר קהלת " עת לכתוב על נושא ועת לחדול מלכתוב על אותו נושא".
כל ספר חדש של האריס יוצר אצלי ציפיות. בדרך כלל הוא מתרכז בדמות או שניים, בעזרתם וכשרונו שאינו ניתן לערעור, מאיר תקופה ונושא.
הוא נזהר בדרך כלל מלחזור על דמויות בספרים שונים. כך, שלמרות שעל האימפריה הרומית נכתבו על ידו כשלושה ספרים - פומפי , אימפריום ולוסטרום, היה בהם מתח וגיוון מרשים ומרענן.
הדבר נכון במיוחד לספרו "לוסטרום", שנכתב מנקודת מבטו של עוזרו או סופרו של קיקרו ( ממציא סימני הכתיבה בקצרנות).

היופי בכתיבה הקודמת התבטא בהחייאת הגיבורים, שילובם בתקופה והמקום כך שבזמן הקריאה , צעדתי אתם במדרגות הפורום, וליוויתי את עלייתו וירידתו של קיקרו.
הספר הנוכחי מביא שוב את קיקרו, הבורח וניסיונות עשיית השלום שלו עם הקיסר. בספר מופיע הקיסר קלודיוס, בדיקה בגוגל מצביעה על אוקטביאנוס כקיסר שהביא למותו .
שלא כמו הספרים הקודמים, חסר ספר זה יחוד ובעיקר "נשמה ואוירה מיוחדת".
הוא עדיין מותח, רומי ורומא מבצבצים בין שורותיו, אבל יש בו יותר מדי "אקשן" ופחות מדי נשמה.
אולי זאת היתה כוונת הכותב, להביא את קיקרו הנרדף, שלא מצליח לתמרן בתככים האימפריאלים.

ולמרות מה שכתבתי , כדאי לקרוא את הספר ולו כדי לסגור את מעגל סיפורו של קיקרו, מין "בני בגין" כזה,מדינאי, בעל עקרונות שחי בתקופה של תככים ומזימות.

אפוס היסטורי מטורף, ועם זאת, בעיקר דיוקן. רומן העוסק ברומא העתיקה, ומתמקד בהיבטים הפוליטיים, המשפטיים ווהצבאיים של האימפריה. הרומן נכתב כתיעוד מרתק של חיי קיקרו, המדינאי והנואם הרומי הדגול, והוא השלישי בטרילוגיה. קדמו לו אימפריום ולוסטרום, ואחד היתרונות שלו לטעמי, הוא כי למרות שלא קראתי אותם, לא חשתי בחסרון כלל וכלל.

דיקטטור הוא הרומן בו טירו, מזכירו האישי של קיקרו ומחבר הביוגרפיה שלו, מעלה על הכתב את מאורעות 15 השנים האחרונות בחייו של אדונו. 58 לפנה"ס ועד 43 לפנה"ס. חשוב לציין, כי הרומן מתבסס על מאורעות ודמויות היסטוריים, כולל דמותו של טירו - אך לצערנו, כתביו האמתיים אבדו במהלך מפלתה של האימפריה הרומית.

קיקרו היה דמות מכובדת מאוד ברומא ובאיטליה כולה. הוא זכה לכהן בדרגת הקונסול בסנאט הרומאי, ולהשפיע רבות על חיי הרפובליקה. הוא היה אישיות מרשימה, עורך-דין נדיר בכשרונו, גאון אמנות הנאום ומגינה של הרפובליקה והחרות. בגיל מבוגר הוא עסק גם בתרגום עבודות פילוסופיות מיוונית ללטינית וכתב בעצמו. והרבה.

הספר מתחיל בבריחתו של קיקרו מרומא ויציאתו לגלות ארוכה, עקב סכסוך חמור עם שלוש מהדמויות החזקות ביותר, אז, בשלטון הרומאי: פומפיוס, קיסר וקראסוס. לא אכנס לפרטי העלילה שכן ברומן מהסוג הזה, על היקפו וגודלו, זה נראה לי חסר טעם. אומר בקצרה, כי כאשר חוזר קיקרו הביתה מהגלות, הוא נאלץ להתמודד עם המציאות המשפחתית והפוליטית המורכבת שהתהוותה בשנות גלותו. כעבור זמן מה פורצת מלחמת האזרחים ברומא, כאשר מצד אחד עומד יוליוס קיסר, איש מלחמה מבריק ועריץ מגלומני מובהק, ומהצד השני עומד פומפיוס, המנסה לשמר את הרפובליקה אך אינו חף מחסרונות. ניטשת מלחמה עקובה מדם, ואת הנצחון נוחל קיסר. הוא מעניק לעצמו את תואר הדיקטטור ולמעשה מחסל את הסנאט והרפובליקה. מה יהיה עכשיו על העקרונות למענם נלחם קיקרו בעודו בשלטון ברומא?? אני מעדיפה שלא לקלקל לקוראים הפוטנציאליים את אלמנט ההפתעה, בה חשתי בנקודות מסויימות בספר, ולכן, לא ארחיב מעבר לכך לגבי הפרטים ההיסטוריים.

קיקרו מתואר כאדם מורכב. הוא אידיאליסט. הוא פילוסוף. הוא איש משפחה, שנישא לאשתו מאינטרסים כלכליים, מצד אחד, אך חי עמה בשלום ומגדל עמה שני ילדים, מצד שני. הסיפור נכנס לא מעט להיבטים המשפחתיים בחייו של קיקרו: אופי נישואיו, הקשר עם אחיו ואחיינו, הקשר המיוחד מאוד שהיה לו עם בתו האהובה טוליה, ועוד. המקומות הללו בעלילה היו מרגשים ומעניינים, כשהשיא היה סיפורה הטרגי של טוליה. הרגשתי שחסר לי משהו, שאני רוצה לדעת עוד, אך המחבר לא העניק נפח רב לנושאים הללו.

אם כך, בקיקרו, המוכשר והמוסרי, מתגלות גם תכונות חיוביות פחות. הוא חרדתי, הוא מפחד מהמוות, הוא מואשם בפחדנות פעמים רבות, הוא איש שלום – עד המהפך שקורה לקראת סוף הספר, ולכן מואשם לעתים ברכרוכיות או אוזלת יד, הוא אומן הלשון והשפה – ונוהג להשתמש בה בדרכים משעשעות ומקוריות, עוקצניות וסרקסטיות – דבר המסבך אותו בצרות. לעתים הוא אימפולסיבי, לעתים תמים מדי, נותן אמון מדי. חוטא באגואיזם, ביוהרה, במשיכה לתהילה. כעסתי עליו מאוד בהקשר של נכדו, והיה לי קשה מאוד לקבל את התנהגותו כסב. אך סך הכל דמותו מוצגת באור חיובי במהלך הספר, כאדם שלמרות שעבר תהפוכות סוערות במיוחד במהלך חייו, מעולם לא איבד את התקווה לצדק, נתן אמון בבני אדם, עבר תהליך אישי מיוחד, בעיקר בכל הקשור לנושא המוות, ומת - כגיבור.

הספר טוב וחזק, מאוד מתאים לאוהבי ההיסטוריה והעת העתיקה. אני שאבתי ממנו ידע רב שלא היה לי קודם, ובנוסף לרומן, הוא היווה לי כמעט ספר עיון הסטורי. האריס כותב מצוין, אין ספק, והצליח לשמור עלי ברמה נמוכה מאוד של שעמום, למרות שאיני הטיפוס שירוץ לקרוא ספר כזה.

אחד החסרונות הבולטים של הספר, הוא אורכו. בתחילת הספר מופיעה מפה של איטליה שול האימפריה הרומית בתקופתו של קיקרו, ובסוף הספר ישנם נספחים: 1) תיאור קצר של הנפשות הפועלות, 2) מילון מונחים, 3) תודות של המחבר. כך שברוטו, הספר בן 400 עמודים, ונטו הסיפור עצמו בן 370 עמודים. לי זה היה מוגזם. התקשיתי לסיים את מה שנראה לי כספר שלא ייגמר לעולם. אמנם היו בהחלט פרקים בהם התעוררתי מעט וגיליתי עניין רב יותר במתרחש, אך לא אוכל לומר שארצה לקרוא אותו שוב. קשה לי לומר את זה, כי בדיעבד כל מילה נראית במקום, אך לו היה מוריד המחבר כמאה עד 150 עמודים, זה היה מרגיש אחרת לגמרי.

חסרון נוסף בעיני הוא אישי לחלוטין: השמות של הדמויות, באופן מובן וטבעי, הם שמות רומיים ויווניים עתיקים, וזה מאוד מבלבל. לעתים הייתי זקוקה לתזכורת מיהו לעזאזל פיליפוס, או מה תפקידו של ברוטוס, או איך קשור דולאבלה לסיפור. מה גם שקשה להגיע לתזכורות הללו בספר גדול ועתיר פרטים ומאורעות. כך שלצערי ודאבוני, סחררת השמות והדמויות גרמה לי להבין פחות טוב את הסיפור, וחבל לי על כך מאוד שכן הוא מעניין וחשוב.

התרגום של אמנון כץ, בעיני לוקה בחסר. העברית שלו טובה אמנם אבל משהו הפריע לי באופן שבו הוא בנה משפטים לעתים, או תרגם ביטויים מאנגלית, או סתם תחושה כללית שכץ לא הצליח להעביר לחלוטין את הרגשות שהמקור אמור לעורר בי כקוראת. אך שוב, זה קרה במקומות מסויימים בספר ולא לכל אורכו. מחמאה שאני חייבת לתת בהקשר אחר היא, כי לאורכם של 370 עמודים מודפסים של סיפור, מצאתי אך ורק טעות דפוס אחת! זה ראוי לשבח בעיני, ולעומת ספר קצרצר אחר שקראתי לא מזמן ומצאתי בו שתיים שלוש טעויות כאלו, זה ממש בטל בשישים.

שורה תחתונה: אני שמחה שצלחתי אותך, האריס מותק. אתה טוב, אך להבא, אל תעמיס.

ספר שבהחלט עונה להגדרה של "בסדר". אין בו בשורה גדולה, אין מתח נוראי, אין גילוי גדול. העלילה זורמת בשקט ובשלווה, התפתחות הארועים ידועה. אפשר לקרוא, אבל לא קורה כלום אם לא תקראו דווקא אותו.

רומן היסטורי על חייו של קיקרו בפרק הזמן שכיהן כסנאטור ברומא.זהו הספר השני מטרילוגית הספרים של האריס.
הסיפור מסופר מפי העבד טירו העבד הנאמן שליווה את קיקרו בכל אשר הלך.
הסיפור מעניין ,אני אוהבת לקרוא רומנים מבוססים על היסטוריה , רק במידה והם משקפים אמינות.
רומא קמה לתחיה בספר הזה.
למקרא הסיפור של קיקרו והפוליטיקה של רומא באותה התקופה : המאה הראשונה לפני הספירה.הספר עוסק בראשית הרפובליקה הרומית על כל תחלואיה ובעיותיה.
שם התערבבו הון ושלטון אכזריות , נקמנות סגידה לכוח וכבוד וכל התכונות הרעות והשפלות של האדם באו לידי ביטוי. הרבה מאבקים אין סופיים.
משך כל קריאת הספר , שהיה זורם מסקרן ומעניין מאד , חשבתי לעצמי , איזה מזל שלא נולדתי וחייתי בתקופה חשוכה זו.
קיקרו נודע כנואם גדול , אך בסיפור הזה הוא התגלה גם כאיש בעל תושיה , כפרקליט פוליטיקאי מניפולטור , תככן ודי חכם. ביצע כמה תמרונים פוליטיים מאד מוצלחים, עד שלבסוף גם הוא נכנע מול אויביו שהם חזקים ממנו לא רק בדיבור אלא בעשייה.
ציטוטים נבחרים מהספר : עמ' 116 : "סרוויס, תרשה לי לתת לך עצה? כסף, חגיגות ,בידור-אלה תמיד היו חלק ממערכת בחירות, ותמיד יהיו. אינך יכול לשבת בחיבוק ידיים ולחכות שהקולות יגיעו אליך. אתה צריך להופיע ולהרשים. להגיע לכל מקום.לפזר כסף סביבך..." - משהו השתנה?
ציטוט נוסף : עמ'239 : נראה לי אז-וכך גם היום...-שכאשר יכול אדם לשבת בשמש ולקרוא ספר, אזי הרדיפה אחר כוח היא מעשה של טירוף."- כמה אני מסכימה עם הרעיון הזה.
לדעתי הספר מומלץ לאוהב היסטוריה ופוליטיקה.אני נהנתי בקריאת הספר.

היו לי ציפיות גבוהות הן מרוברט האריס והן מהספר. התאכזבתי.
בהכירי את ההיסטוריה חשבתי שהאריס יטפל בנושאים ממרידים ויצריים יותר, בסך הכל בתקופת קיקרו היו הרבה נושאים "חמים" ששום טלנובלה עכשוית לא יכולה להתחרות בהם. תחת זאת בחר האריס לתאר את קיקרו כיצור אפור, שקול ומתוכנן עד הפרט האחרון, או במילים אחרות - כיצור משעמם ובירוקרטי באופיו.
אני לא יודע איזה איש היה קיקרו, לא הייתי שם, אבל כספר היסטורי ציפיתי להרבה יותר "אקשן".

לפני כשנה בקרתי בפורום ברומא, עמדתי מול הרוסטרה - במת הנואמים, עצמתי את העיניים וחשבתי על הנואמים שעמדו מעל במה זאת ועל טוליוס קיקרו, הנואם החשוב ביותר בעת העתיקה, על קולו הממשיך להדהד עד היום תזכורת לעובדה שאז כמו היום נאום טוב (" I Have a Dream" ) , יכול לרגש, להוות השראה ואירוע מכונן המחולל שינוי חברתי, כפי שרצינו שיקרה גם לנו במחאה החברתית האחרונה - בה הכיכרות והנואמים היו לזירה העיקרית של המחאה.

אימפריום, הוא רומן היסטורי המספר את סיפורו של קיקרו (43 - 106 לפנה"ס) דרך טירו משרתו, אדם מוכשר בפני עצמו המתאר את קיקרו: כנואם וירטואוזי, פרקליט ופוליטיקאי מבריק, מי שפעל בתקופה מעניינת בהיסטוריה הרומית, קץ הרפובליקה ותחילתה של הקיסרות, תקופה שהעמידה את קיקרו מול פוליטיקה מורכבת ומסוכסכת ומול סערת רעיונות וכוחות מנוגדים, להם המילה והנאום היו כלי חשוב בניסיון אחרון (אולי פאתטי) לשמירת ערכי היסוד של הרפובליקה הרומית.

קיקרו ייצג את ערכי הרפובליקה, ניצב בכוח קולו וטיעונו מול כוחות אחרים, גדולים וחזקים ממנו (סוג של אנדרדוג שאתה מצפה ממנו שינצח): עוצמת היתר של המצביאים (כמו קראסוס - מדכא מרד ספרטאקוס, וקיסר הצעיר), שחיתות ורדיפת הבצע של בעלי ההון ופוליטיקאים (הון ושלטון), וכולם היו מעורבים אחד בתוך השני בסבך של בריתות ויריבויות, (כמו בשיטת השקשוקה). האם מצב זה נשמע לנו מוכר, אכן, סיפורו של קיקרו מתכתב ונוגע בבעיות עכשוויות, מורכבות חברתית ופוליטית סבוכה בה קיימים אינטרסים וערכים שונים ומנוגדים המאיימים על ערכי היסוד של החברה והמדינה.

העלילה מתמקדת בקיקרו היוצא להגנת קורבן שחיתות, תושב סיציליה - פרובינציה באותה עת, מאבקו נוגע בערכי יסוד אוניברסאליים כמו חובתו של השליט לשמור על מוסר, תואר מידות, וציות לחוק גם כאשר הדבר נוגע לפרובינציות (השטחים הכבושים - חס וחלילה לא שלנו). קיקרו התעמת עם וורס - הנציב המושחת בזירה המשפטית והפוליטית, מאבק הנראה בתחילתו אמיץ, אך חסר סיכוי והיגיון בעצם היותו קריאת תיגר על האליטות הרומאיות הידועות לשמצה כמי שאינן בוחלות בשימוש בעוצמתן הפוליטית המשולבת עם אלימות וטרור.

הרובד הנוסף של הספר הוא תאור אישיותו של קיקרו, עונה לשאלה הגדולה, מי היה באמת קיקרו, ומה הניע אותו, וכאן התשובה מעניינת ומורכבת. הוא נולד למשפחה לא מיוחסת, עד מהרה הפך לשאפתן ומכוון למטרה הגבוהה ביותר - משרת הקונסול. למאבקו מביא קיקרו אומץ אחר הנובע מהרקע שלו כנער גמלוני ההופך את חסרונו לגורם מניע להשגת עוצמה וכוח באמצעות האופי והשכל, ברגעים מכריעים הוא היה מוכן להסתכן, ולתקוף כמו "חיית פרא", לא באופן פיזי, אלא באמצעות ערמומיותו ותחבולותיו. במשפט נגד וורס - נציב סיציליה המושחת, התגלה קיקרו כאמן התחבולות, כנואם סוחף ומשכנע שלעתים דווקא שתיקותיו הרועמות היו לא פחות משמעותיות מדיבורו. המשפט מהווה מבחינת קיקרו אמצעי נועז (ולא אידיאולוגיה) להשגת פרסום ומעמד שאפשרו לו את תמיכת העם והמשפחות החשובות למרות התנגדותו של פומפיוס (המצביא החזק).

האופן שבו קיקרו השתמש במשפט נגד וורס כאמצעי להגעה לשלטון (אימפריום), שבו התחבולה הפכה לעיקר ולא האמת או המהות - ערכי הליבה של הרפובליקה, מבטא לטעמי מצב בו קיקרו עצמו לקה בחוסר יושרה ובמוסר כפול, ובכך עולה לדיון השאלה המרכזית, האם מוסריותו שונה ממוסריות יריבו שלא בחלו בשום אמצעי בכדי להגיע לשלטון, שאלה פתוחה המרחפת על פני הספר ומציגה בכך את קיקרו כמי שאל כורחו היה שותף בצורה פרדוקסאלית לחיסולה של הרפובליקה.

האריס אומר לנו משהו גדול בהרבה, העמדת פנים, חנופה וקניית שלטון, יוצרים מנגנון מובנה של הרס עצמי תוצר קונפליקט בין המחיר הנדרש בכדי להגיע לשלטון ולשרוד, לעומת ערכי הליבה שלו - מה שאמורה להיות הבטחת השלטון. בהיבט הזה, קיקרו הוא דמות מורכבת, זאב בעור של כבש (הנסיך מקיאוולי), ומשל להעמדת פנים שנאומו הם כלי מבריק לכך. אם נמשיך את קיקרו האומר: "הפוליטיקה היא ההיסטוריה בהתהוותה ", לאן נגיע ...

אימפריום - ספר מרתק, כתוב בצורה מבריקה על תקופה היסטורית מרתקת, הקריאה בו מספקת לנו תובנות לא קלות על המציאות הנוכחית שלנו - מומלץ לכול מי שחרד ממנגנון ההרס העצמי הקיים בכול שלטון באשר הוא.