"אני מספר לך את זה כי זה אחד הצדדים של העולם שלי. המרפסת האחרת, הבלתי נראית שיש לי בראש משקיפה על מראה החוף הלוהט, העקבות הבלתי אפשריים של גופו של מוסא, ועל שמש שקפאה מעל לראשו של איש שמחזיק סיגריה או אקדח: לא אוכל לומר, בעצם. אני רואה את המראה מרחוק, האיש בעל העור הכהה לבוש במכנסיים קצרים ארוכים מידי, הצללית שלו חלושה קצת, נדמה שהיא מונעת באיזה כוח עיוור שמקשיח את שריריה – כמין רובוט. בפינה נראים הכלונסאות של הצריף, ובקצה האחר נראה הסלע שסוגר את היקום הזה. זה מראה שאינו משתנה אף פעם ואני נחבט בו כמו זבוב בשמשה. אי- אפשר לחדור לתוכו. אני לא יכול להכנס פנימה כדי לרוץ על החול ולשנות את סדר הדברים."
הספר "מרסו, חקירה נגדית" מאת כאמל דאוד, הוא תגובה מאוחרת לספר "הזר" מאת אלבר קאמי. ב"הזר" מופיע תיאור ספרותי שהפך למוכר ואיקוני: רצח חסר סיבה של אדם זר שנקלע במקרה לנתיבה של הדמות המספרת. הרוצח הוא צרפתי, הוא הדובר, יש לו שם, יש לו עבר ועתיד כי הוא הדמות המרכזית, הפרוטגוניסט. ואילו הנרצח הוא ערבי ששכב על החוף. לערבי אין שם ואין היסטוריה. הוא דמות מופשטת שעל גבה מוצגים כל מיני רעיונות כמו חוסר המשמעות של הקיום. אבל עבור כאמל דאוד הרצח הספרותי שהגה קאמי הפך לטראומה של ממש, כלומר לחוויה כל כך קשה שהיא משפיעה על כל מה שקורה אחריה. לערבי שמיד לאחר הרצח נעלם מספרו של קאמי, יש אצל דאוד אמא שמבינה שהבן שלה נרצח אבל היא לא מוצאת גופה לקבור. הקבר של בנה הוא ריק, זו היעדרות שלא מרפה ואין לה סוף.
"מרסו, חקירה נגדית" כתוב מנקודת המבט של אחיו הצעיר של הבחור שנרצח ב"הזר". הענקת זהות לנרצח האלמוני היא קריאת תגר כנגד הקולוניאליזם החבוי ב"הזר". במקביל הספר מתאר טראומה אישית ועוקב אחר האופן שבו הטראומה מתגלגלת במשפחה, מסכלת כל סיכוי לשיקום, מקפיאה את היחסים, מטביעה את שמחת הקיום בתוך חרדה אינסופית.
ברור ש"מרסו חקירה נגדית" הוא ספר שנמתח בין המרחב הפוליטי למרחב האישי, אלא שהמעבר אינו נינוח. באמצע יש תחום מפורז, שטח הפקר. הסופר מתעקש לנסות לעבור שוב ושוב מצד זה לאחר, התעקשות שחורצת בסיפור חריצים עמוקים. כמו אוטיסט שבניסיונו לצייר הוא מפעיל כוח כה רב עד שהוא שובר את העפרון וקורע את הדף, דאוד לא מסכים להרפות. כן, הבעיה של דאוד מתחילה במצע של הסיפור, בשפה. דאוד האלג'יראי כתב את הספר לא בערבית אלא בצרפתית - השפה של הכובש. ערבית אלג'יראית היא השפה של אחיו הדמיוני, הפועל האנלפבית שנרצח על ידי גיבורו של קאמי. ואילו לדאוד האינטלקטואל נחוצה הצרפתית משום שהיא השפה של מילים גבוהות כמו אוריינטליזם וקולוניאליזם. למרבה הזוועה, למרות שדאוד שונא את הצרפתית, הוא לעולם לא יוכל להשתחרר ממנה, משום שהוא בעצמו כבר חושב בה. הנכונות להסתער על המורכבות הזאת היא שמצילה את הספר מהבנליות הפוליטית שבהתרסה כנגד המחיקה של הערבי ב"הזר". זו לא עוד מאסה אנטי קולוניאליסטית במסווה של סיפור. עצם המחשבה במונחים מערביים היא בעצמה טראומה עבור הטקסט. זה ספר מבריק, אבל לא רק מבריק. זה ספר נכון. הוא אומר משהו נכון.

משרת נאמן חוזר מהשוק, ניגש אל אדונו רועד מפחד ומבקש ממנו את סוסו המהיר ביותר. "למה?" מתעניין האדון. "פגשתי בשוק את המוות שלי. הוא איים עלי. רצוני לברוח ולהסתתר ממנו בסאמארה" עונה המשרת המבוהל. האדון מאפשר, והמשרת ממהר לברוח. האדון פוגש את המוות בשוק. "למה הפחדת כך את המשרת שלי?" הוא שואל את המוות. "לא התכוונתי להפחיד אותו" עונה המוות, "הופתעתי לראות אותו שם, כי ידעתי שאני צריך לפגוש אותו הלילה בסאמארה"...

הסיפור הערבי העתיק הוא תמצית הספר הזה ומוזכר בו. הסיפור – על מקריות, הצטלבויות בלתי אפשריות, יד מכוונת המכתיבה מלמעלה. מְשַלִים ניכרים ביכולתם לתמצת סיפור ארוך במספר משפטים, להביא את העיקר ולגרום לשומע לחשוב. סופרים מסויימים, לעומת זאת, מעמיסים מילים, בונים תילי תילים של תזות, מספרים המון סיפורי משנה, ממסמסים את הסיפור שלהם, וגורמים לקורא לשחרר אנחת רווחה כשמסתיים הסיפור שיכול היה להיכתב בשליש האורך, מה שהיה משפר מאד את התוצאה. זה גם מה שקורה בספר הזה.

העלילה עוסקת במפגש גורלי בין שני פרשים במלחמת האזרחים ברוסיה. המספר, שהיה בן 16 אז, רכב על סוסה שחורה ולפתע הגיע מולו פרש על סוס לבן, ירה והרג את סוסתו, שנפלה. בטרם הספיק פרשינו הצעיר לחשוב ולפחד הוא מכוון אקדח והורג את הפרש השני, עולה על סוסו הלבן של ההרוג ומסתלק משם. (זה לא ספויילר, כך נפתח הסיפור וזה מה שכתוב על הכריכה האחורית) הסצינה הזו צרובה בנפשו של המספר: "...הזיכרון המציק ביותר היה זיכרון הרצח היחיד שביצעתי מימי..." ככה הוא מתחיל. לו רק היה ממשיך באותה דרך תמציתית ומחודדת!
המספר – הפרש על הסוסה השחורה - הוא פליט רוסי ממלחמת האזרחים, במו גוזדנוב, חי בפאריז שנים אחרי אותה תקרית ועובד כעיתונאי. בדרך לא דרך הוא נתקל שוב בעברו וצריך להתמודד שוב עם אותה שנייה בה הפך לרוצח. אבל... גזדנוב אינו מתאפק וממלא את הרומן הקצר הזה בסיפורים נוספים, בדמויות לא קשורות ולא מעניינות, מעייף את הקורא(ת) שלו בפתלו שלא לצורך את הסיפור שלו שגם בלי כל התוספות יכול להיות מפותל כדבעי.

. כמו שאי אפשר להנות מתמצית מרוכזת של בושם בלתי מהול, כך אי אפשר לקרוא יותר ממשלים מעטים ברצף. אני יודעת – נסיתי. יש לי ספר עתיק "משלי קרילוב" מתפרק, שהיה שייך לסבי ואני שומרת עליו מכל משמר. קריאה של יותר משניים - שלושה משלים ברצף גורמת מחנק. מצד שני גזדנוב בהחלט היה יכול להפיק תועלת לו למד את חוכמת התמצות מקרילוב. סיפורו כה מהול בחומרים נייטרליים, שקשה מאד להבחין בניחוח המקורי.
ההוצאה עושה פה את מה שהוצאות קטנות נוטות לעשות: היא מחטטת בכתבים נשכחים של סופרים מתים, בהנחה המוטעית שעצם העובדה שהסופר הוא רוסי וגם מת, משמעו שהספר שכתב הוא "קלאסי". וייחשב ל"ספרות יפה" בעיני הקוראים. לדעתי הם טועים, בכלל ובספר הזה בפרט, אבל מהיותם גוף עם מטרות רווח - הם מכוונים לאלה שהסופר (הדי אלמוני, יש לציין), מוצאו והיותו מת הם גורמים מושכים עבורם. אולי זה כשר בהתחשב בקושי להתפרנס פה מספרים, אבל בעיני זה עלוב לנצל את חולשת הקוראים כדי להרוויח עוד 86 שקלים.
ומשהו טוב לקינוח – תמונת הכריכה יפהפייה כעיני.

לא לעיתים קרובות אני קוראת ספר שמאכזב אותי. על זה נכתב "יצירת מופת". הוצאת הספרים "אחוזת בית" בד"כ מוציאה ספרים טובים. על זה סמכתי כשלקחתי את הספר. אני מוכרחה להגיד שהוא לא ממש עניין היה צפוי מידי ולפעמים חופרני משהו. יש ספרים הרבה יותר טובים.

שאלתי את הספר מהספרייה כיוון שכריכתו הנה מיוחדת וגם פירוט העלילה מכריכה שמאחור סיקרנה אותי .זאת אומרת לא הרגשתי מי יודע מה מהציפיות שלי מהספר .
הלך הרוח שנמצאת ונישאת מהספר הוא המיסתורין,וזה ניכר מיד במשפט שהראשון שפותח את הספר :"״מכל הזכרונות שלי, מכל החוויות הרבות מספור של חיי, הזיכרון המציק ביותר היה זיכרון הרצח היחיד שביצעתי מימי”. אותו גיבור הסיפור מספר כי בהיותו בן שש עשרה בלבד,נגלה לראשונה מבעד לשורות עצים ביער חשוך בדרום רוסיה,כשהוא הלום הזיות ,צימאון ורצון עז לישון ולאחר שכדור פילח את ראש סוסתו והיא קרסה תחת רגליו. בחושיו הדרוכים הוא קולט בצד הדרך פרש תועה על גב סוס לבן ומבלי לחשוב יותר מידי הוא מכון אליו ויורה בו. איש לא נכח ביער חוץ משניהם, כך חשב אז, ולאחר מבט חטוף בקורבנו האקראי, הוא לוקח את הסוס היתום, בצבע הלבן וממשיך בדרכו. האירוע הזה נצרב במוחו ובנשמתו של המספר גם שהוא מהגר אל פריז, משלים את לימודיו והופך להיות עיתונאי. סיפור פרשיית הרצח כפי שהוא רואה אותה ,גם אם מדובר במקרה שקרה תוך כדי מלחמה רודפת את גיבור כל חייו כחוויה מכוננת שפותחת בסדרת שאלות החוזרות ונשנות אודות מהם גורל ומקריות. בחלוף הזמן מזמנת יד הגורל ליורה מפגש נוסף עם הנרצח??!! שמסתבר שהינו בחיים בניגוד לתחושתו של המספר בכל השנים שחי אח"כ. בנוסף לכך נשזרת במקביל רומן אהבה מתפתח וייחודי של המספר עם גברת רוסיה שעברה עלוט בערפל אבל המספר כבר עמוק בתוך פרשיית האהבה הזאת ובהמשך שתי "ההתרחשויות המכוננות" שבהם חי המספר השתלבו לנקודת סיום שאין לברוח ממנה מבחינת המספר- דהינו -גורלו של האדם כתוב ונתון באשר ילך ויבוא בכל גלגולי חייו.

זהו ,מכאן כל מילה שהוסיף תהא בגדר ספולייר אודות העלילה וסיומה המפתיע של הספר.

האמת היא שבאמצע קריאת הספר הקטן הזה -173 עמודים ,החלטתי שאני מפסיקה לקרוא,מדוע ? כי הספר יש מספר לא מעט של עמודים ושורות בעלות
תכנים פילוסופים כבדים שכוונתם לאמר כי הדברים אינם קורים באקראי בחיי אנשים והגורל שאין להימלט ממנו הוא המסר הפילוסופי של הרומן. למשפטים הפילוסופיים הללו לא הייתה לי סבלנות להמשיך ולקרוא את הספר. אולם להפתעתי הספר משך אותי להמשיך לקרוא בו ולא התחרטתי על החלטתי הזאת,כיוון שהמתח וטויסטיים בעלילה משכו אותי לקורא עד סופו ואיני מתחרטת על כך.



הסופר גאיטו גזדנוב היה פליט מרוסיה וחי בגלות בפריז. בזמנו -המחצית הראשונה של המאה הקודמת הוא היה מפורסם וידוע מאוד בקרב הסופרים הגולים בפריז,אח"כ נדחק לשולי השכחה של ספרות ההיסטוריה וכעט מציינים מומחי ספרות כי בשנות ה-90 של המאה שעברה זכה לעדנה במולדתו - בריה"מ וגם בארצות ובספרות המערב.
הספר הזה נכתב בשנים 1947-1948 ועכשיו יצא בתרגום ראשון בסדרת ספרים חדשה בשם "הפרוזה שלי" בהוצאת "אחוזת בית" של אילנה המרמן. לפי מה שקראתי ישנם בדרך תרגומים נוספים מספרים של מחברים איראניים ואלג'יראיים שהם כנראה אינם מגיעים לקו הסופי של התרגום לעברית אולי בגלל התחשבות יתרה בדעת קהל הקוראים הישראלי וברשימת רבי המכר.


כסיכום -איני אומרת שהספר גאוני וישאיר את רושמו עלי בדרכי כקוראת ספרים,אבל הוא ספר טוב.