בסוף טריולגיית הערפילאים, עם כל הנאתי ממנה, כבר קצת נמאס.
היה נחמד לגלות את התשובות לכל השאלות ולראות איך כל הקצוות נקשרים ובכל זאת, היתה תחושת מיאוס קלה.
בזמנו חשבתי שלסנדרסון יש בעיה עם בניית דמויות.
ולא הצלחתי לשים על זה את האצבע.
כי נכון שהדמויות שלו פלקטיות ושטחיות, אבל קורה לפעמים שאני מוצאת את עצמי מזדהה או מרגישה אכפתיות כלפי דמויות ספרותיות קלישאתיות או שטחיות.
לא אצל סנדרסון. אף פעם לא.
עכשיו, אחרי שצברתי עוד קצת קילומטראז' סנדרסון, אני חושבת שהבעיה עמוקה יותר.
הבעיה היא שסנדרסון מתעניין פי אלף יותר בעולם שהוא בונה, בחוקיות ובחידתיות שלו, מאשר בדמויות. באנשים.
כן, הוא מעלה קצת תהיות פילוסופיות-מוסריות פה ושם, כן הדמויות שלו עוברות איזושהי התפתחות, אבל עושה רושם שהלב שלו לא שם, הלב שלו בחוקיות, בקסם, בעולם הסובב.
וזה מצויין אם אתה, נגיד, ממציא משחקי מחשב.
פחות אם אתה סופר.
כי פנטזיה טובה היא תמיד על אנשים (גם אם האנשים האלה הם בעצם דרקונים או פיות או משהו), בניגוד למה ששונאי פנטזיה חושבים, העולם מסביב הוא לא העיקר. האנשים הם העיקר.
נכון, סנדרסון הוא סופר פנטזיה ידוע ומצליח, והספרים שלו באמת כיפיים... אבל לא מצליחים להיות מעבר לזה.
אז איפה הייתי?
כן, הערפילאים, שקצת מיציתי עוד לפני שהספר הזה, סוג של המשך לטרילוגיה, יצא לאור בעברית.
והיתה גם ביקורת שלילית של אלון.
אז למה בכלל לטרוח?
ובכל זאת קראתי... והאמת שנהנתי.
העולם הימי-ביניימי של הטרילוגיה הקודמת מוחלף כאן בעולם בסגנון מערבונים, כולל שוד הרכבות הבלתי נמנע.
הגיבור עשוי ללא חת, הסייד קיק משעשע, ההומור יבש כמצופה מהז'אנר, הצלע הנשית היא, אמ, ובכן, גנרית משהו, והספר דקיק, בפרט ביחס לספרי סנדרסון הסטנדרטיים.
הסוד הוא כנראה בציפיות הנמוכות, ופה כתיבת הביקורת נתקלת בבעיה:
אם אמליץ בחום - הציפיות יעלו ובעקבותיהן תבוא אכזבה.
אם אשמיץ בהתלהבות - הציפיות ירדו, אבל מי יקרא, אחרי כל הביקורות הפושרות?
אז מה תכלס?
נשאיר את זה ככה.
