בספר הזה, סוף סוף, קרל אובה הופך לסופר.
זה חלומו, לכך הקדיש את חייו מגיל מאד צעיר.
למרבה הצער, כפי שנאמר לו בחוג לכתיבה בו הוא משתתף, הוא חסר דימיון. הוא יודע את זה.
להוסיף לבלבול, קרל אובה כותב מצויין. יש לו גם תובנות מבריקות על חייו הדהויים. מכיוון שכך, הוא נאלץ לכתוב על הדבר היחיד שהוא מכיר היטב - על עצמו.
קרל אובה לוקח על עצמו משימה אדירה. לכתוב על חייו בפירוט רב ככל האפשר: מה הוא לבש כשביקר את אביו, מה אחיו אמר לו כשהגיע שתוי בבוקר ובאיזו קומה נמצא משרדו. לכאורה, הספר משעמם להפליא אבל להפתעתי, הסדרה מעניינת למדי. מסתבר שעם כישרון כתיבה מרשים אפשר לכתוב גם על חייו העלובים וחסרי החשיבות של אלכוהוליסט נורווגי.
וכאן נכנס הטוויסט: ספריו נמכרו היטב. ספריו תורגמו ליותר מ-30 שפות. לנגד עינינו משתנה מהות הספר - אין זו עוד אוטוביאוגרפיה של אלכוהוליסט נורווגי. זו האוטוביאוגרפיה של סופר נורווגי מהולל.

כבר ארבעה ימים אני כותב אליך, מביט בטקסט בחוסר שביעות רצון, על גבול התיעוב העצמי, ומוחק ושוב כותב. אני יכול לנסח מגילות על חוסר יכולתי להסביר את הבנאליה המכשפת של קנאוסגורד. אני חש חובה להנכיח בכתב את הבזקי הנוירונים שלי נוכח הטקסט של קנאוסגורד אבל לא אהיה מרוצה משום דבר שאכתוב, כי הקסם של קנאוסגורד מסוכן; כי הוא גורם לי לחשוב שקל להפליא להביט לאחור ואז לכתוב את זה. הוא עלול לייצר מבול של גרפומנים, חקיינים מפלסטיק זול ומתפורר, שבטוחים שגם הם יכולים. הראה לי איך מנגנים בגיטרה, הוי, כמה פשוט זה נראה, תן לי את הגיטרה ועכשיו תורי לנגן, ואין לי פאקינג מושג איך עושים את זה. האצבעות שם, אבל המוזיקה לא יוצאת.

רוב חיי, כשהייתי נכשל בנסיון לעצב את מחשבותי בכתיבתי, הייתי מתעב את עצמי על כשלוני, רואה בקיומי סרח עודף חברתי, תרבותי, אבולוציוני. בשנים האחרונות אני זולג לאט לאט, כמעט מבלי משים, להפרדה בין עצמי לבין הכתיבה. אני מתעב פחות את עצמי, את עצמיותי, ויותר את אי ההצלחה שלי בניסוח; את העובדה שכל רעיון שבהיוליותו עולה בי צלול ונוצץ כגביע קריסטל על שולחנו של קיסר הבסבורגי, מידלדל כקונדום לאחר מעשה כשהוא פרוש בכתב. כשאני נכשל בניסוח אני מנסה לא לראות בכך כשל מהותי בי, המעיד על נידונותי לגיהינום; אני מנסה לחלחל לתוך עצמי את ההרגשה שהכישלון שלי בהנחת עצמי מחוצה לי, אין פרושו שאני כישלון. אני מנסה לנתק בין משמעותה של הכתיבה והדברים שמנסים לתפוס באמצעותה, לבין מהותם של החיים. אולי זה קשור לעובדה שיש לי משפחה לדאוג לה, משפחה שהלבטים הנפשיים והחיבוטים האמנותיים שלי מעניינים אותה כקליפת השום; אולי זה קשור לעובדה שיש לי עבודה שמחזיקה אותי בריטואל של מעשים ולוח זמנים, כמו דת, כמו קירות שתומכים גג שלא ייפול; אולי זה קשור לעובדה שאני מתבגר ומתעייף והסבלנות שלי כלפי עצמי וכלפי סובבי פוחתת ולכן אני פחות שש להעמיד את סבלנותי בנסיון; אולי מכיוון שאני כותב בינוני, ולכן אני חייב לנסות לנתק בין הכתיבה והחיים, כדי שלפחות החיים יצליחו; ואולי זה בגלל שילוב של כל העובדות האלה, כמו כימותרפיה והקרנות נגד סרטן אלים.

לא מצאתי ביקורות טובות בעברית או באנגלית שלוכדות את ההגדרה החמקמקה של מעשה הספרות הטוטלי שקנאוגסורד עושה, ברמה של גרגרי המלח ששוקעים בקרום הדק של ביצת העין הרכה. אשתי לא סובלת אותו כי הוא מתאר את החיים העירומים בלי פרשנויות מייפות (וכמעט בלי עלילה, כי, כמו שאמר אביגדור דגן ב"בינת השכווי", לחיים אין עלילה). אני לא יכול להפסיק לקרוא אותו מאותה סיבה בדיוק.

אתה לא תאהב את קנאוסגורד. אתה תביט בו בחשדנות כי הכתיבה שלך נובעת מהתפיסה שכל כתיבה היא בדיון, גם כתיבה אוטוביוגרפית. הוא לא מסוגל להתפשר. הוא לא עושה לעצמו הנחות. הוא כותב את הדברים כפי שהוא זוכר אותם, גם אם זה מביך אותו או מציג אותו במערומיו, בהשפלתו או בשפלותו. בספריך אתה משתעשע ברעיון האדם הכותב. אתה מסוגל באמצע סיפור המעשה לעבור לדיון באפשרויות שהכתיבה מזמנת ובמהותו של מעשה הכתיבה, על החיים האלטרנטיביים שהוא מאפשר. בכתיבתך אתה מדי פעם תופס מרחק אירוני או פילוסופי. קנאוסגורד מתנכר לזה. הרצינות שלו תהומית. עבורו - וכך הוא גם הודה בכמה ראיונות - הכתיבה הבדיונית היא מחסום. רק מרגע שהחל לכתוב את חייו, השתחרר.

המתכון שדוף: הרהור אקזיסטנציאליסטי על מצבו של האדם בחברת ההמונים הפוסט-תעשייתית המנוכרת, כרוך עם מאות מיני-ביקורות ספרות וחברה ותובנות על טבע האדם, ארוז בתירוץ קלוש של עלילה בנאלית בסגנון "סופר נורווגי עובר מאוסלו לעיר הגדולה שטוקהולם ומתמודד עם קשיי ההורות והזוגיות". תשעים ותשעה ממאה היו מייצרים מהמתכון הזה עיסת נייר למיחזור אבל אצל קנאוסגורד כל ארוע אקראי ובנאלי נטען בתחושת גורליות, חיוניות, כמעט איום, כאילו נמתח מנקודת הזמן שבה התקיים הישר אל העתיד, אל ההווה שלנו ואל ראשית חייו-שלו בו-זמנית. קנאוסגורד יוצק ממד של אפוס לכל פעולה. הוא יוצר את הקורא כגיבור חייו-שלו. אחד המבקרים הגדיר את כתיבתו של קנאוסגורד, "לקרוא ביומן אישי ולמצוא שם את המחשבות שלך." לדברי חברתו לשעבר, הכתיבה שלו היא: "אני הולך לתת לך אגרוף באף ואז לקחת אותך לבית חולים, אבל אני הולך לעשות את זה בכל זאת." דרוש הרבה אומץ, או יאוש, כדי לכתוב על קרובי משפחה, בזהויותיהם האמתיות, דברים שליליים. אבל קנאוסגורד לא מתפשר, כי הוא חייב לנסות להבין מי הוא, מאיפה הוא פועל, מה עושות לו דמויות ויצירות ספרותיות, מחזאיות, היסטוריות, ואת כל אלה הוא לא יכול להבין במנותק מחייו האישיים. הוא מנתח באכזריות קרת רוח, מיואשת, את ההורות, העידן המודרני, ההיסטוריה, האמנות, המתח בין חיי הרוח לבין חיי המעשה שעל כורחו הוא נאלץ לחיות, בין חיתולים, מזון תינוקות ומרדף אחר היומיום החומרי. הגות צריכה מיטה לישון בה, אוכל לאכול, אנשים להסתדר עמם ומוציא לאור שיפרסם - וכולם משמשים את קנאוסגורד להגדיר את מצבה של ההגות הטהורה ביחס לעולם המעשה שעמו היא נאלצת להתמודד. הוא גומר לכל הסופרים בכל העולם לאורך כל ההיסטוריה את כל מה שיש להם להגיד. אני הופך דף וחושב: בלתי אפשרי שזה יימשך כך; מתישהו ייגמרו לו הרעיונות, התובנות; מתישהו התנועה בחלל, בזמן ובמוח תיעצר; מתישהו משהו יחרוק, יצרום, יתקלקל, יעצור. לא יכול להיות שיש עוד מאותו דבר בעמוד הבא. אבל טעיתי בנושא שלא ייתכן שטעיתי בו, ובכל זאת טעיתי. הוא רץ מחיתולים לניוטון, מארוחת ערב קנויה בדוכן ג'אנק פוד לאקזיסטנציאליזם הורי, ממסיבת ילדים שנואה לדויסטויבסקי, תוקע תובנות למוח בקצב של אקדח סיכות.

אני מתאפק מלהביא ציטוטים. הנה רק אחד: "לא נותר דבר מכל רגשותיי כלפי אלה שזה עתה ביליתי כמה שעות במחיצתם. הם היו יכולים להישרף כולם בלי שארגיש רגש כלשהו כלפיהם. זה היה כלל בחיי. כשאני בחברת אחרים אני קשור אליהם, הקרבה שחשתי היתה אדירה, ההזדהות גדולה. באמת, גדולה כל כך ששלומם תמיד היה חשוב משלומי. שיעבדתי את עצמי כמעט עד גבול הביטול העצמי. מתוך איזה מנגנון פנימי בלתי נשלט ביכרתי את דעותיהם ומחשבותיהם על פני המחשבות והרגשות שלי. אבל ברגע שהייתי לבד לאחרים לא היתה כל חשיבות בעיניי. לא שלא חיבבתי אותם, או שחשתי כלפיהם סלידה, להפך, את מרביתם חיבבתי, וגם אצל אלה שלא ממש חיבבתי תמיד מצאתי משהו בעל ערך, תכונה כלשהי שעוררה אצלי הזדהות או אהדה או לפחות עניין, ושתוכל להעסיק את מחשבותי באותו רגע. אבל העובדה שחיבבתי אותם, אין פרושה שהיה אכפת לי מהם. הסיטואציה החברתית היא שקשרה אותי, ולא האנשים שבה. בין שתי הפרספקטיבות האלה לא היה דבר. היו רק הקטנות הזו, הביטול העצמי, והריחוק הגדול. ובין שני הקטבים האלה התנהלו חיי היומיום." (גבר מאוהב, ע' 64).

ואיך זה קשור אליך? האסוציאטיביות המקוללת וחסרת הפשר שלי, שאם איאלץ להסביר אותה אחייך ואסוג במבוכה ואסתיר פני, אז אנא אל תגרום לי.

בשעה טובה סיימתי את המסע שלי לצד הסופר הנורווגי קרל אובה קנאוסגורד.
שישה כרכים - "מוות במשפחה", "גבר מאוהב", "ילדות", "לרקוד בחשכה", "גשם חייב לרדת"
ו"הסוף" - סך של 3,500 עמודים שבהם הוא פורש את חייו עד דק, ומאבד את עצמו לדעת בכתיבה
ריאליסטית אינטואיטיבית שכמעט ולא נראתה כמוה, ושעליה נאמר : שכל מי שקורא אותו, ייתכן
שייצא בסיום הקריאה אדם אחר...נו אז אם כך יש לי סיכוי חשבתי, שאלמד והוסיף עוד דבר אחד או
שניים למרחבי הידע וההבנה או לכלל החוויות שכבר צברתי ולו מפאת גילי- על עצמי, על החברה
מסביבי וזו שחיה בשדות השלג הרחוקים והקרים, על מערכות יחסים בתוך ומחוצה למשפחה, על
עכבות ועל התנהלות אנושית בכללה, כמו שנאמר : "אם מעט, ואוסיפה לך כהנה וכהנה"...
וזו הייתה בהחלט יציאה למסע, וכך התייחסתי אליה.

פיניתי זמן – לא האצתי- כרך אחד בלבד לחודש, ובחרתי את העונה המתאימה - שלהי הקיץ -
תחילת הסתיו שהכול מתחיל להתכנס – החוץ והפנים, והאור כמו הטבע מתחילים להאפיר בהדרגה
ולחבוק את הצלילים המתאימים, את האוושות והנקישות של הרוח והגשם , וליצור למעננו את
המיית החורף המוכרת, כי מראש ידעתי שלזה אזדקק. לרעשי הרקע המתאימים. זו התפאורה
שתהלום את הצטרפותי כחלק מתאי המוח של קנאוסגורד וכך אוכל לצלול בלי שנורקל ומשקפי צלילה
כי הרי הובטח לנו שאת הראות המקרוסקופית הוא כבר עושה למעננו.

אז מה הוא סוד ההצלחה של הפרויקט המונומנטלי שכתב ושמוגש לנו כדיבוב ישיר של התודעה ?
התשובה לכך יכולה להינתן רק על ידיכם, והיא עשויה להיות מאוד מגוונת...

ג'פרי יוג'נידיס, סופר אמריקני נחשב, ממשיך לעמוד על דעתו ש" קנאוסגורד שבר את "מחסום הקול"
של הרומן האוטוביוגרפי..." ומישהוא אחר כתב - שלקרוא אותו, כמו גם לכתוב אותו,
זה "FOLIE A DEUX"- שיגעון בשניים... אבל אני נצמדת לטענה שאנחנו לא קוראים אותו –
אנחנו פשוט חיים אותו. יוצאים מחיינו, ונכנסים לתוך תבנית נוף חייו. וזה מזכיר לי את השיר של
טשרניחובסקי : "האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה, האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו, רק מה
שספגה אזנו עודה רעננה, רק מה שספגה עינו טרם שבעה לראות"...

ונשאלת השאלה האם כדאי היה עבורו לפרוש כך את חייו ולכפות על כל הקרובים לו (שמוזכרים
אגב בשמותיהם האמיתיים ) שותפות במופע ההיפר ריאליסטי שלו ? ( עם רובם הוא הסתכסך
וחלקם נתקו עמו קשר) . על כך הוא עונה וגם מודה שכל החתירה הזו לאמת ועם כל
הקורבנות בדרך, הוא לא היה קרוב אפילו לומר מה בדיוק הוא חושב ולתאר מה באמת ראה –
הניסיון המעבדתי הזה שלו נכשל. כי אין דבר כזה כתיבה אוטוביוגרפית שכולה אמת ואין דבר כזה
כתיבה בדיונית שאין בה אמת אוטוביוגרפית. בשתי הצורות מתקיימות גם אמת וגם המצאה. אבל
הניסיון להגיע לחקר האמת תובע מהסופר רמה מפעימה של נכונות לחשיפה עצמית ורמה גבוהה
של נכונות לחשוף גם את הקרובים לו ביותר, וזה אומר להיות גם חסר התחשבות, וכאן בא לידי
ביטוי היושר הקיצוני שלו לעצמו ואם יש מי שמבקר אותו על כך, ( וישנם הרבה כאלה) - על
האטימות הבוטה שלו בהקשר הזה- זה משום שהכתיבה נעשתה חשובה לו יותר וקידשה את כל מה
שיצא תחת ידו.

אז כתבתי לכם יותר "על" באופן כללי, כי לכתוב "את" ההתבוננות של קנאוסגורד על חייו ועל כלל
השותפים שלו, תידרשו לקרוא בעצמכם. כי הסיפור האוטוביוגרפי של קנאוסגורד הוא בעצם
אוניברסלי. סיפור על מאבק. מאבק קטן כגדול, שרובנו חווים בחיינו , לגבי גבריות במקרה שלו,
אבהות ויחסי אבות ובנים, ותפיסת "האני" ביחס אליהן ובנפרד, ועל הרגעים היומיומיים והסתמיים,
הקטנים והגדולים שמסתברים כדומים אצל כולנו אפיזודות שמתוארות בדקדקניות חפה מכל רחמים,
אלא שכל אחד מהקוראים ינסח מתוכם משמעות אחרת, מהזווית שהוא "תופס" ומתרגם את
המציאות של חייו...

ואסיים עם ציטוט של אבות ישורון :
"מולדת החיים היא הילדות וזיכרונות הם בית. כל כתיבה היא שאלה של חיסול חשבונות, בין הכותב
לבין העבר שלו, ובין העתיד שבו – שהוא גם העבר וגם ההווה שבו. המשורר והסופר עומדים מטעם
עצמם והם הכול : גם השופט, גם בית הדין, גם האשמה, גם פסק הדין, ואין מי שיישא בעונש ..."

נחשב לפרויקט הספרותי הכי שאפתני ומעורר המחלוקת של המילניום .

מומלץ למיטיבי לכת – משפט שאימצתי אם אינני טועה ממורי שלנו !

המסע רב השנים בנבכי חייו של קארל אובה קנאוסגורד הגיע לסיומו בספר ארוך מאוד ומרשים. סיום ראוי לסדרה ראויה שעוד ידובר בה. זוהי סדרת ספרים ייחודית בנוף הכתיבה האוטוביוגרפיות ולדעתי היא מהווה המשך ישיר, גם מהבחינה הרעיונית וגם מהבחינה הטכנית, לכתביו של מרסל פרוסט ובמיוחד למסע שלו בעקבות הזמן האבוד. הזמן הוא תחילת המאה ה-21, המקום נורבגיה-שבדיה, רוח הזמן היא שקיעת האינבדואום, תחילת ההתבצרות של פוליטיקת הזהויות, ניצניו הראשוניים של עידן הפוליטיקלי קורקט, של תנועות המחאה של קבוצות המיעוט והשוליים. הספר האחרון נכתב ופורסם בשנת 2011. תורגם אצלנו באיחור של יותר מעשור, אך מעניין לבדוק את קריאת הזמן של התקופה ההיא שכבר שונה כל-כך משלנו. הסיפור של קנאוסגורד ייחודי מאספקטים רבים, אתמקד בשניים מהם: הרעיוני והטכני.

מבחינת טכניקת הכתיבה קנאוסגורד חותר תחת כל מה שנחשב נכון וראוי לכתיבה גבוהה, נגד כל מה שמלמדים, ולמדו אותי למשל, לכתוב בסדנת כתיבה. זה אומר שימוש מוגבר בסימני פיסוק כמו שלוש נקודות וסימני קריאה; כשהוא צוחק אין לו בעיה לכתוב חה...חה...חה; כשהוא בוכה זה אווווווו....זה גם אומר רמת דיוק מפורטת ביותר לפעולות בסיסיות: הכנסתי את הפתק לכיס השמאלי, פתחתי את דלת הכניסה ביד ימין וביד שמאל החזקתי את יון (בנו הצעיר) ובעזרת הרגל דחפתי את פח האשפה. הכתיבה הזאת משרתת היטב את הצד הרעיוני של הפרויקט הקנאוסגורדי שאדון בה בהמשך. לפי דבריו של הסופר, בראיון שנתן לידיעות אחרונות לרגל תרגום הכרך האחרון בסדרה, העדיף קנאוסגורד ללכת על כמות ולא על איכות. בדברים אלה של קנאוסגורד יש מידה של ציניות. הרי התקבלותו של הספר בחוגים שונים בחברה הקוראת, מ"הנמוך" ל"גבוה", הייתה שיר הלל ואף למעלה מזה. הוא כונה על ידי מבקרים רבים, כולל אצלנו בישראל, כסופר הטוב ביותר החי כיום. הסדרה נמכרה בלמעלה מחצי מיליון עותקים בנורבגיה, מדינה שחיים בה פחות מחמישה מיליון תושבים. בכל מקרה בספרים המוקדמים והמאוחרים לסדרה הוא אכן כותב "נכון", הולך על איכות ופחות על כמות. מאפיין נוסף של הכתיבה הקנאוסגורדית הוא שילוב של פרקי עיון, או יותר מדויק מסות לצד תיאורי היומיום. הספר נע בין שני הנושאים האלה לאורך כל כרכי הסדרה ומגיע לשיא בכרך האחרון שבו מסה ארוכה מאוד, למעלה מ-400 דפים, על ה-אני מול ה-אנחנו בספרות וכיצד זה לידי ביטוי בחייו של אדולף היטלר מהולדתו ועד להפיכתו לפיהרר של גרמניה בשנת 1933.

מבחינה הרעיונית קנאוסגורד מנסה להחזיר את האני שאבד במחצית השנייה של המאה ה-20 לטובת דימויי טלוויזיה וקולנוע וביתר שאת למסכי המגע שנכנסו לחיינו. העולם עפ"י קנאוסגורד הפך לכזה שניתן לעשות בו מניפולציות באופן המוני. המגע הבלתי ישיר עם הטבע, עם נופיו ועם הרוח האנושית הפשוטה אבד לנו. לכן כל פסקה של קנאוסגורד מלאה בתיאורי יומיום פשוטים, הוא מספר באריכות על פעולה פשוטה כמו הכנת נקניקיות ותפוחי אדמה, או מתעכב שעות על אמירה מעליבה של חבר משפחה, כך הוא מחזיר אותנו להתמודדות הבוטה עם החיים. היה לקנאוסגורד קל ליפול אל תוך מלכודת. מלכודת רומנטית-נוסטלגית כזאת שגורסת בעיניים מצועפות מייאוש ש'פעם היה יותר טוב' ש'הנוער של היום זה לא הנוער של פעם, ש'היום אין ערכים' וכו' וכו'. אולם קנאוסגורד נמנע מהמלכודת הזאת בכך שהחיכוך עם החיים אינו רק רומנטי. אמנם הוא נהנה להפליג בתיאורי טבע ומזג האוויר, אבל ברמת היומיום, החיים האישיים, הוא מעמת אותנו עם הצדדים הפחות נעימים שלהם: הצער בגידול ילדים, הניכור הזוגי לאחר שנות נישואים בודדות, התמודדות עם אבא רשע ואלכוהוליסט, ולאחר שהספר פורסם - עימות עם בני משפחה קרובים שהגיע עד לבית המשפט.

הכרך האחרון של הספר עוסק בהתקבלותה של הסדרה בדעת הקהל ובעיקר בקרב בני המשפחה. קנאוסגורד מתמודד עם דודו, אחיו של אביו, שלא מרוצה מהאופן שבו אימו ואחיו מתוארים בספר. דודו מאשים את קנאוסגורד כמי שהמציא דרמות רק כדי לזכות בפרסום. קנאוסגורד מקבל את זה באופן קשה מאוד. לאורך עמודים רבים אנו שותפים ללבטים שלו ולכך שהוא מעמיד את הזיכרון שלו, זיכרון אדיר שמהווה המקור הבלעדי לספר, בסימן שאלה. מסקנתו של קנאוסגורד מעניינת. אמנם הוא מסכים למחוק את השמות הפרטיים של בני משפחתו הזועמים, אביו נקרא רק אבא בלי ציון שמו, אך הוא לא מסיר או מצנזר דבר מסיפור חייו לצד אביו. הרי זה אבא שלו. ככה -הוא- זוכר אותו. אילו הצדדים ש-הוא- למד להכיר באביו.

כפי שכתבתי הכרך האחרון של הסדרה חריג באורכו. הוא מכיל מסה ארוכה מאוד ומפורטת על ה"אני" בספרות וממשיכה באופן חצי תמטי חצי אסוציאטיבי, לביוגרפיה על היטלר. הסדרה להזכירכם נקראת 'מאבקי', כשם ספרו של היטלר שפורסם בשנת 1925 לאחר שהותו בכלא לנדסברג. קנאוסגורד מנגיד את כתיבתו שלו לזאת שהיטלר בכך שהיטלר כתב ל-אנחנו מסוים. היטלר בכתיבתו נמנע מהצגת צדדים אנושיים בחייו, אלא אם הם תורמים לאותו אנחנו, אנחנו שמציב את האחר מולו בצורה חושפנית ומסוכנת. המסה מרתקת ומעניינת ויש בה ביקורת מצוינת על כתיבה ביוגרפית, בעיקר של זו של איאן קרשו שכתב על היטלר מבעד משקפת צרה. כל מעשיו של היטלר לפי הביוגרפיה הזאת - כך עפ"י קנאוסגורד - נשפטים באופן שלילי גם אם הם התרחשו בילדותו ובנעוריו, הרבה לפני הפיכתו של היטלר לנאצי אנטישמי. הגישה של קנאוסגורד להיטלר ממשיכה באיזשהו אופן את גישתו של קרשו. זוהי הגישה האינטנציונליסטית - גישה המעמידה את השואה ואת הפיכתה של גרמניה לדיקטטורה רצחנית בהיטלר עצמו. זוהי תפיסה שגורסת שכדי להבין את השואה צריך להבין את היטלר. גישה קיצונית יותר שלה מנתחת באופן פסיכולוגי את היטלר על מנת להבין את התוצאות הנוראות של מעשיו ומעשי עושי דברו בגרמניה.

אומר בקצרה שנהניתי מאוד מהמסע הזה בכרכי הסדרה ונהניתי מאוד בקריאת הכרך האחרון והמרשים הזה. אני ממליץ לבלוע את הסדרה ברצף, דבר שלא התאפשר לי מטעמים טכניים, המתנה להוצאת הכרכים על ידי מודן (שאיחרו מאוד בשחרור הספר האחרון). קנאוסגורד מספר שרצה להוציא את הספר בשלושה כרכים, ולאחר מכן התלהב מהרעיון להוציא אותה בשניים עשר כרכים בהפרש של חודש זה מזה, אולם עקב קשיים טכניים של הוצאת הספרים הדבר לא התאפשר. בסוף הם החליטו להוציאו בשישה כרכים. שתי פעימות של שלוש כל אחת בהפרש של חצי שנה, דבר שהצריך עריכה אחרת, שונה מהכוונה המקורית. בכל מקרה התוצאה של הניסוי הזה מרשימה. אני זוכר את הפעם הראשונה שהתוודעתי לסדרת הספרים הזאת. נתקלתי בספר הראשון לצד סדרה אחרת שהתחילה להתפרסם - סדרת הספרים הנפוליטניים של אלנה פרנטה - אני שמח שהקשבתי ללב ולקחתי את "מאבקי".
תם הטקס.


נ.ב - אם משתמע חלילה שיש לי ביקורת כלפי מודן בגלל ההתעכבות בהוצאת הכרכים אז לא כך היא. מודן הפיקה סדרה ראויה בפורמט מהודר ונוח לקריאה. כבוד רב מגיע גם למתרגמת דינה מרקון על תרגום קולח ויפה לעברית. צר לי רק על דבר אחד, שבחרו במודן לפצל את הספר האחרון לשני כרכים ועוד בחלוקה מוזרה שבה כרך אחד מכיל 370 עמודים והשני את השאר (700 פלוס). לא ברורה הסיבה, אולי חוץ מזו הכלכלית, 168 ש"ח מחירו הקטלוגי של הספר. מוגזם.

ניסיתי לקרוא את האתגר הזה, ולא הצלחתי. מוזר, היות והספר לא ממש משעמם, אולי עמוס מדי , אולי איטי מדי. הבטחתי לעצמי לחזור אליו בתקופה אחרת בעתיד.

הכרך החמישי בסדרת מאבקי של קנאוסגורד הוא השגרתי ביותר בו. הכוונה בשגרתי הוא תיאור תהליך מוכר בעולם הספרות של הפיכת אדם לסופר, בדומה ל'דיוקן האמן' של ג'ויס או ל'בעקבות הזמן האבוד' של פרוסט. בדומה לשני האחרים ובאופן קיצוני יותר קנאוסגורד רגיש ורגשני מאוד שלא לומר מדי. רגשנות שמתבטאת בעומקים הקיצוניים של המציאות כפי שהיא מתקבלת אצל קנאוסגורד: הכל מועצם, מוחצן וסוער אצלו. גם התיאורים היומיומיים הבנאליים לכאורה. קנאוסגורד מרבה לבכות, מרבה להתאהב, מרבה להפוך כל מקרה אפילו מבט קטן לאירוע אדיר משמעות. כשהוא שיכור דברים נוראיים קורים. הרגישות הזאת הופכת אותו לסופר טוב כל כך.

הספר עוסק ב-14 השנים בהם שהה קנאוסגורד בברגן. העיר היחידה שמספר ימי הגשם בה יכול להתחרות במספר דמעותיו של הסופר. הוא משתתף בסדנאות כתיבה יוקרתיות, מתאהב, נפרד, שוב מתאהב שוב נפרד עד שהוא מכיר בחורה בשם טוניה מי שתהפוך לאשתו הראשונה. הספר מסתיים היכן שהראשון התחיל: סיפור מותו של האב של קנאוסגורד. אב קשה, מתעלל רגשית שמת לאחר התמכרות לאלכוהול או בעצם לאחר התאבדות באמצעות התמכרות לאלכוהול. זוהי סגירת מעגל מושלמת. שתי התיאורים השונים - בספר הראשון ובזה החמישי - משלימים את אחד התיאורים המפעימים שקראתי לסיפור מות האב.

הכרך החמישי הוא אולי לא הטוב שבסדרה אך סיימתי אותו בדמעות. קנאוסגורד מצליח לגרום להזדהות מוחלטת בחייו, גורם לך להרגיש כאילו הוא מכיר את החיים שלך ומעניק להם משמעות וסדר. הדפים הנהדרים המסיימים את הספר הם מסה מרגשת על מוות ואהבה. שתי העוצמות הגדולות של החיים.

לא קל לקרוא את הסדרה הזאת. אני מודע לכך. המעלות שלה מתגלות לרוב רק לאחר הקריאה ובדרך יש מלל רב על החיים עצמם על הפשוט והבנאלי. יכול להיות שלא לשם כך אנחנו אוהבים סיפורים. אנחנו מחפשים בריחה מהמציאות אל מחוזות רחוקים ופנטסטיים, ואם בחיים עסקינן אז בסיפורים מניפולטיביים כמו "חיים קטנים" שכל כך פופולארי כאן. אצל קנאוסגורד זה כמו למצוא פסיכולוג שמספר לך את החיים שלו מבלי לתת לך להוציא מילה. פסיכולוג שדרך סיפור חייו תמצא את סיפור חייך שלך.

******

לחלקו הראשון של היצירה אדירת הממדים של גנאוסגורד הגבתי בחמיצות. תיאוריו הארוכים והמפותלים של הצדדי והטרוויאלי בחיים בלעו את החלקים המסאיים ומהעניינים של הכרך ההוא וקריאתי בו התמשכה ונמתחה, היא עלתה לפתע על גל מבריק של תובנה מרתקת ושבה וצללה לתיאור של שני עמודים ויותר על הכנת ביצה מקושקשת. חשבתי לעצמי שעם קנאוסגורד גמרתי, אבל כשסיימתי את קריאת הספר ציפור קטנה בלב לחשה לי לקרוא גם את הכרך השני.

כתיבתו של קנאוסגורד נפתחה בפניי ומילאה אותי בעצמתה ובכנות הבלתי מתפשרת שלה. גם בכרך הנוכחי בדומה לזה שקדם לו נע הספר בין תיאור היומיומי לבין קטעים עיוניים בנושא ספרות והטבע האנושי. אם בכרך הראשון קנאוסגורד היה נשמע לא בטוח בעצמו, כאילו הוא מבצע איזה ניסוי שאת תוצאותיו צפה ככישלון, כאן בכרך הזה הוא כותב על קרקע מוצקה, ועל אף שחלק מתובנותיו אינן אפויות עד הסוף הוא מרתק ומעמיק.

גבר מאוהב מתמקד בנישואיו הראשונים של קנאוסגורד עם לינדה. הספר נפתח בתמונת נישואים עגומה וקלישאתית העומדת כביכול בניגוד מוחלט ליוקרה ולכבוד המתבקש ממעמד הסופר. קנאוסגורד מתאר לפרטים את הבושה שאחזה בו כשהשתתף בסדנת זמרה לתינוקות יחד עם ביתו, את הבושה להתווכח עם אשתו ברחוב בו כנראה יש כאלה המכירים אותו או קראו את ספריו. כדי לאזן את חייו ולתת להם משמעות השמורה לאמנים מבצע קנאוסגורד מעשים קיצוניים כמו לחתוך את פניו בשבר זכוכית, או לברוח לפתע לשבדיה בהתראה של יום אחד. זהו מרכז הכובד של מפעל החיים הזה ואולי של הספרות בכלל: להעניק ליומיום, לטרוויאלי לרגעים הבנליים של החיים נופך בוהק של ספרות, למצוא את הנעלה ביומיום ואת הנשגב החבוי בבני האדם.

זוהי איננה יצירת מופת, אולם קנאוסגורד הוא כנראה הסופר החי הטוב בעולם כרגע. שישה כוכבים מתוך חמישה אפשריים זה המעט שאוכל לתת לו.

מהי כתיבה? כלומר, כתיבת פרוזה. רגע, אבל זהו בדיוק העניין - אם ננסה להגדיר מהי פרוזה מיד נגלה שהסוגה מכילה וגולשת אליי תחומים רבים: שירה, פילוסופיה, היסטוריה, מדע, כלכלה, מוסר...

אם נבקש למתוח קו גס של תולדות הכתיבה, מבחינה צורנית נתחיל בשירה אפית (הומרוס) ונגיע עד לימינו אלו בהם כול אחד למעשה הוא ״סופר״ הכותב פרוזה (למשל, בפוסט בפייסבוק או במדיום אחר). העיסוק הפך מההרואי, הקולקטיבי והנעלה של אז (העיסוק בגיבור שהוא לרוב מלך שמלכותו נגזרה משמיים) אל הפרטי והמוגבל, לחוויה האישית. אך, האמנם כך? האם כל אחד הכותב היום על עצמו הוא סופר? האם כל תמונת סלפי הופכת את יוצרה לצלם?

כתיבתו של קנאוסגורד מעלה שאלות ארס-פואטיות אלו. היא מציפה אותן מעצם צורתה. הכתיבה שלו היא ביוגרפית - כל הדמויות הן אמיתיות, הזכרונות, החוויות, התחושות והמקומות מתארים מרקם חיים אמיתי, את חייו של הסופר. הוא צוטט בניו יורק טיימס בהתייחסו לכתיבתו כאשר אמר כי הוא סיבך את כל מכריו וקרוביו בכתיבתו וגרם להם סבל ואף הוסיף כי הוא יודע שילדיו יחוו סבל זה כאשר יגדלו ויקראו את ספריו. כתיבתו, מבחינת תוכנה היא כמו יומן. אך מה שהופך אותה לפרוזה הוא אותו מרכיב מטאפיסי שקשה לשים עליו את האצבע אך הוא זה שהופך כתיבה לפרוזה טובה. קשה להגיד מהו. כשאני קורא את ספריו של בשביס זינגר לדוגמא אני לא מבין מה מעניין בהם - ועדיין הם טובים. הכתיבה טובה, הסיפור מעניין, הדמויות עשירות, העלילה מושכת אותך הלאה.

בכתיבתו של קנאוסגורד יש משהו דומה. לכאורה, הוא כותב על חייו. אך הוא מצליח להעביר את אותו יסוד שקוף הקיים בחיים עצמם - אל תוך הסיפור. גם בתארו את הנוף הנורבגי או את פגישותיו עם דמות זו או אחרת, נוצרת אותה ציפייה להתפתחות - האם יקרה משהו? האם הוא ישכב עם הנערה הזו או האחרת? שכן בספר זה מתוך הסדרה הוא מתאר את נעוריו ואי יכולתו לבוא לכדי סיפוק מיני. זהו רק קו אחד בתוך תאור ההתרחשויות - אך למרות האכזבות החוזרות ונישנות מצליח המספר להעביר את אותה ציפייה הקיימת בחיים עצמם, את אותה הבטחה לכאורה הגלומה בכל מפגש עם דמויות בחיינו, הבטחה שלרוב אינה מתממשת. אין כאן יסוד מאכזב, להיפך - יש משהו צלול ויפה, כמו המים והאוויר שמעל הפיורדים שהוא מתאר. כמו בחיים, המפגש האנושי אינו משרת עלילת על - אלא הוא מרחב של מפגש, של קשר, של רצון למשהו נוסף - או אם מדובר במישהו פחות אהוב, כמו מנהל בית הספר בו הוא עובד או אביו - הציפייה לשחרור, לתיקון השבר.

לכאורה, יש תחושה של משהו לא עמוק בכתיבתו - קנאוסגורד מתאר את הטבע, את פעולות היום יום (כיצד הוא מכין חביתה, כיצד אמו מסדרת את המטבח) - והדבר מעלה שאלות - את מה זה משרת, אותם תיאורים בנאליים וסתמיים לכאורה? שהרי אפילו ביומן לא נהוג לכתוב פרטים אלו. מבחינה זו, כתיבתו לא ״עונה״ על השאלה - היא לא מעניקה משמעות לכל אותם פרטים קטנים של החיים - אלא פשוט מעבירה אותם. מבחינה זו נוצרת לעיתים התחושה כי הסופר עצמו לא יודע מדוע הוא תאר אותם - ויחד עם זאת יש משהו יפה שמעביר איזו ריקנות מאוד גדולה ממנו סובל הגיבור - חוסר היכולת ליצור קשר עם נערות, עם אביו ובני משפחתו. הסתמיות הזו, הבנליות של הטבע האדיש מצליחה לשקף תחושות אלו של סתמיות הקיום.

כלומר, מה שמבדיל את כתיבתו של קנאוסגורד מקריאה ביומן אישי הוא יכולתו להעביר את אותם גוונים של החיים שאנו מצפים שיקרינו עבורנו, שכמו בספר שעלילתו סגורה יתנו משמעות לארוע זה או אחר. אך בשקפו את החיים כמו שהם הוא נותן את התחושה החזקה של החיים עצמם: הציפייה שמשהו יתממש, הרצון שלכל הסובב יש משמעות, גם אם הדבר אינו כך. קנאוסגורד לא מעניק לנו משמעות זו, הוא פשוט מתאר אותה יפה והתחושה היא, מלבד העניין של ״מה יתרחש הלאה, לאן הוא מוביל?״ היא של אותנטיות. אתה יכול להרגיש את הקור, את התסכול, את הרצון שמשהו יקרה, את פחדיו מהאב ופגיעתו מסביו. אותה דממה של הצפון, של גודל הטבע שמעבר שהוא מיטיב לתאר, כמו שמה ללעג את אותם ניסיונות אירופאים במדינות דרומיות יותר כמו צרפת וגרמניה, לתת משמעות לאדם (והוא אכן לועג מעט להיידגר וקירקגור דרך אחי אמו ה״אינטלקטואל״) - מה שיש הוא פירוט חיי היום יום, התקווה להיות משמעותי, הגוף, הרצון להיות מישהו - כל אלו מתוארים באופן צלול, פיוטי ויפה. האיזמים נשכחו זה מכבר, נותרה רק בהירותם של החוויה והחיים כפי שהם, שאינם משרתים שוב עלילת-על או פילוסופיה גדולה.

אתחיל מהסוף. כנראה שלא אקרא את המשך סדרת "המאבק שלי" של קנאוסגורד. המאבק שלו הפך למאבק שלי - לגמור את הספר עד הסוף. יש שם המון פנינים, אבל הן מתחבאות בתוך תיאור מפורט של אירועים מחייו של המחבר, שחלקם חסרי פואנטה. הקור והקדרות הנורבגים שורים על ההתרחשויות, ולעיתים מעוררים ציפיה למשהו רע שיקרה - ציפיה שלרוב אינה מתממשת. כל התיאורים האלה מתגבשים לכדי שלם: תודעה של אדם, ומבט על תרבות וחברה. אבל צריך לעבוד בשביל זה, ולצלוח עוד יום ועוד מסיבה ועוד נסיעה ממקום למקום ועוד התמזמזות עם נערה. קשה לא להשתאות מול הזיכרון הפנומנלי של גבר בשנות השלושים לחייו, שמשחזר כך ימים ושעות ורגשות בילדותו. אני מעריצה מי שיצלח את הספרים הבאים. אני כנראה לא, כאמור.