ספר מעולה על משפחה מוסלמית דתית שחיה במצרים של תחילת המאה ה-20. רואים פה דברים שזרים לנו מאד כמו הנשים שמתחתנות וחייבות לעבור לבית הבעל, דיכוי מוחלט של הנשים שהופכות למשרתות של הבעל, למרות שלכל אחת מהן יש משרתת אישית. המשפחה כאמור פטריארכלית ולכן כל בקשה של הילדים או האישה חייבים לעבור דרך הבעל שלא תמיד נענה, ולפעמים מכה את ילדיו על כל דבר קטן.
לסיכום ספר מצוין שחושף בפנינו את תרבות שכנינו שבעיני לפחות משונה ביותר.
מומלץ בחום.
הניתוח הספרותי של מחפוז, מאת ששון סומך, ואחרית דבר מאת ד"ר אלמוג בהר, ממש מעולים - נהניתי מאד.

כבר כשקראתי את החלק הראשון של  הטרילוגיה הזאת ידעתי שאקרא את השני והיום אני יודעת שאקרא את השלישי, אבל שווי שווי, שום דבר לא בוער ואולי אפילו עדיף ככה, כי גם לגעגועים יש ערך.

אחר שקראתי את החלק הראשון כתבתי בעיקר על המשפחה של אבא שלי וגם הפעם היא ליוותה אותי, אבל לא רק היא. אם בחלק הראשון רק התוודעתי למשפחה של אחמד עבד אל-ג'ואד, הרי שכאן כבר ידעתי לאן אני באה, קצת כמו מי שנסעה לתקופה ארוכה וחזרה ומצאה שהכל נשאר במקום והרגישה כאילו עברו רק יום או יומיים מאז שנסעה.

בחלק הזה של הטרילוגיה הגיבור הוא הבן הצעיר של המשפחה הקהירית, כמאל, וליוויתי אותו בתהליך ההתבגרות שלו, תהליך שבו הוא  קונה את חירותו, החירות האידיאולוגית והחירות הדתית והחירות האישית, אחרי שבילה את ימי ילדותו במשפחה פטריאכלית בה האב שולט בכל ללא עוררין, כשמנהגי הדת הם האורים והתומים של מה שמותר או אסור לעשות, והמעמד החברתי מכתיב את כל היתר. וההשתחררות הזאת מתרחשת לאט לאט, והיא מקבילה לתהליכים שעוברים גם על יתר בני המשפחה, במיוחד על האב שגם הוא מאבד את מעמדו  לא בבת אחת, אלא בלאטה בלאטה מתוך אלה שמרצפות את הבית שלו. וכיוון שזה כל כך אישי גם כל כך קל להבין את זה, בטח למי שגדל עם אבא שנולד לתוך המסורת והתרבות הערבית  והגיע לתוך הפיוז'ן התרבותי שנוצר כאן.

היכולת של מחפוז להתבונן על הפוליטי באמצעות האישי היא פנומנלית.

ובכל הנושאים הוא מטפל ככה, באמצעות האנשים. במצרים המשתנה, במאבק הבין דורי, בתהליך החילון. ותמיד יש בו מספיק אהבה כלפי האנשים והבנה שלהם, ככה שגם כשאנחנו לא מסכימים איתם, גם כשברור שהם טועים, אנחנו יודעים למה לייחס את זה, כי תמיד הוא מאפשר לנו לראות גם את החלקים הטובים שלהם. או שלנו.
  

בחיי הקצרים קראתי בעיקר ספרות מקומית, פה ושם חטאתי בקריאה של ספרות צרפתית, וזהו הספר הראשון בתרגום מערבית שאני קורא. סיימתי אותו מהר והוא הזכיר לי, כמי שגדל במשפחה פטריארכלית, את משפחתי ובעיקר את סיפור חייו של אבי עליו השלום. בקצרה אציין שהספר מגולל את סיפורה של משפחה דתית מאוד במצריים של תחילת המאה ועשרים. בניה ובעיקר אבי המשפחה שולטים בנשים ללא עוררין. נהנתי מאוד מקריאת הספר ואני ממליץ עליו בכל פה.

אלגרה היתה האמא השניה שלי. לפעמים היא היתה הראשונה. מאז שהייתי קטנה היא היתה לוקחת אותי אליה, בעיקר בשבתות. הייתי ישנה אצלה ובבוקר היינו קמות מוקדם והולכות ברגל לים. היא היתה הולכת ואני הייתי רצה לידה ומנסה להדביק את הקצב. כשהיינו מגיעות היינו משכשכות קצת במים, היא לא ידעה לשחות, ויושבות על החוף ואז, כשהיה יוצא האוטובוס הראשון מהים, נדמה לי שזה היה בתשע, היינו נוסעות איתו עד ל"צריף", ככה קראו לצומת שעל ידה היא גרה. היינו עולות אליה הביתה ומתקלחות ואוכלות ארוחת בוקר ואז יורדות לתחנה על כביש חיפה עכו ונוסעות לבן-דור, אל הדודה השניה שלי, פורטונה.

אצל דודה פורטונה היינו נכנסות מיד למטבח. שם ישבו הן, אלגרה ופורטונה ובדרך כלל גם נוגה ורחל, הבנות של פורטונה, או יהודית של עובדיה או חנה של משה, לא משנה, סביב השולחן במטבח הפצפון בזמן שהגברים יושבים בסלון ומשחקים שש-בש או מנהלים שיחות על נושאים ברומו של עולם. ואף אחת לא התעניינה במה שהלך שם כי על הדברים החשובים באמת דיברו במטבח. מתי כבר מרדכי יתחתן ולמה דודה לילי הלכה עם הקצין ההוא ונסעה איתו לאמריקה, ומי בהריון ומי צריכה להיות בהריון, על כל העניינים האלה יכולת לדעת רק אם היית במטבח.

וגם סיפרו סיפורים. על דודו ששלשל חבל עם וו מהמרפסת והרים לקומה השלישית את האופניים של השוער, ועל עבדאללה, סבא שלי, שהיה יושב בחנות וצוחק עם כולם, ועל דודה פורטונה שהיתה הולכת לתפור לנשים הכי עשירות בקהיר והיתה רואה בתים כמו שאתם לא ראיתם בחיים שלכם וגם אף פעם לא תראו, וגם על המונית שהיא נסעה בה עם משה, כשרק נולד, והנהג הזה שאמר לה שעכשיו צריך להרוג את כל היהודים. בגלל זה, כשהיא חזרה הביתה, היא אמרה לז'ק שזהו, חייבים ללכת לארץ ישראל.

והם גרו בארץ, אבל מצרים באה איתם. ואולי הסיבה לזה שהרבה פעמים העדפתי להיות עם אלגרה ולא עם אמא שלי היתה המצרים הזאת, כי אמא שלי, ילידת הארץ, משכילה ודעתנית ידעה להגיד לי מה אני עושה בסדר ומה לא ואיכשהו גרמה לי לסמן מטרות ולנסות להגיע אליהן וגם להעריך את עצמי בהתאם, ואלגרה פשוט אהבה אותי כמו שאני. היא אהבה את כולנו כמו שאנחנו ותמיד הקשיבה לאבא שלי שהיה אחיה הקטן וגם עשתה את מה שהוא ביקש והרבה פעמים, גם בתור ילדה, אני חושבת שראיתי בזה משהו כנוע, אבל במבט לאחור היה בזה גם הרבה מאד כוח. כשאחותי נכנסה להריון בלי שהיה לה בן-זוג והחליטה שהיא תלד את הילדה ותגדל אותה, אבא שלי היה מזועזע. הוא לא היה מסוגל לקבל את זה, לא חשוב כמה רציונליים היו הטיעונים המצדדים של אמא שלי שבסך הכל היתה מאד מבסוטה מההחלטה של אחותי. ואז אלגרה דיברה איתו ואמרה לו רק שהיא מצטערת שבזמנים שלהם זה לא היה מקובל, כי אז אולי היום היתה לה ילדה שגרה איתה והחיים שלה היו יותר שמחים. לא היה צריך יותר מזה.

היא היתה רווקה, אלגרה, למרות שהיו לה הרבה מחזרים, כי היא לא רצתה להיות שפחה של איזה גבר וזה המודל היחיד שהכירה לחיי זוגיות.

אני חושבת שכשאת גדלה ככה בין שתי תרבויות, האחת מאד ליברלית והאחרת מסורתית ופטריאכלית, את קודם כל לומדת שהעולם הוא לא באמת שחור ולבן ואת יכולה להעריך ולאהוב חלקים מכאן וחלקים מכאן. כל זה כמובן בתנאי שיש לך חופש בחירה. למזלי היה לי.




הספר הנהדר הזה החזיר לי את קהיר, כי כולם, אבא שלי ואלגרה ופורטונה, כבר אינם. והוא מתרחש בזמן שרובם עוד לא נולדו, זה הדור של ההורים שלהם, אבל הוא נשמע בדיוק כמו הזכרונות שלהם שהיו מלאים באהבה. משפחה אחת שגרה בקהיר, בית אחד שמהחלונות שלו אפשר לראות את הרחוב ואת העיר ואת הארץ והעם. ונגיב מחפוז אוהב אותם, אהבה עזה, והוא מספר על התהפוכות שעוברות על המשפחה ועל החברה באהבה, והוא מבקר את התרבות הפטריאכלית ואת המעמד הקשה של הנשים באהבה, והוא מתאר את השניות המוסרית כלפי תענוגות החיים, כלפי הרגשות הלאומיים, כלפי הדת וכבוד המשפחה, באהבה, ככה שהכל, האנשים, המשפחה, הפוליטיקה, נראה קרוב ופשוט ומובן.




ומזל שזו טרילוגיה ויש עוד שני ספרים, כי לפעמים באמת יש ספרים שהייתי רוצה שלא יגמרו לעולם.

כששאלה אותי אחת מתלמידותיי איך אני מגדיר יצירת מופת עניתי, לאחר מחשבה קלה, שיצירת מופת זוהי יצירה שכל פעם שתיגש אליה היא תיראה לך אחרת. כשקראתי בפעם השנייה את 'הרפתקאות אליס בארץ הפלאות' קראתי שני ספרים אחרים. כשצפיתי שוב בסרט 'סטאלקר' של אנדרי טארקובסקי, לא ראיתי את מה שראיתי בפעם הראשונה. יצירות מופת הן כמו ציור של פיקאסו: דיוקנאות מלאות בפאות שכל פעם פאה אחרת מציגה בפניך את עצמה.

ואז קראתי את 'בית בקהיר'. ואני יכול לשים את חיי ולהיות בטוח שגם בפעם השנייה שאקרא בו, אקרא את אותו הספר בדיוק. וזוהי יצירת מופת אין ספק בכלל.

זהו חלק ראשון בטרילוגיה, סיפור משפחתו של האדון אחמד עבד אל ג'ואד אב דורש כבוד, נוקשה וקפדן מאוד גם יחסית למסורת הפטריארכלית בחברות פונדמנטליסטיות. אשתו אמינה היא סמל התמימות והעדינות המשפחתית ובדיכוטומיה הסותרת הזאת חיים ילדיהם, הבנים: כמאל הצעיר, פהמי הסטודנט בעל הרעיונות המהפכניים המאוהב בשכנתו מרים, חסין הבן הבכור הדומה באופיו לאביו שפוט של יצריו, הבנות: עאישה היפהפה וקלת דעת וחדיג'ה הכעורה והחריפה. כולם חיים בהתאם לסדר יום המחמיר שמכתיבה החברה הפרימיטיבית הסובבת אותם, ואף יותר מממנה האב. הבן כאמל בן העשר, הוא הציר אותו סובב הסיפור. בגלל גילו הצעיר הוא יכול להימצא בכל פינה בבית להקשיב לכולם ולחוות את דעותיהם ומעשיהם של אחיו ואחיותיו ולומר את אשר לבו בלי מסננים.

תיאוריו של מחפוז עשירים בפרטים, דמויותיו עגולות, הוא שופט אותן לא מעט אבל בעיקר מתאר באמינות את חייהן ומעשיהן. התרגום לעברית של סמי מיכאל משמר בצורה יוצאת דופן את הפיוטיות של השפה הערבית ונותן דרכו הצצה לחיים בחברה אנטי-מערבית הנאבקת בין כוחות כיבוש זרים, פרימיטיביות וניצנים של מודרניזציה וליברליות.

עכשיו רק נותר להגדיר מחדש מהי יצירת מופת.

פעם בכמה זמן אני נתקלת בספרים שגורמים לי להבין עד כמה שפר גורלי שנולדתי בעת שנולדתי ובמדינה בה נולדתי, ישראל.
מצרים של הסופר "נגיב מחפוז" היא מדינה פטריארכלית במובהק בה הגבר שליט יחיד בביתו.
זה אומנם לא עולם חדש וזר לגמרי הנגלה לעיני אך תיאוריו של הסופר מגלים משפחה בעלת עולם ערכים מעוות.
במיוחד בולטים בתחום הזה אדון המשפחה, העריץ על פיו יישק דבר "אחמד עבד אל-ג'וואד"
טיפוס זה מעורר אנטגוניזם, זעם ובחילה לאורך כל הספר.
הצביעות והעריצות הן נר לרגליו.
אשתו אמינה היא הכנועה בנשים.
עשרים וחמש שנה שלא יצאה מביתה אף לא למסגד "משאת נפשה" מאחר והאדון חרד לכבודו, שמא תשזפנה בה עיני זרים.
הוא אדוק בביתו אך אינו בוחל ביין ובאהבהבים.

בפעם היחידה כמעט שניסתה להתנגד לו בתחילת נישואיהם היא למדה מהר מאוד כי " מהמעשה הזה, ומאחרים שבאו בעקבותיו בימים שלאחר מכן, למדה שאפשר לשאת כל דבר, אפילו חיים עם שדים ובלבד שלא לעורר את חמתו של בעלה" עמ' 17.

הספר הראשון הוא סאגה משפחתית ולקראת סופה עולה גם הסיפור הפוליטי של מצרים, המאבק נגד שלטון האנגלים.

לאט לאט נפרש לפנינו עולמה של משפחה המדוכא בידי העריץ, הוא אדון הבית.
בניו, בנותיו ואשתו יראים מפניו אך גם מכבדים ואוהבים אותו. ( לא ברור לי מדוע}
כמו בבצל, שכבה אחר שכבה נחשפים דמויותיהם של כל באי המשפחה על הדרמות הקטנות והמעניינות.
על עולמם הצר של הנשים ועל מעללי הסביאה והזלילה של הגברים.

שני גברים יוצאי דופן קיימים במשפחה, לפחות בכרך זה.
פהמיהבן האמצעי הכרוך אחר שכנתו מרים והחדור לאומיות וכאמל הבן הקטן והשובב הכרוך אחר אחיותיו ואימו.
הספר שזור הומור עוקצני ותיאורים מפורטים של גוף האישה.
מסתבר שאידאל היופי בזמן התרחשות הסיפור הוא אידאל יופי שונה ממה שאנו רגילים.
הגברים חושקים בנשים שמנות והן סמל ליופי ולבריאות.
כך מתוארת המשרתת של הבית " אום חנפי היתה אישה שמנה וחסרת צורה, בשרה תפח והלך ומשמניה היו נעדרי יופי. אבל היא היתה שבעת רצון בכך, מפני שראתה בשומן את היופי בהתגלמותו. על כן נחשבו בעיניה כל חובות הבית דברים של מה בכך לעומת החובה העליונה-השמנת בני המשפחה, ובפרט בנות המשפחה." עמ' 29.
חלק מתיאורי גוף האישה " איזה עכוז אדיר שנמהלו בו יהירות ורכות! עלוב נפש כמוני חש בעדינותו ובמוצקותו על פי מראה העין בלבד. ואיזה שקע מופלא מבתר אותו, והוא ניכר מבעד לעבאיה!"
הראייה על האישה " אישה. אכן, אין היא אלא אישה. כל אישה היא קללה מזוהמת. אין האישה יודעת צניעות אלא כשנחסמות בפניה דרכי הפריצות" עמ' 104.
עוד על ההסתכלות על האשה " הנשים הן בעלי חיים מאולפים ויש לגשת אליהן כאל בעלי חיים מאולפים" עמ' 396
אני לא חושבת שזוהי בהכרח הסתכלותו של הסופר על הנשים אלא תמונת מראה על היחס של גברים רבים לאישה.
עוד על השומן המדובר: " ומפלי שומנה ושפעת בשרה הבטיחו הגנה לגבר מפני צינת החורף הממשמש ובא." עמ' 113.
על יחסי הרגשות המודחקים בבית נכתב: " הלוא ההתאפקות , ןבפרט בענייני רגש, נהפכה במשפחה הזו להרגל מושרש ולחובה שבנימוס, שנטעה בלבם עריצותו של האב." עמ' 282.
אך ישנם גם הלצות בין בני הבית במיוחד כשהאבא נעדר, אז כולם נושמים לרווחה וחרצובות לשנותיהם נפתחות
על ההומור בספר : " להשתחרר קצת מן השתן חשוב בעיני עכשיו משחרור מצרים כולה מן האנגלים" עמ' 525.
" ונוכח חוטמו הגדול שנראה לה, כשנשא פניו אליה, כאקדח המכוון נגדה" עמ' 369.
יכולתי להכביר בעוד ציטוטים מעניינים אבל אתן לכם לשפוט את הספר.

עם כל הכעס שלי על חלק מהדמויות מהסיפור עולה עולם רגשי מורכב של שאיפות מודחקות.
של ההתנגשות בין המסורת המכבידה לבין חשקי הלב.
של צפונות הנפש והירורים על העולם, החיים והמוות.
הספר מורכב ופורש תמונה מעניינת אך יש בו גם כבדות ולכן אקח הפסקה עד שאעבור לקריאת החלק השני בטרילוגיה.

לסיכום- מעניין ומומלץ אך מצריך אורך רוח !