כשרכשתי את הספר לא ממש ידעתי לקראת מה אני הולכת.
התעניינתי בו בגלל המחבר, שיצא לי לקרוא קטע ממנו ונורא התחברתי לסגנון ולשפה בה הוא השתמש.
כשנתקלתי בספר הזה באתר של צומת ספרים, לא היה עליו שום מידע מועיל. חוץ מהמחיר.(49 ש"ח)
אז באתי לפה וכלום; לא תקציר, שום דירוג, בטח שלא ביקורת.

אז עמדה בפני החלטה, אם לקנות את הספר למרות שיש סיכוי שהוא לא מה שאני רוצה, או לחכות לזמן אחר.
אמרתי לעצמי שאני יכולה לחכות שמישהו אחר יקרא ויעלה עליו ביקורת, ואז בוודאי שאדע אם אני מעוניינת לקרוא.

אבל אז הבנתי שאין לי צורך בלחכות למישהו, כדי לחוות את הספר.
אמרתי לעצמי שאני יכולה להיות הראשונה, ושזה בסדר לבחור בספר שאף אחד עדיין לא קרא ופשוט להמר.
מצחיק זה מה שנחשב הימור עבורי. הרי אין פה סיכון אמיתי. זה רק ספר.

-

הספר הוא 67 עמודים.
כלומר הספר דק להחריד. וזה סוג של מסביר איך זה שאף אחד לא קרא אותו עדיין. כי לא קל להבחין בו.

התקציר מאחור הוא פשוט קטע מתוך המסה "המשורר", אותו אשאיר לסוף.

משהו אחד שהספר הזה לימד אותי, זה שאני חייבת להפסיק להתעלם ממילים שאני לא לגמרי יודעת את המשמעות שלהן.
אין לכם מושג כמה מילים בעברית מהספר הזה, הייתי צריכה לתרגם לעברית.

מסתבר שלא ממש ידעתי מה הכוונה "בצמד מסות" כשקניתי את הספר.
באמצע קריאת הספר פתאום שאלתי את עצמי - "רגע, מה זה בכלל מסה?".
במילוג היה כתוב שמסה זה מאמר רעיוני.
ואני חשבתי שמסה זו פשוט דרך מפונפנת לומר שיר או פואמה.

מסתבר שאני לא יודעת את משמעותן האמיתית של הרבה מילים מוכרות.
אבל עזבו את זה, לפחות עכשיו אני יודעת מה זה "מסה".

-

תוכן העניינים מחלק את הספר לשלושה חלקים:

- פתח-דבר מאת יהונתן דיין

- המשורר

- אמנות

את הפתח-דבר (שאני מעדיפה לקרוא לו הקדמה) קראתי פעמיים.
הסיבה העיקרית שבגללה היה צורך לקרוא פעמיים, היא כי מרשתכם לא יודעת עברית.

ורק כדי שתבינו על מה אני מדברת, הנה ציטוט מתוך ההקדמה, שגרם לי לצרוח מתסכול:

"הטרנסצנדטליזם אינו תורה סדורה אלא בליל של השקפות שונות ומשונות;
משמשים בו בערבוביה אוניטריזם, אמפיריציזם, פרגמטיזם, רומנטיקה, סקפטיציזם, אידיאליזם, מיסטיציזם סוודבורגי, הינדואיזם, שמאניזם אינדיאני ועוד כהנה כהנה".

השילוב האכזרי הזה בין עברית לא מדוברת, לשורה של מושגים שאין לי מושג מה הם אומרים; הקשה עליי להבין - מה אני אמורה להבין ומה חשוב שאני אבין.
ומכיוון שהשילוב הזה היה לאורך כל ההקדמה ולא רק בשורה הספציפית הזאת, אממ, בוא רק נגיד שלא הבנתי הרבה מההקדמה.
אבל לפחות למדתי כמה מילים חדשות!

(סתם שתדעו שניסיתי להגיד את המילה טראנסצנדטליזם, כמה וכמה פעמים ללא הצלחה.
גם בדקתי מה זה אומר, פעמיים, וזה לא נקלט לי.)

מה שכן הבנתי מההקדמה זה שאמרסון היה פילוסוף ומשורר אמריקני (1803 - 1882). אה ושאביו היה כומר.
בעיקרון, ההקדמה אמורה לתת לנו מספיק רקע עליו ועל תקופתו, כדי שנבין על מה בדיוק הוא מדבר במסותיו, ולמה.

לפי מה שהבנתי, באותה תקופה הספרות שיצאה ונכתבה באמריקה הייתה בעיקר דתית ולאומית.
כלומר, אנשים כתבו רק על דברים רציניים ו"חשובים", כמו דת ופוליטיקה.

היה גם איזה עניין על כך שהאמריקאים שכן כתבו ספרות, כתבו ספרות שהיא למעשה ארופאית ולא ספרות אמריקאית טהורה.
אז בעצם, לפי איך שאני הבנתי את זה, אמרסון במסותיו פונה לעמיתים ותלמידים ומעודד אותם לכתוב על אמריקה שהם חיים בה.
ספרות מקורית, שמספרת על האדמה שבה הם חיים, על המציאות, הנופים והחקלאות.

הנה שורה מסוף ההקדמה שפחות או יותר מסכמת את עניין:

"היה אמרסון זקוק למשורר אמריקני - לאדם מן היישוב שיהפוך את אמריקה לבת קול.
זאת משם שלדידו של אותו אמן מילים, עתיד היה העולם החדש, על הכל המשתמע ממנו, ובמיוחד על היסוד הדמוקרטי, לתפוס חלק ונחלה במציאות רק לאחר שיעשה לרעיון, לסמל, לשירה."
-

אחרי ההקדמה אנחנו מגיעים למסה, "המשורר". והיא עיקר הספר.

אז מי הוא המשורר?
אמרסון מסביר את זה יותר טוב ממני, והוא כותב כל כך הרבה דברים על המשורר, שאני כבר לא בטוחה שאני בכלל מבינה מי הוא המשורר, אפילו שקראתי את המסה הזו פעמיים. אז אשתמש בעיקר בציטוטים מהספר כדי להסביר את דמותו וחשיבות המשורר בעיניי אמרסון.
-

אמרסון מחלק את בני האדם לשלושה סוגים. ("כי שלושה ילדים לו ליקום")

"היודע, העושה והאומר.
אלה מצייגים, בהתאמה, את אהבת האמת, את האהבת הטוב ואת האהבת היופי.
השלושה שווים זה לזה".

"המשורר הוא האומר, נותן השמות, מייצג היופי.
הוא ריבון ומקומו במרכז.
שכן העולם אינו קיים כציור או כמושא הערצה, אך מבראשית יפה היה;
היופי הוא-הוא שברא את היקום.
אשר על כן המשורר איננו שליט בחסד, כי אם קיסר בזכות".

אני לא בטוחה מה אני חושבת על איך שאמרסון רואה ומעריץ את דמות המשורר, כי זה קצת מוזר לי איך שהוא מדבר עליו כמו אל משיח וגואל.
אבל אני מבינה שזה בא ממקום של צמא, אמרסון צמא למשורר שהוא מתאר.
כזה שמקור מילותיו הוא מהמנגינה של הטבע, ומסוגל לראות ולהביע מהותו של גוף.
לתת משמעות חדשה לסמלים ומילים שמקורן נקבר.
זה שרואה את הניצוץ והחידוש בכל דבר שקיים, גם אם לנצח היה כאן, הרי שמשמעותו יכולה להשתנות בהתאם לדור, לזמן ולעיניים המביטות בו.

אפשר לתאר את אותו הדבר במילים אחרות, כמו שמתארים את השמש בחורף.
"שקרנית", "זהובה", "מחממת", "מוחבאת".
הטבע לא קבוע, הוא תמיד זורם, ומשורר הוא אחד שמתואם עם הזרימה של הטבע, ומסוגל לתת ולקרוא לדברים בשמם.


"כל מחשבה היא כלא;
וכל כלא הוא גם כל גן עדן.
אשר על כן נאהב את המשורר, הממציא, שבכל צורה, בשירת אודה או בפעולה, במראה או בהתנהגות, מוסר לידינו מחשבה חדשה.
הוא מסיר את כבלינו ומוביל אותנו למקום חדש".

אתם חייבים להודות שזה די גאוני.
כאילו, אני מנסה להבין אם האנשים אז, שקראו או שמעו את מילותיו, שייכו לאמרסון עצמו את תכונות המשורר עליו דיבר.

יש משהו מאוד מקורי בתוכן מילותיו, בכל שהן מילים של אמונה בעתיד.
אמונה בעתיד של משוררים שיתנסחו בצורה חדשה ומקורית ויעניקו לדברים את שמם.

לקרוא מילים של מישהו שמחכה ומאמין בעתיד ספרותי עשיר, כנה, ומקורי יותר; זה נורא מיוחד כשחושבים על זה.

כי כולנו מחכים למשהו לא?
אבל לרוב אלו אותם הדברים. אהבה, שלום עולמי, מבצעים, חופשות ארוכות.

יש משהו קסום, באדם שמחכה לבדו, למישהו שהוא מאמין שיכול להעניק לאנושות משהו חדש. "משורר".
ואולי אמרסון לא חיכה לבדו.
אולי זו לא הייתה רק האמונה והתקווה שלו, והוא חלק אותה עם עוד משוררים ופילוסופים, עמיתים ותלמידים, בני דורו.
אבל זה עדיין קסום...
איך משהו בלתי נראה, חלום חדש, הולך מתפשט בין אנשים, יוצר לעצמו מקום, ונהיה מספיק חשוב למספיק אנשים.
מספיק חשוב, למספיק אנשים, מביא חלום גדול להתגשמות. וזה כל כך קסום. קסם אנושי.
-

השורות האחרונות של המסה כמעט גרמו לי לבכות.
אל תשאלו אותי למה, זה פשוט ריגש אותי.
יש משהו באיך שאמרסון מדבר על המשורר, שגורם לי להרגיש ניראת.
כאילו שהמשורר, הוא יותר מסתם דמות, אלא מצב שבו אדם מגיע לשלווה מתוך אהבה וראיית היופי שבמציאותו.

אהבה לכל גוף, בין אם הוא מכני או אורגני.
רכבות, בניינים, חיות, עצים, שמיים, שמש, וכוכבים.
מצב נפשי, שאליו מגיע אדם, משורר מטבעו, שמסתכל על העולם כאילו הוא מביט בו בפעם הראשונה.


לאורך כל המסה, הוא גורם למשורר להישמע רחוק ושמיימי, או מקורי ונדיר.
ובסוף, בשורות האחרונות, הוא מדבר אלינו, כאילו אנחנו המשוררים.
הייתי מצטטת את השורה המופלאה הזאת, אבל אני אוהבת אותה מספיק כדי לא לכלוא אותה בביקורת עקומה שכזו.

-

החלק השלישי - המסה "אמנות".
לא ממש התחברתי אליה אפשר לומר.
נראה שאמרסון חושב שאמנות צריכה להיות אוניברסלית, ורלוונטית לכל הזמנים והדורות.

הוא מדבר על פיסול, ואז פתאום אני מבינה שהוא קורא לצורת האמנות הזו, אמנות לא טבעית, שלא שרדה מעבר לזמן הימים העתיקים.

"הפיסול יכול להורות לתלמיד עד כמה עמוק הוא סוד הצורות, איזה טוהר מסוגלת הרוח לתרגם את משמעותו לשיח רהוט.
אבל הפסל יראה קר וכוזב נוכח פעילות חדשה השואפת להתגלגל בכל הדברים כולם, והיא לא תסבול זיוף ומופעים חסרי חיים.
ציור ופיסול הם בחינת חגיגה והילולת צורה.
אך אמנות-אמת לעולם אינה עומדת במקומה, לעד תזרום".

כאילו, מצד אחד "בואנה יחתיכת מתנשא". ואם הייתי פסלת הייתי ממש מתעצבנת.
אבל מצד שני...הוא כותב את זה כל כך יפה!
אם כבר לרדת על מישהו, או לבטל עיסוק בתחום שלם של אמנות, אז במילים יפות כמו אלה.

אפשר לומר שאני לא מסכימה איתו לגבי זה שציור היא אמנות שלא זורמת.
לדעתי יש הרבה חיות בציור, אפילו שהוא לא זז, הוא חי בדמיון של זה שמביט בו.
כמו תצלום של אנשים שמעלה בך את זיכרון היום, ומעיר רגשות ישנים.
ככה גם ציור הוא תצלום של משהו נפשי. כזה שמעלה זיכרון, חלום, ומעורר מחשבה ורגש.

זוהי אמנות לא?
לראות מעבר לגשמי.

"אל לאמנות להסתפק בכישרון שטחי, עליה לצמוח ממעמקי האדם.
ואילו הבריות אינם רואים את יופיו של הטבע, והולכים ועושים להם פסל שיהיה יפה במקומו".

אני מבינה מה הוא אומר, אבל אני לא מבינה את ההיגיון שלו.
אני חושבת שאני צריכה לקרוא גם את המסה "אמנות" פעמיים על מנת לרדת לסוף לדעתו.

משהו אחד שדווקא כן התחברתי אליו במסה זו. המשך של הציטוט הקודם:

"הם שומטים את האדם כסר טעם, אפרורי וחסר ניע, ומוצאים נחמה במניפות צבעים ובגושי שיש.
הם דוחים את החיים כפרוזאיים ובוראים מוות שהם מכנים פואטי.
הם נפטרים מיגיעות היום, ומרקיעים אל הזיות חושניות.
הם אוכלים ושותים, כדי לעשות בעתיד את הנעלה שבמעשים.
זוהי אמנות מדורדרת;
שמותיה מעבירים לתודעה את מובניה הגרועים והמשניים;
היא נבחנת בדמיון כעומדת מנגד לטבע, ונגועה במוות ממהותה."

בחיי, "בוראים מוות שהם מכנים פואטי"? - זה נשמע עמוק.
ים המחשבה של אמרסון נורא מבלבל.
לרגע הוא קסום, עמוק ומהפנט, ואז איכשהו אחרי שאתה מצליח להבין, זה שוב הולך ומסתבך.
-

אני אולי לא האדם הכי מתאים לכתוב ביקורת על הספר זה. שהרי לא הבנתי 70% ממנו. אבל אני חושבת שזה חלק מהקטע שלו.

אתה צריך לרדוף אחרי אמרסון, והזרימה שבראשו.
לדעת לחלק את דבריו לקטעים קטנים.
חלקם יגעו במשהו נורא עמוק ויהיו נורא מובנים.
וחלקם יגרמו לך לתהות על מה לעזאזל הוא מדבר, ואיך הוא הגיע לשם.

בעמוד הראשון של ההקדמה יש שורה שמסכמת את זה יפה:
"טקסט קשה לפענוח, עשוי מליצות, תיאורים ליריים, להט מטיפני, לעיתים עמום ולעתים חד ובהיר".

-

תקציר הספר:

"המשורר הוא נותן השמות,או בורא השפה, והוא קורא לדברים לפעמים על שם מראיהם, לפעמים על שם מהותם,
ולכל אחד ואחד יעניק את שמו שלו ולא של אחר, ולכן יענג במעשיו את התבונה, הנהנית ממעשה ההבדלה או ההגדרה.
המשוררים בראו את כל המילים, ומאחר שהשפה היא הארכיון של דברי הימים, הרי עלינו לראות בה מעין קבר למוזות.
כי אף שמקורן של מרבית המילים חלף ונשכח, הרי כל מילה ומילה היתה ניצוף גאוני בראשיתה, והחזיקה בערך רב,
מכיוון שבאותו הרגע סימלה עבור הדובר והמאזין עולם ומלואו.
האטימולוגיה מגלה שמילים מתות היו ציורים מרהיבים במועדן.
השפה היא שירה מאובנת.
כמו אבן החול היבשה, העשויה מאינספור קונכיות ויצורי מים זעירים, כך עשויה השפה מדימויים או צורות, אשר כיום,
עקב השימוש בהן, חדלו זה מכבר להזכיר לנו את כור מחצבתן השירי.
אך המשורר מעניק לדבר שם משום שהוא חוזה בו, או קרב אליו, פסע אחד נוסף מכל אחד אחר.
דרך-מבע או נתינת השמות הזאת אינה אמנות כי אם טבע שני, הצומח מן הראש, כעלה עץ."