דירוגים › תשע נשמות

Zweig Stefan- Der Begrabene Leuchter גילוי נאות- זו הפעם ראשונה שאני קורא ספר של שטפן צוויג. האמנם קראתי בעבר על חייו של הסופר והתאבדותו רגע לפני סיום מלחמת העולם השנייה, אבל משום מה לא יצא לי לקרוא עד היום ספר שלו. אינני יודע אם הספר הזה מייצג בצו

חמישה סיפורים קצרים של צוויג. לא פסגת יצירתו, אבל עדיין טוב ומעניין. התמה החוזרת בסיפורים היא אהבת אדם, אהבת האנושות גם כשהיא לא במיטבה, רומנטיקה ואולי גם מעט קיטש. סיפור ראשון (אדם בלתי נשכח) עוסק באדם שחי עם הכי מעט שאפשר, עוזר למי שצריך עזרה בכפר

האם מדובר בסיפור אהבה, או באלגוריה על קיום האדם בעידן המידע הנגיש? התקציר אינו מסגיר את העלילה, ולאחר הקריאה, אפשר להבין מדוע - נראה כי ישנו נסיון מכוון להאיר את הספר באור שונה. בעוד קיים נראטיב ברור, וסיפור לכאורה רומנטי, מערכת היחסים בספר משמשת במ

ספר עיון שמחולק לשני חלקים. החלק הראשון לא דיבר אלי אבל בחלק השני היו הרבה רעיונות למחשבה מעמיקה.

קראתי את הספר, ועכשיו אני יושב מול המקלדת ומנסה לנסח מה אני חושב עליו. וזה לא קל. זה לא ספר רגיל שמספר סיפור. זו גם לא מסה שמעלה טיעון. הספר הוא גיבוב של קטעים, רובם קצרים מאוד, רק כמה שורות, שהקשר ביניהם רופף. חלקם סתומים למדי. אחרים סתמיים. חלקם נ

קנת' קוק, עיתונאי, סופר, במאי ואושייה אוסטרלית כבדת משקל, תרתי משמע, משתף אותנו בהרפתקאותיו ההזויות בשממה האוסטרלית של שנות ה 80'. אוסטרליה ידועה במגוון רחב של בעלי חיים קטלניים ומוזרים ותושבים מוזרים לא פחות. נראה שקוק טרח לפגוש חלק גדול מהם, למרות

ספר מקסים ומרגש שלוקח אותך למסע לעומק הנפש העדינה והמורכבת של הדמויות. מאוד מומלץ!!!

הבעיה היחידה זה שהספר הזה קצר מדי... כתוב ומתורגם נהדר כהרגלו של הראל קין. צוויג טווה עולם מלא ודמויות מסקרנות. אין הרבה מה להוסיף מעבר לכך שזו קריאת חובה בעיניי, במיוחד לחובבי צוויג.

סיימתי את הספר של אוריאל קון. בימי המלחמה הקשים האלה, התחלתי בדיגיטלי וסיימתי הספר הפרונטאלית. היה ספר ייחודי. הוא למעשה ספר שהוא ממואר כותב שמתבונן מהעולם שבחוץ וכותב רשמים. על תייר זר שמגיע לארה"ב שכותב על הארץ, גם על החוץ, תרבות,אמריקה. זה לא ספר

ממש הופתעתי מהספר הפתיחה הייתה מעניינת. אהבתי שבכל ספר היה איזה ייצוג של יצירת אומנות, אהבתי מאוד את הספר וכן ממליצה לאוהבי אומנות לקרוא בו.

עוד נובלה קצרה ומבריקה של שטפן צוייג, אמן דקויות ההבחנה והרגישות האנושית. צווייג לוקח אותנו שוב למחוזות הגבוליים החביבים עליו, לעיירות הנופש המנומנמות בהן נפשה הבורגנות האוסטרית היהודית השבעה בימים היפים לפני מלחמת העולם הראשונה, כשהכול נראה יציב ושל

פנינה לא מוכרת דיה. קטעי יומן על הליכתו היומיומית לספריה הלאומית, במשכנה הישן, על הדיאלוג שלו עם היצירות שהוא קורא, ובעיקר על ההשפעה של הקריאה עליו. זו כתיבה עם קמצוץ ניו ג'ורנליזם, כלומר הוא כותב על עצמו בתוך החוויה, כולל הכריך שהוא אוכל בספריה, בהפ

אהבתי מאוד את הכתיבה של שטפן צוויג התאכזבתי שהספר קצר, אחד הספרים המרגשים שקראתי וכתובים בזרימה וברמה גבוהה. ו4 כוכבים כי זה קצר אף מדי

יש איזה קטע כזה, שאם יש סופר מוכר עם סגנון מובהק, ונניח שגם סגנון משהו גרנדיוזי מרשים, והאדם שלפניכם בדיוק קרא את הספר החדש של אותו הסופר והוא רק בא לספר לכם עליו, והוא מתחיל לספר אבל לאט לאט הוא מרגיש שאותם הדברים שהוא מוציא בטובת הספר, הוא הוציא גם

בספר מעניין זה כותבת מריה גאינסה על חייה הפרטיים ועל יצירות אמנות של ציירים כמו אל גרקו, רוסו, פיקאסו, סזאן ועוד אמנים. מה שנגע בי בספר, הוא השילוב של הסופרת, בין חייה האינטימיים, לבין יצירות האמנות שמוזכרות בספר. במהלך הקריאה, הכניסה אותי מריה, ל

הנובלה הראשונה של צוויג שאני קורא. תחילה ראיתי את הסרט הנהדר שמבוסס על הספר עם הרבה שינויים, ואז ניגשתי ליצירה הזו. אני קראתי את הנובלה לפני יותר משבועיים, ולא כתבתי עליה עד כה כי קשה לי להגיע למסקנה מה בעצם אני חושב עליה. קראתי ביקורות, שמעתי הרצ

ילדה קטנה חולמת להיות משוררת. במהלך הספר עוברים עליה דברים רבים אך החלום נשאר. הדמויות בספר משתנות, מתות וקמות לתחייה והכול בקרנבל כתיבה שרק ביסיו יודע לעשות. בכל דמות בספר יש מאפיינים של שגעון. הספר בנוי כך שאין בו רגע משעמם וסגנון הכתיבה משתנה. בכפ